חשיבה חופשית

על חלומות ומשמעותם כבר כתבתי בעבר וציינתי שני חלומות משמעותיים שהופיעו בפרשת דרכים בחיי. החלומות ההם היו במקום והם שימשו לי מגדלור להגיע לחוף מבטחים.

מדוע אני מקדיש פוסט נוסף ובלתי מתוכנן זה? הסיבה כמובן היא שוב חלום. ובכלל באחרונה, גם בכתיבת הפוסטים בבלוג זה, אני מקבל לעיתים אותות לכתיבת פוסט זה או אחר - האותות האלה הם חלומות. אז אמנם בחלומות האלה החולם הוא בעצם המחבר והחווה וגם המוציא לפועל, ולכן ניתן לומר שבחלומות אין כל אותות חיצוניים. הם נובעים מתוך החולם עצמו לעצמו. אבל, כאשר בחלום החולם מקבל פתרון לבעיה בלתי פתירה כביכול, או כאשר החולם מקבל בחלום אות או רמז לבאות (והדברים אכן מתגשמים, אחד לאחד), נוצרת ההרגשה שזו עזרה חיצונית. לגבי נכונות המשפט האחרון , קיים ויכוח בין אלה שמחשיבים עצמם לרציונאלים לבין אלה שנחשבים לא רציונאלים בעיני הראשונים.

אז לפני ימים אחדים חלמתי חלום מוגדר וברור. את החלום והמחשבות שהחלום עורר אתאר עתה לפניכם. אבל כאשר חשבתי מהו באמת המסר מהחלום הזה, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה אחת ופשוטה בתכלית - זה היה אות לכתיבת פוסט זה - לשתף את קוראי בדילמות מקצועיות שמעסיקות את התת-מודע שלי. 

מקור: קפה דה מרקר

והרי החלום: אני ניצב באולם גדול (לא אחד מהמוכרים לי מחיי יומיום) ונושא הרצאה בפני סטודנטים, על הנדסה גנטית בחיות. על הנושא עצמו כבר כתבתי את הסיבות והיתרונות שבפיתוח טכנולוגיה כזו בפוסט עולם ההנדסה של החיות המאונשות. למעשה אני מרצה על הנושא הזה במציאות כבר 14 שנה בקורס שאני מעביר באוניברסיטה. האמת שזהו קורס די מבוקש אשר מעניין סטודנטים רבים.  

בעודי עומד ונושא את ההרצאה בחלום, קמה לפתע מבין הקהל פרופסורית בגמלאות מהחוג שלי. מבקשת סליחה ומציינת שהיא חייבת להפריע לרגע למהלך השיעור, כי יש לה דבר חשוב להגיד. מבלי לקבל את רשותי, פנתה אל קהל הסטודנטים ונשאה במשך כדקה ביקורת כנגד שימוש בהנדסה גנטית בחיות. לאחר מכן עזבה את האולם בהפגנתיות וללא אומר.

לפני שאני מספיק להתאושש מתדהמתי ולהוציא הגה, מתחילים לקום התלמידים ובזה אחר זה עוזבים את האולם. אני זוכר את תחושת ההלם והזעם על הפרופסורית בדימוס שהתערבה בשיעור שלי ללא רשות, מעשה לא יעשה, וכן על אפקט הדומינו שהיא יצרה בקרב הסטודנטים שראו ברובם סיבה למסיבה ותו לא. כשנשארתי ללא תלמידים, יצאתי גם אני מהאולם ואני רואה קבוצה קטנה מתלמידי שמחה וצוהלת במדשאה על החופשה הבלתי צפויה שקיבלו או בעצם נטלו לעצמם מהשיעור. כשעברתי לידם סיננתי: חומר ההרצאה של היום יכלל בבחינה ויהיה עליכם להשלים אותו בעצמכם. שמתי לב שחיוכו של אחד התלמידים נמחק ועזבתי את המקום ביודעי שהידיעה תועבר במהירות לכולם.

כשהתעוררתי התחלתי להרהר במשמעות החלום. ראשית תהיתי בליבי מדוע דווקא אותה פרופסורית התערבה בהרצאה? הרי המחקר שלה עצמה נערך על מאות ארנבות במשך עשרות שנים, ואפילו הניב תרופה חדשה המיוצרת היום על ידי חברת התרופות טבע. אז איזו זכות יש לה בכלל להתערב בשיעור שלי העוסק בחיות מהונדסות כמודלים למחלות באדם ולפיתוח תרופות מצילות חיים? רשמתי לעצמי את המילה צביעות. 

היא עצמה גורמת בחיות למחלה באמצעים כירורגים או כימיים,  לעומת זאת בהנדסה הגנטית, נולדות חיות עם פגם גנטי אנושי כמו אצלנו - לא גורמים לחיה ייסורים על ידי אמצעים מכניים או כימיים, אלא חיקוי מחלה כמו באדם, המאפשר עבודה במערכת מחקרית מודרנית וממוקדת יותר. אז רשמתי לעצמי את המילה קינאה. 

ואז חשבתי מדוע חלמתי על אותה פרופסורית מבין כל הנפשות הפועלות בחוג?

הרי רבים הפרסונות בחוג, שכאותה פרופסורית  נחמדה מאוד כלפי חוץ מאחורי הגב מלאים באגו ובתככים. היא לא פחות נחמדה מהאחרים. אז מדוע דווקא היא?  הורדתי מהרשימה את אלו שאינם עורכים ניסויים בבעלי חיים ונשארתי עם רשימה מצומצמת יותר. אבל, לא הגעתי להסבר ודאי. אולי משום שהיא כבר פרופסור אמריטוס (בגימלאות) ולכן כבר אינה יכולה להשתתף יותר בוועדות קובעות מדיניות?  רשמתי לעצמי את המילה תסכול.

אז מה יש לנו כאן בינתיים? צביעות, קינאה, תסכול ותככים. אבל כל התכונות האלה קיימות אצל רבים אחרים, אפילו בקנה מידה גלובלי מחוץ לאוניברסיטה. אמנם אצלה קיים פער גדול במיוחד בין הנחמדות לתככנות אבל חייבת להיות סיבה עמוקה יותר לחלום.

בוודאי אתם חושבים שעל הכי טריוויאלי איני חושב. כי וודאי יש לי יסוריי מצפון על מחקרים בחיות. אני זוכר שאחד מתלמידי חלם פעם על מותו ושהוא נשלח לגיהנום - לגן העדן של עכברי והחולדות הניסוי. שם החיות עשו לו גיהנום. אך, אומר לכם קבל עם ועדה - אין לי כל יסורי מצפון. במחקריי נעשה המינימום הדרוש למטרות הצלת חיי אדם, באמצעים המבוקרים על ידי ועדה ציבורית מקצועית. כל אחד מכם שנוטל אנטיביוטיקה או אופטלגין או כל תרופה אחרת - לא היה יכול להשתמש בהן אם לא נוסו קודם בבעלי חיים. הסיבה שבגללה חלק מהציבור מתנגד לניסוי בחיות, היא חוסר ידע ודמוניזציה שעושות אגודות שאינן בוחלות להפיץ גם שקרים וכזבים. כתבתי על כך פוסט כאן.

אם כך גם זו אינה הסיבה לחלום.

נשארתי עם סוף החלום שבו הודעתי לסטודנטים שעתה יצטרכו להשלים את חומר הלימוד בעצמם וכי הוא יכלל בבחינה. בקורס הספציפי שאני מעביר, החלפתי השנה את מתכונת הערכה על הקורס. במקום עבודה, השנה התלמידים נבחנו לראשונה בכתב במועד א' וכיוון שציוני הבחינה היו נמוכים יחסית, חלקם ניגשו לבחינה בעל פה במועד ב'.

אם במציאות התלמידים היו עוזבים את השיעור במחאה כמו בחלום, לא היה לכך מחיר בשיטה של כתיבת עבודות, ואילו כאשר הם צריכים להבחן בבחינה על כל החומר הנלמד, לפעולת מחאה יש מחיר כבד - לימוד עצמי של החומר. בסופו של דבר אני חושב שהחלום העלה אצלי בעצם את השאלה עד כמה הסטודנטים צריכים להיות מעורבים בחומר הנלמד? והמסקנה היא שמלבד קורסי החובה, לתלמידים יש זכות בחירה של קורסים, אבל אין להם זכות לקבוע למרצה  מה ילמד או לא ילמד בקורס. גם למרצים אין זכות להתערב בחומר הלימוד של משנהו. 

