מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

המון זמן לא כתבתי (הנה, הגענו להתנצלויות), ולא בגלל שלא קרה כלום. זאת אומרת מבחינת ההריון כאמור הדברים קורים בקצב ובסדר הרצויים. אבל כאן, בקצה הזה של היבשת, אין שום דבר לעשות מבחינת ההריון, לא מצמיחים עור או רשתות נוירונים או כל דבר אחר שקורה שם. אבל כן קורה הרבה מאד.

אנחנו מקננים. ככה קוראים לזה בדרך כלל כשההורים מתחילים להכין את הבית, רק שבמקרה שלנו לא מדובר על קנייה של וילונות מבד רך ובצבע עדין לחדר השינה, אלא לעבודות גבס, אינסטלציה וצביעה. כן, מי שיראה אותי עכשיו כותב, יחשוב שאני עושה את זה ישירות מאתר בנייה. זה מלחיץ (הרבה לעשות ועדיף בכמה שפחות זמן) ומתסכל (כמויות של אבק ולכלוך שנדבקים לכל מקום ובשביל מה בכלל לנקות משהו אם מיד יתלכלך שוב), אבל עדין אנחנו מצליחים לשים את זה בצד (שלפחות יהיה אפשר לעבור) ולהתרווח על הספה (שאולי לא כל כך נקייה) מול הטלוויזיה (שכבר עברה לצד הצג הקטן של המחשב, שם היא מדגימה בעצמה מודל חדש של הורות) ולנשום לרווחה כאילו מדובר בסתם ערב אסקפיסטי רגיל.

וזה לא הכל. אני גם בדיוק מתחיל עסק חדש. 

עדכון קצר: רובו של העשור האחרון עבדתי כמנהל ומרצה במקום שהלך וגדל וכמו בלון שמתנפח המרחק בין שתי נקודות עליו רק הולך וגדל, ובהתאם למרחקים, יחסי האנוש הופכים לפחות אישיים ופחות נעימים וכשהחלטתי ללכת, זה היה אחרי תקופה שהרגשתי שם לא טוב. אפילו רע.

בשבוע שעבר העברתי שם את השיעור האחרון שלי. סיימתי אותו, יצאתי והלכתי הביתה. למעט חברה טובה שלימדה איתי באותו קורס, לא היה שם איש שיכיר בזה שאלו הרגעים האחרונים שלי בארגון שהייתי כל כך מחוייב אליו כל כך הרבה שנים, ושלקחתי חלק גדול מאד בהתפתחות שלו. כשיצאתי משם, לא קיבלתי יחס שונה מזר שנכנס לרגע רק כדי להשתמש בשירותים. זה מדהים, כי לא היו לי ציפיות מאף אחד שיעשה משהו. התאכזבתי מהם כבר מזמן. אבל עדין הרגשתי משהו מחמיץ מבפנים. לא סתם במילה מחמיץ יש גם את ההחמצה וגם את החמוץ. 

אבל אני לוקח איתי המון טוב מכל התקופה זאת. לימדתי שם מאות תלמידים ונהנתי מכך מאד. יותר מכך, למדתי להעביר אותם תהליכים אישיים משמעותיים מאד, כאלו שהם לא רק הקניית כלים, אלא שנתנו ערך מוסף משמעותי לכל מי שהיה מוכן לפתוח את עצמו לכך. למעשה, החוויה שם (יחד עם לימודי טיפול, התמיכה המדהימה של יוד, ותהליכים אחרים בחיי) הובילה אותי להחלטה לפתוח את הסטודיו שלי.

כן, אני פותח סטודיו לאמנות, אבל לא במובן השגרתי. מקום בו אוכל ללמד, לשמור על המגע האישי והאנושי שמתבסס על קשר מפרה ומרחב מאפשר ובקיצור, מקום ליצור חוויה לי ולכל מי שירצה להצטרף אלי.

וזה גם אומר שבנוסף להתרגשות מההריון, ומהעומס של השיפוצים (ומהעבודה של לעשות תזה, אבל על זה כבר כתבתי כאן המון) אני גם מרים עסק. שזה אומר שיווק, וכתיבת תוכניות לימוד וחומרים לפרסום ודף עסק בפייסבוק ותמחור. 

בקיצור, אני טובע לפעמים, אבל הכל מעניין ומאתגר.

ערב ראש השנה היום. הרבה אנשים מאחלים זה לזה ברכות של שנה פורייה, שנה של הגשמת החלומות, שנה של שינויים שיעשו אותם מאושרים ושמחים בחלקם. בראש השנה הזה אלו לא רק מילים נדושות שנזרקות לחלל האוויר מתוך הרגל. אלו אינן קלישאות שהקשר שלהן למציאות מתמצה ברצון הכללי של כולם לחיות בטוב. אלו השאיפות והתוכניות המדויקות, המוחשיות, והאמיתיות ביותר שהשנה הקרובה מביאה עמה.

תחזיקו לי אצבעות חברים, כי ברור לי שאני אצטרך את העזרה של כל אחד ואחד כדי לצלוח את השנה הזאת, אבל יחד עם זה, אני פותח את השנה בתקווה שזו תהיה שנה נהדרת בה יתגשמו חלומות.

שנה טובה לך, ושגם לך תהיה שנה של הגשמת חלומות.