לאחר פשפוש נוסף וטיול בין תת-ההכרה לענייני אקטואליה נפל לי האסימון. לאחרונה מתנהל דיון ציבורי על סגירת חוגי לימוד מסויימים באוניברסיטאות, שאינם נראים לחלק מהציבור כראויים להמשך קיום - בגלל פוליטיזציה של חומר הלימודים. וחשבתי עד כמה צבועים כל הקולות הקוראים לסגירת חוגים (החוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב), וזאת כאשר אוניברסיטאות בר-אילן ואריאל יכולות לעשות פוליטיזציה הפוכה בכל תחומי הלימוד, מאז ימים ימימה, ושם אין קול ואין מצפצף. ונזכרתי במילים שנרשמו אצלי בחלום: צביעות, קינאה, תסכול, תככים.

החלום הזה בא בצל הדיון בנושא על ידי המועצה להשכלה גבוהה בלחץ של ציבור מסוים. המחלקה בבן גוריון לא תסגר וטוב שכך. באקדמיה חייבים להשמר פלורליזם, זכות חופש הדיבור והלימוד. אין על אף גוף הזכות לבקר תכני לימוד אקדמאיים ובתנאי שהם נלמדים ברמה ובשיטות אקדמיות.

בניגוד לבתי הספר שבהם נכפית תוכנית לימודים על ידי משרד החינוך, אין מקום לכך באוניברסיטאות שהינן אוטונומיות במדינות דמוקרטיות. לסטודנט בניגוד לתלמיד תיכון יש את זכות הבחירה. באוניברסיטת בר אילן למשל, הלומד לימודי כימיה חייב להבחן במספר קורסים בנושאי דת ויהדות. מדוע מחייבים אותו בכך, הרי בא ללמוד כימיה? בר אילן שהיא אוניברסיטה דתית החליטה שזו המדיניות. לכן על התלמיד לקבל את הדין או לבחור באוניברסיטה אחרת. כנ"ל לגבי בחירת חוגי הלימוד והקורסים.

מזה כבר הרגשתי צורך להעלות בכתב את זכרונות ילדותי: עלי, על חברים ושכנים, על התימהוניים שהסתובבו בשכונה ובכלל על סגנון החיים אז. בפוסט זה אתייחס לזכרונות על עצמי. אקדיש פוסט אחר לשלל הטיפוסים שהסתובבו בשכונה ובעיר.

הפוסט האישי הזה הוא ארוך. בתחילה חשבתי לחלקו לשניים, שלושה חלקים. אך, לבסוף העדפתי לכתוב בפוסט אחד את העיקר, ורק על קצה המזלג. אם לא תחזיקו מעמד, תוכלו אתם לחלק את הקריאה.

אני בן חמש

(תמונת פספורט, צולמה בשחור לבן ודהתה עם הזמן.

התמונה נסרקה כפי שהיא, ולא עברה עיבוד פוטושופ) 

זכרונות. הזכרונות שלי התחילו מאד מוקדם. אפשר אפילו לומר שהם זכרונות על-טבעיים. הזיכרון הראשון שלי הוא זחילה משותפת שלי עם בן שכנים, שהוא ואני נולדנו באותו יום. כן, זה היה כשהייתי פחות משנה, כי בגיל שנה כבר התחלתי ללכת.

ואני זוכר שחמקנו מהבית דרך הדלת שנשארה פתוחה, משאירים את האִמאוֹת לפטפט בהתלהבות. גרנו בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. כשהגענו בזחילה למדרגות, תינוק השכנים עצר. לי דווקא בא לרדת. התגברתי על הפחד הראשוני, הסתובבתי עם הפנים לכיוון מעלה המדרגות והישבן לכיוון מורד המדרגות (כך שלא יכולתי לראות את עשרים המדרגות שמתחתי), ובעזרת הברכיים ירדתי מדרגה אחר מדרגה, עד לקומה השניה. תינוק השכנים היסס, לכן עליתי חזרה והדגמתי לו איך לרדת. במהרה מצאנו את עצמנו עושים תחרות ירידה ועליה במדרגות, עד שהאמאות יצאו בבהלה לחפש אותנו. כשראו שאנחנו כבר מומחים בטיפוס וירידה במדרגות, נתנו לנו להמשיך, תחת פיקוח - ובתנאי שנשב לפני כן ונאכל חצי תפוח מקולף, ונשתה מיץ גזר טבעי. אני זוכר את טעמו החמצמץ של תפוח אלכסנדר.

כן. יש לי זכרונות מוקדמים יוצאי דופן, אך כולם מאומתים על ידי המבוגרים. ובכלל התברכתי בזיכרון מצויין ואני זוכר דברי אנשים, כמו מכונת הקלטה. בילדותי כעסתי על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים ואחר כך לא זוכרים. היום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים.

כשקראתי בספרי לימוד, הייתי זוכר כמעט כל פרט (אפילו מִספּרים). כשהמורה נתנה כשיעורי בית ללמוד בעל פה קטע מהתנ"ך (ובזמנו זה היה מאוד פופולארי ללמוד דברים בעל פה), הייתי קורא את הפרק פעם אחת לפני השינה, מניח את הספר מתחת לכר (אמונה טפלה) וישן. למחרת יכולתי לדקלם בדייקנות את הקטע בפני המורה. אז לא יכולתי להבין, מדוע כל כך הרבה תלמידים לא יודעים או מגמגמים את הקטע. הייתי בטוח שהם התעצלו ללמוד. לא ידעתי שזה אני שלא נורמלי.

לימוד ברוח המורה. בכתה ט' עברתי תמורה. המוח שלי סירב לזכור פרטי לימוד שלא מעניינים אותי, ושלדעתי חשובים כמו גידול חסה בשטחים. אז פִּתחתי חוש שישי מתי ללמוד משהו, כי המורה תשאל אותי על כך בכיתה. למדתי להבחין מהו החומר החשוב ביותר למורה. לבחינות הייתי לומד באופן סלקטיבי, על פי מה שאני מכנה:" לימוד ברוח המורה". תמיד הצלחתי בזה.

למשל, כשלמדתי כבר באוניברסיטה בקורס לזואולוגיה, חליתי בשפעת נוראית  ששיתקה אותי לגמרי. לכן היה לי יום אחד בלבד שבו יכולתי להתכונן לבחינה. היה בלתי אפשרי ללמוד את כל הפרקים, בחרתי והספקתי ללמוד היטב רק את מערכת הדם ומערכת ההפרשה - שני פרקים מתוך חמישה עשר. בנוסף יצאתי לשרות מילואים של 5 שבועות, ובשל כך הפסדתי מלא הרצאות וחמש מעבדות מתוך עשר. כשחזרתי חייבו אותי להשלים מעבדה אחת בלבד מתוך החמש, על פי בחירה שלי. בחרתי במעבדה העוסקת בניתוח חיות, להשוואת מבנה כלי הדם שלהם. כל סטודנט נורמלי כנראה לא היה ניגש לבחינה במצב כזה, והיה ניגש למועד ב'. אבל אני חשבתי שאין לי מה להפסיד. אם אכשל אגש גם למועד ב'. בבחינה היו שלוש שאלות. נחשו על מה? כן, אחת על מערכת הדם, השנייה על מערכת ההפרשה והשלישית על חומר המעבדה על כלי הדם, שהשלמתי לאחר המילואים. בבחינה קיבלתי 98.  נראה לכם צירוף מיקרים או מזל? אז כנראה שלא. זה קורה לי כל הזמן.

מוסיקה. נולדתי  ילד מוסיקלי. דמיינו לכם ילד קטן בן שלוש יושב על שרפרף נמוך, מאזין למוסיקה הבוקעת מרדיו גדול, שניצב על שולחן קטן בסלון, ומקליד עם אצבעותיו על קצה השולחן, כמו בפסנתר, לפי קצב המוסיקה. הוריי שקלטו את האהבה שלי למוסיקה, קנו לי אקורדיון אמיתי לילדים - כזה עם גוונים ירוקים מבהיקים (ולא בגווני אדום הקלאסים). המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, לכן הם קנו לי אותו מיד שניה. בגיל שש התחלתי ללמוד אצל מורה בביתו. הוא גר במרחק עשר דקות הליכה מהבית.

זכור לי שפעם אחת הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו ארוע לא צפוי. אז עוד לא היה לנו טלפון בבית, (כי אנשים חיכו אפילו עשר שנים עד שהתקינו להם קו טלפון). לכן המורה לא היה יכול להודיע על ביטול השיעור. הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה שתעביר לי את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. היא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.

החלטות. למדתי אצל אותו מורה למוסיקה שנה וכמה חודשים. לקרוא כמובן ידעתי, אך התקשתי לקרוא תווי נגינה במהירות. המורה תמיד ניגן לפניי את היצירה פעם אחת ואז נתבקשתי לנגן את היצירה מהתווים. את התווים לא בדיוק קראתי, אבל היה לי זכרון פנומנאלי ושמיעה אבסלוטית. למרות שהעמדתי פנים שאני מנגן על פי התווים, ניגנתי בעצם על סמך הזיכרון בלבד. אבל, כשהיצירות הפכו ליותר קשות ומורכבות, הייתי במתח עצום. חששתי שיום אחד אני אטעה בתו אחד ואז המורה יגלה כי אני מנגן ללא קריאה בתווים. לכן, לאחר לבטים הודעתי למורה שאסיים ללמוד אצלו בסוף החודש. הוא לא ידע שלא סיפרתי להוריי והיה בטוח שזו החלטה שלהם. להוריי העמדתי את זה כעובדה מוגמרת. כבר אז היה חשוב לי לעשות החלטות חשובות בחיי, בעצמי.

זימרה. עד שהתחלף קולי בבגרותי, היה לי קול זמיר. האנשים שהכירו אותי אמרו שיש לי קול כמו חוזליטו ( המבוגרים שבכם וודאי זוכרים את ילד הפלא הזה). מאז שהמורה בכתה א' גילתה את קולי, לא הניחו לי. נתבקשתי לשיר בכל מקום ובכל ארוע, בכל טקס, במסיבות יום הולדת, בבית הספר ובחוג המשפחה. נהניתי מבקשות התחנונים לשיר, עד שלבסוף נעתרתי להן.

http://www.youtube.com/watch?v=RQnSKqZ-XVg&feature=related

 מעשי קונדס. סגנון החיים היה בילדותי כל כך שונה מהיום. הייתי מגיע מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית בחיפזון, איזה חצי שעה, ויוצא לשחק עם חברים ברחוב.

אחד הדברים שהיו אהובים עלי היה לארגן מעשי קונדס מול המבוגרים. מה שנקרא היום "לעבוד עליהם". על מעשינו אני מתבייש היום לספר.

אספר לכם כאן רק על מקרה אחד עם הקבצן השכונתי. הקבצן הזה נהג לעבור בין הבתים ולבקש נדבות. היה לו מסלול קבוע במעבר בין הבתים והדירות. אני ממש לא אהבתי אותו, כי חשבתי שאדם בגילו צריך לעבוד ולא להפוך את הקבצנות למקצוע.

יום אחד, כשראיתי אותו מתקרב לבית שלנו, קשרתי כמה חוטי ניילון שקופים למסגרת השער שלנו. הקבצן התקרב ואנחנו מתחבאים בין השיחים. הוא עמד להכנס במרץ דרך השער הפתוח, אך כמובן נהדף לאחור, על פי החוק השלישי של ניוטון. הקבצן לא הבין ופנה להכנס שנית ושוב נהדף לאחור, בליווי צחוקנו שבקע מהשיחים. לימים התברר לאחר מותו של הקבצן, שמתחת למרצפות ביתו נמצאו שטרות כסף בערך של חמישה מיליון. אתם רואים - לא סתם כעסתי עליו על קבצנותו.

זכור לי גם מופע תיאטרון בובות בבית הספר בכתה ב'. עד שהמפעילים סיימו לבנות את הבמה למופע, המורות פטפטו זו עם זו ואנחנו השתוללנו קצת ברדיפה אחד אחר השני ("תופסת"). כשאחד הילדים רדף אחרי, הסתתרתי מאחורי החצאית של המורה שלי וכשהוא הגיע אלי משכתי ב"טעות" בחצאית של המורה והורדתי אותה, לקול צחוקם של הילדים, וחיוכן של שאר המורות. מה שאני חטפתי ממנה.... עד היום אני צוחק כשאני נזכר בכך.

יחסים עם מבוגרים. הורי סיפרו לי שמבוגרים היו מלאי פליאה על כך שאני משוחח איתם ממש כמו מבוגר וקשה להאמין שאני בכלל ילד. אבל אני אל חברים וילדים אחרים, דיברתי ועוד איך בשפתם.

משחקים ובילוי בשעות הפנאי. כשיצאתי לשחק ברחוב, היינו ילדים קבועים פחות או יותר. אני זוכר שבחורף היה ליד הבית שלנו שדה בּוּר שעם תחילת רדת הגשמים , היה מתמלא בשלולית ענקית. היינו בונים רפסודות קטנות עם מפרשים, מחברים אותן אלינו עם חוט ארוך ומשיטים אותן בשלולית.

בשכונה שלנו עברה תעלה ארוכה, עמוקה ורחבה לניקוז מי הגשמים. אנחנו היינו מדלגים על מוטות מגדה אחת לשניה. ההורים הפסיקו את הפעילות המרגשת הזו, כאשר ילד אחד נפצע ואיבד את הטחול. 

אני זוכר חוויה עם חבר מהשכונה. הצטיידתי בקופסת פלסטיק שקופה עם מכסה ויצאנו אל שדה בּוּר קוצני בקיץ. המקום שפע בדבורים מזמזמות. מצאנו "פטנט" - לקחנו גבעול קוץ, ירקנו על קצהו וקירבנו אותו אל הדבורה שהייתה טרודה בליקוט מזון מהפרח שעליו נחתה. כל מה שנותר היה לנער את הדבורה שנדבקה לקוץ והרוק, ולהכניסה לאחר כבוד לתוך המיכל השקוף. לאחר ציד הדבורים הזה, השתרענו על האדמה והתבוננו על מעשיהן של הדבורים המתרוצצות. זה היה מרתק. כשסיימנו פתחנו את המכסה ושחררנו אותן לחופשי.

אהבתי גם להשתרע ולעקוב אחרי הנמלים שיצאו ונכנסו למחילות. הייתי מרותק לראות כיצד עם בוא הגשם הראשון, היו מגיחות מלכות הנמלים ועוקב אחר מעופן, בריקוד הכלולות שלהן. לעת ערב אהבתי להשתרע פרקדן על הדשא ולהתבונן בכוכבים.

בגיל שש קנו לי אופניים. אופניים אז הייתה משאת נפשו של כל ילד. בזמן ההוא, הרחובות באזור המגורים שלנו היו כמעט ריקים מתנועת מכוניות. לרוב האנשים לא היו עדיין מכוניות. לכן, אפשר היה לרכב על אופניים בכביש, ללא חשש. אני זוכר את אבא שלי אוחז באחוריי כיסא האופניים כדי לייצב אותם, רץ אחרי כדי שאלמד לרכב עליהם. במהרה הרכיבה הפכה לעיסוק דומיננטי. אני זוכר שלפעמים חיברתי פיסת קרטון של קופסת סיגריות לאחד החישוקים בגלגל האופניים, בעזרת שני אטבי כביסה. נהניתי לשמוע את קול "האופנוע" המחריד שהשמיעו האופניים שלי בשעת הרכיבה, למגינת ליבם של השכנים.

היינו משחקים בשדות הבור הרבים בשכונה כדור רגל. מאוחר יותר, הפסקתי להתלהב מהמשחק הזה ועברתי לשחק כדורעף וכדורסל במגרשי בית הספר הסמוך. במשחק הכדורעף הצטיינתי בסרבים (מכות פתיחה). מכות הפתיחה שלי זכו לקריאות וואו של השחקנים והצופים. עשיתי הרבה נקודות במכות האלה.

בשדות הבור שבשכונה צמחו גם הרבה צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ סתם קוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את "פעמוני הגשם" (זמזומיות), את "מטה אהרון" (לופית) המסתורי והיו אז גם המון נרקיסים, צבעונים וכלניות. הפחדתי את הילדים שלא יתבוננו בפרגים - סיפרתי להם כי מי שמסתכל לתוך הפרחים יכול להתעוור.

כילדים שחקנו הרבה במשחקי רחוב שונים, כמו "מחבואים", "סימני דרך",  "שוטרים וגנבים", "שלום אדוני המלך" ועוד רבים אחרים. בבית וברחוב שיחקנו גם במשחקי קופסא שונים, כמו מונופול ודמקה. גם משחקי קלפים וג'וּלים (גולות זכוכית צבעוניות). בכל חפיסת מסטיק שקנינו, היה חבוי קלף. אני זוכר שהייתה סידרת קלפי החלל, שהיינו עושים בינינו "החלפות". ולאחר מכן סידרת חרקים, צמחים ועוד.

הבנות היו מדלגות על חבל ומשחקות ב"קלאס" ואני הצטרפתי אליהן לעיתים, כי נהניתי להיות תרנגול של הבנות.  

קצת מושג על האוירה בימים האלה, תוכלו לשמוע בשיר השכונה של התרנגולים:

https://www.youtube.com/watch?v=EP545y5GL7w

תנועה או חברה סלונית. בזמנו החֶבְרֶה נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שהלכו לתנועת נוער, וכאלה שיצאו לבלות בימי שישי, במה שנקרא מסיבות ריקוד סלוניות. אני הלכתי לתנועת הנוער העובד והלומד. לא בגלל אידיאולוגיה, כי לא הייתה כל אידיאולוגיה בגיל הזה - אלא מפני שמרבית חבריי הלכו לתנועה הזו. מעט מהכתה הלכו לשומר הצעיר או למחנות עולים. הפעילות בתנועה עניינה אותי יותר ממסיבות הריקודים. בתנועה רקדנו ריקודי עם, אבל הריקוד האהוב עלי ביותר היה: "בן לוקח בת". הייתי נוהג בממלכתיות ובוחר כל פעם בבת אחרת (אני מודה - בדרך כלל מהיפות והנחשבות יותר, אך מדי פעם בחרתי במתכוון גם בבת שעמדה בדד, ושאף אחד לא בחר בה כל הערב). במשחק ריקוד הזה מצאתי עצמי רוקד כמעט ללא מנוחה במשך שעה ארוכה. מצד אחד לא היה לי נעים שהן בוחרות בי תדיר, אך בעמקי ליבי זה החמיא לי לאגו. מצד שני ליבי נחמץ לראות את מבטי הקנאה של הבנים. לכן, מדי פעם הייתי לוחש באוזן לבת זו או אחרת לבחור בבן מסויים. 

קריאה. אהבתי לקרוא. קראתי המון, ספרים מכל הסוגים, ספרי מתח והרפתקאות וספרים קלאסים, ספרי מסעות ותגליות, רומנים היסטורים, ומה לא. הייתי מנוי בספריה שהייתה פתוחה פעמיים בשבוע ומשאילה עד 4 ספרים לפעם. בכל יום ראשון ורביעי הייתי מחליף ארבעה ספרים. בספריית בית הספר הייתי מחליף ספר אחד נוסף לשבוע. כן, הייתי קורא תשעה ספרים בשבוע.

סקרנות. אבל לא רק ספרי קריאה קראתי, אלא גם נהנתי לחרוש באנציקלופדיות. בכתה ג' קנו לי הוריי את האנציקלופדיה המדעית לילדים "מרגליות", שאותה קראתי בהנאה, בדיוק כפי שנהנתי לקרוא בספר מתוך הסדרות "החמישיה" ו"השביעיה הסודית", של אניד בלייטון. יותר מאוחר קראתי כל דף של כל כרכי האנציקלופדיה "תרבות" - אנצקלופדיה כללית עם שלל תמונות צבעוניות.

לא תאמינו, אבל כשהוריי קנו לי בחופש הגדול את ספרי הלימוד לשנה הבאה, ישבתי וקראתי גם בהם בעניין רב. אבל כשהמורה נתנה לנו כשעורי בית לקרוא בספר מעמוד זה עד זה ולסכם - שנאתי את זה וכמעט רציתי להטיח את הספר על ראשה. תמיד אהבתי ללמוד בעצמי ובקצב שלי, בלי סיכומים ובלי בטיח.

וגם הייתה לי מחברת עבת כרס, עם כריכת קרטון עבה - שבה הייתי מדביק כתבות מדעיות שהייתי גוזר מהעיתונים. הכתבות היו מסודרות לפי התחומים: ביולוגיה ורפואה, כימיה, פיזיקה, גאולוגיה ומדעי כדור הארץ, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.

בכתה ח' נידנדתי להוריי עד שהסכימו לעשות לי מנוי לעיתון המדעי לנוער "לדעת".  אחד המדורים בעיתון היה אלקטרוניקה. קניתי מדמי הכיס שלי מלחֵם, בּדיל, חוטי חשמל, טרנסיסטורים, דיוֹדוֹת, קבלים ונגדים, ובניתי מכשירים אלקטרונים קטנים - על פי התרשימים וההסברים הכתובים בלדעת. בניתי מנופים וממציא מתקנים הפועלים בעזרת גלגלי שיניים וממדחף הפועל על כוח הרוח.  חיברתי גם סליל מגנטי ומייצר חשמל מאנרגית  הרוח - שהיה מפעיל מעגלים חשמליים ומנורות.

שוב לאחר נידנודים רבים, קיבלתי מהוריי גם מיקרוסקופ קטן ופשוט וחקרתי תחתיו נוזלים כמו רוק או דם שניגר מפצע, קרדית האבק, קרביים של זבובים ועוד מלא דברים. אלה כבר היו הסימנים הראשונים של המשיכה, ויש שיגידו "המופרעות", שלי למדע.

מצד שני הייתי גם מצייר ומפסל ולא פחות נהנה מכך.

בתיכון הייתי מנוי של העיתון "מדע", שיצא בחסות מכון ויצמן. אני זוכר שקראתי את המאמרים בשקיקה. בכל מאמר הייתה תמונה של הפרופסור המחבר, עם מספר מילים על פועלו. אז הייתי מעריץ מושבע של המדענים האלה. היום, כשאני קולגה שלהם ומכיר אישית את רובם, אני כבר פחות מעריץ של חלקם. חחחחחח

תחביבים. הייתי אספן מושבע של בולים (ממכתבים ומהשרות הבולאי). עד היום מצויים אצל הוריי עשרות אלבומי בולים, חלקם בולים נדירים של הדואר העברי מתקופת המנדט וטרום הקמת המדינה. אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. היו לי עוד אוספים רבים, שקצרה היריעה להזכירם. האספנות שלי אז קצת מזכירה לי את מר הֶמיוּלין מהמומינים.

בכיתה ז' חזרתי לנגן, אך הפעם בגיטרה. למדתי לנגן בגיטרה, והפעם עם תוים. נגנתי בגיטרה קלאסית ויותר מאוחר גם בגיטרה חשמלית. הייתי מעריץ גדול של הצלליות (The Shedows) ולמדתי לנגן את כל הנעימות שלהם.  נגנתי צמד עם ילדת הזמיר קורין אלאל הכריזמטית. חיבבנו זה את זו כשהיינו ילדים. מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי כיום.

כאתנחתא, בחרתי בשתי נעימות של הצלליות - האזנה נעימה.

http://www.youtube.com/watch?v=pY-rPDwzM9M

http://www.youtube.com/watch?v=VycZVyApqew&feature=related 

ישירוּת ועקשנות. בבית הספר לא הייתי מהילדים המצביעים והמתפרצים לכל שאלות המורים - בין אם תשובתם נכונה, או כולה שטויות. יש ילדים שרוצים לקבל כך תשומת לב. אני קיבלתי את תשומת הלב, כשעניתי רק על שאלות שאף אחד אחר לא ידע לענות. אני מניח שהייתי גם ה"סיוט" של המורים. הייתי מביך אותם לפעמים בשאלות שלא ידעו לענות ושאני במקרה ידעתי את התשובה. לא הייתי מוכן לקבל מאף מבוגר, כולל ממורים "מריחוֹת". אם הם לא יודעים את התשובה, שיגידו ודי.

זכור לי שלפני פסח, המורה בכתה ב' ציינה ש"בכל בית ישראל אין אוכלים חמץ". אז אני צרחתי: "זה לא נכון, בבית שלי אוכלים לחם". זה די הביך את המורה וגם את אבא שלי, כשסיפרתי לו על כך. כזה אני - ישיר ושלם עם מעשיי.

לימודים. על יחסי ללימודים כבר יכולתם לראות ממה שכתבתי עד כה. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בכתה א', אבא שלי אמר לי: "אם תלמד תוכל להיות מה שתרצה, ואם לא  - תהייה מנקה רחובות". זו הייתה הגישה של אבא שלי שהוא ניצוֹל שואה. כשהקנטתי אותו מאוחר יותר, על כך שבין מנקה רחובות לפרופסור יש הרבה מאד דברים באמצע, הוא ענה: "זו הייתה הדרך שלי לשכנע אותך ללמוד".

בתיכון התייחסתי ברצינות ללימודים (אז היו נבחנים בכל המקצועות בשאלון אחד בסוף י"ב). זכור לי שפעם אחת ישבתי כמו אידיוט במשך יותר משעתיים, בנסיון למצוא תשובה לבעיה מסובכת בגיאומטריה. בלילה חלמתי את התשובה.

הייתי בקיא בכל חומר הלימודים ושלטתי היטב במתמטיקה ופיזיקה - הסיוט של מרבית התלמידים. זכור לי שאחדים מהם ביקשו ממני ללמוד יחד איתם לבחינה במקצועות אלה.

פעם בקשה זאת ממני אחת התלמידות בכתה, לקראת בחינה במתמטיקה. נסעתי אליה באוטובוס ממרכז הרצליה להרצליה פיתוח - שם הייתה הוילה המפוארת של הוריה, שלא נכחו במקום. לאחר חצי שעה של לימודים, כבר עשינו מתמטיקה אחרת.

ככה זה, אף פעם לא התחלתי עם בנות - הן תמיד התחילו איתי .

מרוצץ הגולגלות. בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, היו מדי פעם ריבים ומכות בין הילדים. אני תמיד הייתי נמנע ומתחמק ממריבות. אבל פעם אחת בכתה ג', ילד אחד נטפל אלי בצורה מטורפת (אינני יודע מדוע, אולי מקינאה). הדפתי אותו ממני מספר פעמים והמשכתי למקום אחר בחצר בית הספר. והוא בשלו - תוקף; שוב ושוב. במהרה מצאתי סביבנו התקהלות של ילדים רבים, שהחלו לצעוק קריאות עידוד - חלקן אליו וחלקן אלי. כל כך כעסתי, עד שהשיתוק, שבדרך כלל אוחז בי במצבים כאלה, נעלם. ואני שלא הערכתי נכון את כוחי, הכנסתי לו כזה אגרוף, שפתח את ראשו. הוא נפל המום שותת דם. הגיע אמבולנס ופינו אותו למיון. כשחזרתי לבית, בכיתי כל כך על מה שקרה, עד היום אני מצטער על כך. אבל מאז, אף אחד לא הֵעז לגעת בי יותר. כינו אותי ביראה בשם "מרצץ הגולגלות".

***

כתבתי כאן רק מעט על ילדותי. הייתה לי ילדות מלאה ומאושרת. ילדות שכל כך שונה מהילדות היום, בעידן המחשב, האינטרנט והפייסבוק. חיי החברה של הילדים והנוער היו שונים מאלה של היום. האם היום בעידן השפע, הילדים והנוער מאושרים יותר? - אני לא בטוח. בכל אופן כפי שקראתם כאן (אם לא נשברתם באמצע), הילדות שלי, עיצבה את חיי כאדם וכמדען.

את הפוסט הזה אני כותב בעקבות שני פוסטים שפורסמו בענייני טבעונות והיו השבוע במומלצים:

האחד - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=808650&blogcode=13300893

והשני -   http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=770972&blogcode=13296240

כיוון שלחלק מהדברים שנכתבו בפוסטים האלה או בתגובות אליהם - אין ביסוס מדעי, אני רואה צורך לכתוב פוסט זה, כדי לבחון את המיתוסים שהעלו לגבי הטבעונים/צמחונים מצד אחד ולגבי אוכלי הבשר, מצד שני. מצאתי לנכון להביא בפניכם את העובדות המדעיות לאשורן, בענייני צמחונות וטבעונות לעומת אכילה משולבת הן מהחי והן מהצומח.

סביר להניח שפוסט זה לא יהיה במומלצים ולכן לא כל אלה שקראו את שני הפוסטים הקודמים, יחשפו לפוסט זה. מטבע הדברים מובן ששלושה פוסטים במומלצים בפרק זמן קצר, באותו עניין, זה קצת יותר מדי. להבדיל, גם כתבות סנסציוניות מתפרסמות בעיתון בעמודים הראשיים ואילו ההתנצלויות שמגיעות לאחר מכן (כאשר המערכת או הכתב נוכחים בטעותם) מתפרסמות בהודעה קטנה, המוחבאת בעמודים הפחות חשובים בעיתון. ובכל זאת אני כותב פוסט זה בהיבט המדעי ומי שיראה יראה. הפוסט הזה יהיה ארוך, אבל לדעתי שווה להשקיע מעט מאמץ בקריאה.

ראשית, אני בהחלט יכול להבין אנשים שמפסיקים לאכול בשר בגלל טראומות שעברו. זכור לי שבכיתה יוד בתיכון, הכיתה שלנו יצאה לשבועיים שירות לאומי, בקיבוץ עין חרוד מאוחד. את הכיתה חילקו לשלוש קבוצות: האחת עבדה במסיק זיתים, השניה - בקטיף תפוזים והשלישית - בלול. אני שובצתי בקבוצת מסיק הזיתים. אבל כל קבוצה עבדה גם יום אחד, בשני הענפים האחרים.

באותם הימים הגישו כל יום בצהריים מנת פרגית שלמה, בחדר האוכל של הקיבוץ. כשהגיע יומי לעבוד בלול הבנתי מדוע. אני הולך לספר לכם דבר קשה, אך מבטיח לכם שלא ארבה על כך את הדיבור. כשעבדתי בלול, תפקידנו היה לתפוס את הפרגיות ולמלוק להן את ראשן. זו הייתה השיטה בקיבוץ, שהכשרות הייתה רחוקה ממנו והלאה. אני חייב לומר שזה היה מזעזע לעשות את זה לעופות - למלוק את הראש ולראות את הגוף רץ ומפרפר מספר פעמים, עד שחדל. אני חושב שבגלל שהתקשֵתי לראות את המראות, התקשתי גם לתפוס את העופות, שהתרוצצו בפאניקה, כשראו מה עושים לחברותיהן. יתכן שאם הייתי צריך לעסוק בעבודה זו שמונה שעות מדי יום, במשך שבועיים, גם אני הייתי הופך לצמחוני. אבל אף אחד מהכיתה לא הפך לצמחוני בעקבות כך. לעומת זאת לאחר עבודה במסיק הזיתים, כאשר עצמתי את עיניי כשהלכתי לישון בלילה, ראיתי מלא זיתים ורק זיתים. בעקבות זה, הפסקתי לאכול זיתים במשך מספר שנים.

 אין לי בעיה שיש אנשים החושבים שלאכול מן החי זה "רצח". יש לי בעיה שחלק מאותם אנשים רוצחים בני אדם במלחמות ובטרור, מבלי להניד עפעף. יש לי בעייה עם חלק מהאנשים האלה שהופכים את הצמחונות או הטבעונות למעין דת, ומטיפים לאוכלי הבשר כמטיפים הדתיים לחילונים. אך תגידו אתם הטבעונים, האם גם אריה שאוכל את טרפו הוא רוצח? האם הוא יכול לחיות על דיאטה של ירקות ופירות במקום? בוודאי שלא, כי האריה הורג את טרפו כדי להתקיים. הגנטיקה והביוכימיה שלו קובעים שהוא חייב להיזון מהחי, ובהמשך אסביר לכם מדוע.

עולם החי נחלק לפי אופן תזונתו לשלושה: לאוכלי בשר מהחי (ובהם תת-קבוצה של אוכלי נבלות), לאוכלי צמחים (צמחוניים), ולאוכלי כול (צמחים ובשר מהחי).

כל אחת מהקבוצות מותאמת לסוג התזונה שלה, במבנה מערכת העיכול, ובמסלולים הביוכימיים שמספקים אנרגיה מהמזון. ההתאמה הזו טמונה במטען הגנטי שלהם. הגנטיקה והביוכימיה מראות שהאדם מותאם לאכילה משולבת מהחי והצומח כאחד. הצמחונים והטבעונים מסרבים לקבל עובדה זאת. אך האם הם יכולים להסביר מדוע לאדם יש קיבה אחת ולא ארבע כמו לפרה? ומדוע האדם אינו מעלה גירה? מדוע האדם איבד את התוספתן (אפנדיקס מנוון) במהלך האבולוציה? האם אתם יודעים שמיני האדם הקדומים (ההומנידים) היו צמחוניים (כמו הקופים היום למעט השימפנזים)? האם אתם יודעים שגידול נפח המוח, שעשה אותנו למה שאנחנו היום, קרה כאשר חוליות הביניים של ההומנידים החלו לאכול חלבון מהחי. בתחילה תולעים ואחר כך חיות גדולות יותר.

כלומר, מוח מיני האדם המוקדמים החל לגדול ולהגיע לגודלו היום, בעקבות המעבר מתזונה צמחונית, לתזונה של תוספת חלבונים מהחי.

כיצד אנחנו יודעים זאת? כי ניתן לעשות אנליזה כימית של עצמות מאובנים, וממנה לדעת מה היה סוג התזונה של בעליהם. ובכן, התוספת של אכילת חלבון מהחי הייתה חיונית לתהליך גידול המוח והתפתחות המחשבה המאפיינות אותנו היום.

תשאלו ובצדק מדוע מוח הצימחוניים אינו מתנוון? ובכן תהליך גידול נפח המוח לא החל מאכילת התולעת הראשונה, אלא היה תהליך הדרגתי שהתרחש במשך הרבה מאוד דורות (במשך מאות ועשרות אלפי שנים) , בהן הותאמו מערכת העיכול והתהליכים הביוכימיים, לניצול מירבי ויעיל של סוג התזונה.

אז מה ההבדל בין חלבונים מהחי לחלבונים מהצומח? ראשית, כמות החלבון בצומח פחותה בהרבה מכמות החלבון בחי. לכן כדי לספק את כמות החלבונים הדרושים לקיומנו, צריך לאכול הרבה יותר מזון מהצומח מאשר מזון מהחי.

שנית, החלבונים מהצומח אינם מלאים כמו החלבונים מהחי. למה הכוונה? ובכן, החלבון עשוי מאבני בניין שנקראות חומצות אמינו. הגוף שלנו צריך 22 חומצות אמינו שונות, כדי לקבל את כל החלבון שהוא צריך. אבל, התאים שלנו יכולים לייצר את רובן פרט לשמונה, שאותן ניתן לקבל רק דרך האוכל שאנו צורכים. שמונה חומצות האמינו הללו נקראות "חומצות האמינו החיוניות".

רוב מקורות החלבון מן החי כמו בשר, עופות , דגים, ביצים, גבינות וחלב, מכילים את כל חומצות האמינו החיוניות ולכן, הם נקראים חלבון מלא. החלבון מן הצומח הוא לרוב אינו מכיל את אחת או יותר מחומצות האמינו החיוניות, ולכן, הוא נקרא חלבון לא מלא. לפיכך אצל צמחוניים, כדי לקבל את כל חומצות האמינו החיוניות לקיום, הם חייבים לשלב מספר מקורות לא מלאים שונים של חלבון צמחי, כדי לקבל חלבון איכותי ומלא. הם גם חייבים לאכול מספיק מכל אחד מהמקורות האלה כדי להשאר בריאים.

חשוב לזכור שחלבון מן החי כמו ביצים, חלב וגבינות הם חלבונים מלאים. בנוסף, חלב, ביצים, וגבינות עשירים במיוחד בשלוש חומצות אמינו חיוניות ( טריפטופן, ליזין, ומתיונין ) לעומת רוב החלבונים מהצומח, אשר מכילים כמות קטנה (אם בכלל) של חומצות אמינו אלו.

לכן, למי שרוצה להמנע ככל האפשר מאכילת בשר,כמות קטנה של בשר בשילוב עם חלבון מן הצומח יספקו ארוחה חסכונית שמכילה חלבון מלא ולא מכילה כמות גדולה של שומן רווי (שתורם לעליית כולסטרול אצל אנשים שיש להם בעייה בסילוק כולסטרול בכבד), לעומת צריכת מנה גדולה של בשר בארוחה.

ואתם הצמחוניים על תמהרו לחייך מתחת לשפם, על כך שדיאטה צמחונית מונעת כולסטרול גבוה בדם. גם אתם, שצורכים מרגרינה (במקום חמאה) ושומנים מוקשים במאפים ובפשטידות הצמחוניות שלכם, בגוף שלכם עשויה להצטבר כמות גדולה של כולסטרול בדפנות צינורות הדם ולסתום אותם - הגורם להתקפי לב ולשבץ מוחי.

אתם הצמחוניים חשופים יותר לעודף טריגליצרידים, שגם הם שומנים הפוגעים בגמישות של צינורות הדם וגורמים לתמותה מוקדמת. מדוע? כי אתם אוכלים בדרך כלל כמות גדולה יותר של פירות והסוכר שבהם הופך בגוף לטריגליצרידים.

אתם הצמחוניים שאוכלים כמות גדולה של פירות, יחד עם כמות גדולה של דגנים ופסטות למיניהן, המכילים מלא פחממות וסוכרים (כי אחרת אתם רעבים) - לכם יש סיכוי רב יותר לחלות בסוכרת. אתם כמו אוכלי הבשר, אם צורכים הרבה סוכר ומלח בתזונה שלכם - אתם מסתכנים בפיתוח סוכרת ויתר לחץ דם בעתיד. עוד אחד מהמיתוסים שחשוב לנפץ - אכילת שעועית וחסה לא תעזור לכם למנוע זאת, אם אתם צורכים הרבה מלח וסוכר. ולא משנה אם זה מלח ים או סוכר חום.

מצד שני, לכם אוכלי הבשר, חשוב לציין שאתם צריכים לגוון את המזון שלכם גם במספיק ירקות וקטניות, כדי לקבל מספיק סיבים מסיסים וויטמינים, החשובים לבריאות. כי הגוף שלנו מתוכנת כאוכלי כול - שילוב של מזון מהחי ומהצומח.

מה אכל האדם לפני מאה אלף שנה? בשר ציד ושורשים. התהליכים הביוכימיים שלו הותאמו לתזונה זו. לעומת זאת הגנטיקה והתהליכים הביוכימיים שלנו לא השתנו מאז. ברגע שהאדם התביית והחל לתרבת ולצרוך דגנים - התחילו הבעיות הבריאותיות. הגנטיקה של הגוף שלנו מתקשה להתמודד עם כמות הפחממות הרבה שבדגנים. לכן כאשר עוד נוספה לזה צריכה של סוכרים (סוכריות, שוקולד וכדומה), התחילו באדם בעיות ההשמנה ומגפת הסוכרת. כי כאמור הביוכימיה שלנו לא השתנתה, עם שינוי התזונה. בשר רזה אינו משמין וגם לא מכיל כמות גדולה של פחממות וסוכרים, להבדיל מהפירות והדגנים.

כאמור, המסקנה מעובדות מדעיות אלו היא שצריך לאכול אוכל מאוזן המשלב מזון מהצומח (ירקות ומעט פירות) עם מעט בשר, ולהגביל גם בצריכת דגנים וסוכר. האיזון הזה מתואר בצורת פירמידת המזון בכל ספרי הלימוד לתזונה נכונה, שהיא מומלצת על ידי משרד הבריאות האמריקאי והישראלי, ודיאטנים במוסדות הרפואיים השונים.

הבשר האדום הוא המקור העיקרי שלנו לברזל, החיוני ליצירת תאי הדם האדומים. לכן, למרות שיש ברזל (עם כי הרבה פחות) במספר צמחים, נפוצה האנמיה בקרב הצמחונים והטבעוניים. יתכן שאצל צעירים צמחוניים האנמיה פחות נפוצה (כי קיים מאגר ברזל די גדול מתקופת טרום-הצמחונות), אבל אצל מבוגרים יותר, כאשר ספיגת הברזל יורדת פלאים, האנמיה הופכת לשכיחה הרבה יותר. שכיח גם מחסור בויטמינים מסוג B, ויטמין E (שמצוי בכמות גבוהה בכבד ובדגים) וכן בחומצה פולית. מחסור בויטמין B12 וחומצה פולית - גם הוא גורם לאנמיה, עקב פגיעה בספיגת הברזל.

לכן, אם הטבעוניים נאלצים בשל כך לצרוך כדורי ברזל וויטמינים, המיוצרים בצורה כימית, אז ראשית הספיגה שלהם פחות יעילה מאשר צורכים אותם במזון. ושנית, אם הם חייבים לצרוך אותם בצורת כימיקלים - אז איפוא כאן הטבעונות?

אז למי שקשה לאכול בשר כי מגעיל אותו למשל, שבבית המטבחיים הכשר תולים את הפרות הפוכות וקשורות ברגליהן, לפני השחיטה (כדי שכל הדם יגר החוצה) - אז שלפחות יאכל דגים.

דגים הם בעלי חלבון באיכות גבוהה. בניגוד לשומן אשר נמצא בבשר חיות (בעיקר בבקר ובכבשים), לשומן אשר נמצא בדגים יש כמה איכויות טובות. שמן הדגים עוזר לשמור את רמת כולסטרול נמוכה בדם ולכן עוזר במניעת התקפי לב ושבץ מוחי. שמן הדגים גם עשיר בויטמין D.

***

התחלתי את הפוסט הזה בכך שהכי מפריע לי היא ההטפה של חלק מטבעונים בזכות הטבעוניות ובשלילת אכילת בשר כמוקצה מחמת מיאוס. למעשה, אין הם שונים ממטיפים פאנאטים דתיים ואחרים.  

למשל הפנאט הזה, שרבים הפכו לטבעוניים בגללו:

http://www.youtube.com/watch?v=omweihtaYwI&feature=player_embedded&oref=http%3A%2F%2Fisrablog.co.il%2Fedit%2Fpost_preview.asp%3Fblog%3D771819

אני בהחלט מסכים איתו שצריך להמנע מאכילת כמות מוגזמת של בשר ושצריך למנוע פיתום אווזים, גידול חיות משק והובלתם בצורה מחפירה ואכזרית. אך אני לא מסכים איתו עם רוב "העובדות המדעיות" כביכול, שהוא מאכיל את המאזינים שלו, בשבחי הטבעונות ובנזקים של שילוב אכילת בשר במזון. ואני אומר לכם שאילו אני הייתי נוכח בהרצאה שלו, הייתי מלבין את פניו בהוכחת הטיעונים השיקריים או הלא מדוייקים שהוא מוכר לאנשים תמימים, שאינם בקיאים בביוכימיה ובגנטיקה של האדם. חלק מהדברים שלו הם ממש "לוקשים". נקודה. הוא מצויין בסוגסטיה נבזית, בכדי לשכנע אנשים לעבור לטבעונות.

אני שומע אנשים טבעוניים, שזה לא מזמן הצטרפו למועדון הזה, שאין להם שום חסר של ברזל או ויטמינים (בהנחה שהם עושים בדיקות דם, לפחות אחת לחצי שנה) ומאז שהם עברו לטבעונות הם מרגישים מצויין. אז להם אני אומר, שהם ירגישו לא פחות מצויין ואפילו יותר, אם ישמרו על דיאטה מאוזנת של מזון צמחי ובשרי כאחד ואם ישמרו על איזון בין היחס של הפחממות לחלבונים שהם צורכים במזון. יותר חלבונים מלאים ופחות פחממות וסוכרים. ולכולכם אני אומר שאם תפחיתו את כמות המלח במזון, תמנעו גם יתר לחץ דם.

ולכולם, על דיאטה כזו שבה תרגישו שבעים ובשיא הכושר, שבה תפחיתו גם במשקל וגם תמנעו מחלות, אכתוב בפעם אחרת. אם תרצו להיות בטוחים שתקראו בעתיד את הפוסט על הדיאטה הזו, אתם מוזמנים להצטרף כמנויים לבלוג.

לא אתפלא אם חלק מהצימחונים והטבעונים יגיב לפוסט זה, שאני מנסה להטיף להם בעצמי. שהם לא סומכים על דיאטנים ולא על רופאים ולא על ביוכימאים. אבל הם סומכים על שכנוע עצמי שהם מבינים טוב יותר מכל המומחים המקצועיים, או על שטיפות מוח של מטיפים חסרי אחריות. הם ימהרו למצוא ביוטיוב קליפ זה או אחר של אתלט חטוב,שמספר שהוא טבעוני ועל נפלאות הטבעונות. קליפ (סיינטיפיק יוטיוב) מבוים אחד, משכנע אותם שכל ספרי הרפואה, המדע והתזונה טועים. האם אותם משוכנעים ראו את בדיקות הדם שלו או את התיק הרפואי של אותו אתלט, או איזה תוספי מזון מלאכותיים או הורמונים סטרואידים הוא צורך?

אז אני בהחלט לא מנסה להטיף להם או לשכנע אותם לשנות את אורח חייהם. שיעשו מה שירצו. אבל איזה זכות יש להם להטיף כנגד אלה שאוכלים בשר.לכל אלה אני מציע להיות מעט יותר ביקורתיים וללמוד על הנושא מאנשי מקצוע ולא מאידיאולוגים או משרלטני רפואה משלימה למיניהם, שלחלקם תעודות מפוקפקות. עצוב כשהם מתרשמים מתואר דוקטור של שרלטן כזה - כאשר הדוקטוראט שלו בכלל בהסטוריה או בכלכלה.  

ולסיכום, שום תזונה קיצונית, לכאן או לכאן אינה בריאה לגוף האדם. לא אכילת בשר, ביצים וגבינות קיצונית מחד, ולא המנעות טוטאלית מהם מאידך.

אז איכלו נבון ותהיו בריאים.

*** 

הודעה חשובה לקוראי הבלוג: בנוסף לבלוג הזה, פתחתי בלוג חדש נוסף. שם הבלוג : דֵעַ-א-קטואליה: חץ או פרח. אתם מוזמנים להכנס ולהכיר. אל דאגה, זה לא יבוא על חשבון המשך הכתיבה כאן ומקווה שתמשיכו ליהנות משניהם.

בפוסט כך יעשה לבוטן כתבתי על חוכמת הקופים ושבחלקים ממבחני אינטיליגנציה, הם טובים הרבה יותר מאשר אנחנו.

אז הנה עוד דוגמה. נתנו לשימפנזה לשחק משחק במחשב. המחשב מציג לשימפנזה סידרת ספרות מ-1 עד 8 ,שממוקמות בנקודות שונות במסך, באופן אקראי.

לאחר זמן קצר מאוד (כשנייה), הספרות מתחלפות לריבועים. על המשחֵק לגעת בריבועים, אחד לאחר השני, לפי סדר עולה של הספרות.

בני אדם בקושי יכולים לזכור את סדר הריבועים של הספרות 1-5 (וגם זה, לא כולם!). האם אתם יכולים לזכור כמו שהשימפנזה זוכרת?

ראו את זה בסירטון: 

המקור: http://www.metacafe.com/watch/2107042/are_you_smarter_than_a_chimp/

המסקנה: השימפנזה אינה יכולה לבנות את מגדל אייפל, אך יש לה יכולות חשיבה מסוימות גבוהות יותר משל האדם וגם יכולות תגובה מהירות יותר.

אנתרפולוגים משערים שיכולות אלה של השימפנזים מאפשרות להם יכולת לאמוד את כוחו של האויב.

חומר למחשבה!

תוספת עריכה:

מומלץ לראות את הסרטון המתורגם לעברית: "על קופים שכותבים"

הסרטון מתאר את  העבודה של סאווג-ראמבו עם קופי בונובו שמבינים שפה מדוברת, יוצרים כלים מאבן ועץ ולומדים משימות תוך התבוננות גורמים לצופה לחשוב מחדש ולהעריך כמה מהיכולות ביצוע תלויות בביולוגיה וכמה תלוי בחשיפה חברתית.

אם לא נחייה, הג'וקים יחיו 

נראה שכלל העולם מוטרד, פחות או יותר, בשאלת הגרעין של אירן. מדינות רבות נוספות מחזיקות בנשק גרעיני וכנראה  רק מאזן האימה מונע ממשלות רציונאליות להפעיל אותו. כיום, שימוש בנשק השמדה גרעיני הוא למעשה מעשה התאבדות. אך,  נשאלת היום השאלה האם כל המדינות רציונאליות? יש הרבה מאד שאהידים מתאבדים, ומתאבדים אינם מפחדים מנשק גרעיני. ברור שאם תפרוץ מלחמה גרעינית, היא לא תשאר מוגבלת לנלחמים. בפיצוץ גרעיני, נוצרת נשורת גרעינית והיא יחד עם הקרינה שלה מופצות עם הרוח לכל שאר העולם. אם כמות הקרינה בעולם תגיע לרמה מסויימת (ביחידות מדעיות: 800 REM ), היא תהייה קטלנית לאדם ובזאת תבוא כלייה למין האנושי. יחד איתנו יושמדו מרבית מיני החיים על פני כדור הארץ - מי שכנראה יישרדו ותמלא בהם הארץ כחול אשר על שפת הים הם הג'וקים (שבעברית תיקנית הם נקראים תיקנים, או מקקים, אך ברשותכם אשתמש כאן בסלנג התיקני שלהם -ג'וקים). מדוע ג'וקים יישרדו? זה נושא הפוסט הזה. בפוסט נדון גם האם יש קשר בין ההישרדות של צמרת השילטון והטייקונים לבין הג'וקים, במידה ומדינת ישראל תותקף בטילים גרעיניים.  

 יש אנשים רבים הנגעלים ואפילו מפחדים  מג'וקים, אך מי שקורא בבלוג הזה אינו מפחד להתמודד עם פחדים . אצל הקורא פוסט זה, תחושת הגועל תתחלף כנראה בכעס על צמרת השילטון והטייקונים , שלבסוף תסתיים בפרץ  צחוק.  ובמלחמה התמידית שלנו כנגד הג'וקים - זכרו, צוחק מי שצוחק האחרון.

לאחר הפלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי הסתובבו שמועות שג'וקים שרדו את הפצצה. 

אחת הכרזות המפורסמות ביותר במהלך הקמפיין נגד מרוץ החימוש הגרעיני בסוף שנות ה-60, ציינה: "אם תתרחש מלחמה גרעינית, לא האמריקאים או הרוסים או הסינים ינצחו... אלא הג'וק".

האם זה נכון? מבדיקה שעשיתי בפרסומים שונים, הג'וק האמריקאי עמיד לכמות קרינה פי 15-80 מהאדם  והג'וק הגרמני פי 130! אם כן, נכון הדבר שאם כמות הקרינה תכחיד את האדם, הג'וק ישרוד.

   

הניצול האחרון

יש חרקים שהם אפילו עמידים בהרבה לקרינה מאשר הג'וק. אז מדוע דווקא הג'וק ישרוד יותר משאר החרקים? הדבר נובע מכך שהג'וקים גרים בסדקים וחללים עמוקים באדמה או במבנים, שיתנו להם הגנה נוספת בפני הקרינה שתשטוף את פני הקרקע. סיבה נוספת - לג'וק יש יכולת התרבות עצומה.

בקומפלקס המוזאונים של הסמית'סוניאן, (Smithsonian) בוושינגטון, בירת ארה"ב יש מוצג מדהים. לפני כ-20 שנה הכניסו שני ג'וקים בלבד (זכר ונקבה) לתוך פיר בטון משורין שעמקו כ-5 מטר, שהוא אטום לחלוטין ובראשו מכסה זכוכית משוריינת, המאפשר תצפית לתוך הפיר. זוג הג'וקים הוכנס לתוך החלל הזה ללא מקור מים ומזון. אם תבקרו שם ותציצו למעמקי הפיר , תראו מרבד של ג'וקים מתרוצצים. אשאיר לדמיונכם כיצד שרדו הג'וקים האלה ללא הכנסת מקור מזון חיצוני. מכאן אתם למדים שהג'וק הוא השרדן האולטימטיבי.

אם כך יש סיכוי סביר שהג'וק ששורד את זה:

 ישרוד כנראה גם את זה:
 

  וזה כל עוד ישאר חמצן על פני כדור הארץ או בחללים בתוך האדמה.

***

מה הקשר בין צמרת השילטון של ישראל והג'וקים?

עוד בשנות החמישים במאה הקודמת, הנהגת המדינה חששה משימוש בנשק גרעיני שיפגע בישראל בזמן המלחמה הקרה שהיתה בין ארצות הברית לבין ברית המועצות דאז. באותם ימים התנהל מירוץ חימוש גרעיני בין שתי המעצמות.    

ובכן, אם אתם עדיין לא יודעים, מרכז יצחק רבין ניצב על תחנת כוח סודית שהוקמה בשנים 1954-1956.
את התחנה הזו כינו אז "הג'ורה". זאת לא הייתה תחנת כוח רגילה. במקרה של התקפת אויב שתפגע בתחנת החשמל ברידינג, היו לג'ורה שתי משימות: האחת לספק חשמל למערך החירום של תל אביב, והשניה לשמש  מקלט אטומי לממשלות ישראל. המימון להקמת התחנה התקבל במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה. שם הקוד שניתן לתחנה הזו היה "תחנה 326". כיום התחנה הזו מושבתת ומרכז רבין עומד כאמור על גרוטאותיה.

לפני שנים אחדות, מדינת ישראל החלה לחצוב מקלט אטומי בהרי ירושלים,  המיועד לבכירי המערכת השילטונית בישראל (ראש הממשלה, השרים, הח"כים, הפקידים הבכירים) מקורביהם ומשפחותיהם. על פי העיתון גלובס, העלות: 3 מיליארד שקל, מכספי משלמי המסים - אנחנו כמובן, שנשאר בעצמנו ללא כל הגנה. 

מקלט יום הדין  הזה המיועד לצמרת המדינה, במקרה של איום גרעיני, ההולך ומוקם בהרי ירושלים (והשמועות אומרות שהוא כבר מוכן) , לא יהיה המקלט האטומי היחידי בארץ: לפחות 30 מה"מי ומי" בישראל כבר דאגו להקים מקלט כזה, צמוד לביתם הפרטי. כמו כן, רבים מאנשי האלפיון העליון בישראל רוכשים לעצמם באחרונה מקלט אטומי , ובהם שרי אריסון וזכי רכיב.  לידיעתכם, הקבלן שבונה את המקלטים האטומים הפרטיים עבור העשירים מציין שאין שום ערובה בטוחה ומוכחת, בשהייה במקלט כזה (כאילו שמישהו יוכל לתבוע אותו, אם המקלט לא יעשה את מלאכתו).

כלומר, במקרה של מתקפה גרעינית כז על ישראל, יישארו כאן רק העשירים והפוליטיקאים. וכן שכחנו - איתם ישארו גם הג'וקים.

אך מה לדעתכם באמת יקרה עם תפרוץ מלחמת עולם ושואה גרעינית?   כשהמותקפים יאמרו "תמות נפשי עם פלישתים"?  

צמרת השילטון מקורביהם ומשפחותיהם, ישארו כלואים במקלט הבטוח (?) מקרינה ובתחילה יערכו נשף הילולים, לחגוג בתקרובת ויין את הישרדותם. לאחר זמן יחלו לסבול מתסמינים החברתיים של  משתתפי "האח הגדול" הכלואים ביחד. רק שבמקרה של התקפה גרעינית, לא תהייה שום פרישה או הדחה. אין יוצא ואין בא. אתם מתארים לכם את ליברמן ומשפחתו מבלים 24 שעות ביממה עם  משפחת ח"כ אחמד טיבי? כנראה יתחילו לחלק שם הרבה כדורים פסיכיאטרים (ת"ע).

וכשיגמר לבכירי השילטון ולטייקונים, מלאי קופסאות השימורים, מנות הקרב והמזון האגור במקלטים האלה, זה מה שיהיה להם לאכול:

ואנחנו שנתאייד, או נמות לאחר גסיסה של כמה שבועות, נסתכל בהנאה על אוכלי הג'וקים, ממרומי העולם הבא: 

***