חשיבה חופשית

כפי שאולי שמתם לב, לא כתבתי באחרונה כאן בקצב הרגיל. ראשית הימים אינם כתיקונם והרבה מהמתרחש באחרונה הרגיז אותי מאוד, עד שכמעט חזרתי לכתוב בבלוג דע-א-קטואליה (היפיפיה הנרדמת שלי), כי כאן אני משתדל שלא לכתוב בעניני אקטואליה פוליטיים. אבל , נזכרתי שאם גם בעבר לדבריי שם לא היה ערך רב לציבור, בוודאי עכשיו אפילו לא ישימו לב. ובכלל נראה שמי שתופס כותרות במדינה שלנו הן הפרובוקציות.  מיליון ברברת וטחינת מים בלתי נלאות בכל אמצעי התקשורת כבר  מזמן גורמים לציבור תופעה ביולוגית שמכונה הביטואציה

(habituation). שהיא מוגדרת כירידה בתגובות לגירוי מסוים כאשר חוזרים עליו שוב ושוב ללא חיזוק. ובמצב כזה החיזוק במחוזותנו הוא כידוע פרובוקציות המסופקות לנו מעת לעת.

אנשים פרובוקטיבים מחליאים אותי וחבל שהציבור בכלל שם לב אליהם. האם חשבתם פעם שיש מכנה משותף  בין אנשים פרובוקטיבים כמו חנין זועבי ושנטל מהאח הגדול, או כאלו ששופכים כוס מים בכנסת? אז אומר לכם: אלו אנשים שיגוועו או יגיעו למוסד חולי נפש מחוסר תשומת לב ציבורית אליהם. זו המחלה שלהם והמחלה שלנו שאנחנו בכלל נותנים להם במה ומעצימים אותם. אז אם לסכם, האנושות נרעשת מפרובוקציות ורבים הם אלה הנהנים או מתפרנסים מהן. הייתי יכול להמשיך בדיון הפסיכולוגי הזה, אבל אעצור כאן ואשאיר את זה לספרי הפסיכיאטריה.

וכעת בצוק העיתים, אני מסרב ליפול שבי בידי קירוב הלבבות האלוקי שמנצל את טרגדית החטופים לקמפיין צבירת נקודות זכות עבור המתנחלים. אבל האמת היא שהאחדות היא רק למראית עין. כפי שכתבתי בתגובתי לפוסט של טליק - כשבמדינות תל אביב וירושלים התפוצצו אנשים במסעדות ואוטובוסים, ישבו תושבי מדינת המתנחלים ושתקו. שתקו ושאבו למכביר מתקציבי המדינה. טיפחו את גינת הקוט'ג שלהם כשהשהידים חשבו שקל יותר לפגוע בתושבי מדינות תל אביב וירושלים, שאינם זוכים להגנה 24/7 של צבא ההגנה להתנחלויות. גם לא ראיתי תפילות קירוב לבבות לשחרורו של גלעד שליט למשל. כאבא לילדים אני כמובן מייחל להצלתם של הנערים החטופים (אם עדיין הם בין החיים וכדאי שנטמיע גם אפשרות נוראית כזו). יותר מזה לא אומר. לא אוסיף לברברת. די לנו מזה.

אז מה עשיתי בימי השתיקה האחרונים כאן? התעדכנתי רק פעמיים ביום על כמה בתים ובורות מים נסרקו בחברון וכמה חמאסניקים  נעצרו. ומכיוון שאין אני נוהג לבטל זמני בתפילות המוניות כל שהן לאלוקי ישראל (וגם לא לאלוהי האינדיאנים) שנפוצות כעת במחוזותנו לשחרור חטופים, לריפוי גוססים או  להחיאת מתים - יכולים אתם לתאר לעצמכם  שהתפנה לי זמן לא מבוטל לדברים אחרים. לא למשחקי המונדיאל על חשבון שעות השינה שלי (את המס אני משלם בכתיבה בבלוג המונדיאל ), אלא לי עצמי.

מסתבר ששעה אחת נטו פעמיים בשבוע במכון לפיזיותרפיה - אינה מספיקה לי. ותחשבו שלכל פעם כזו מתלווה מבצע נסיעה הלוך ושוב הכולל ירידה ועליה במדרגות. מבצע שמעסיק את זוגתי לפחות שעתיים וחצי כל פעם על חשבון שעות העבודה שלה. אז מחוץ לשורת הדין (שבו המתנה לתור למנהלת השיקום הוא משהו כמו שבעה, שמונה חודשים), סידרו לי תור מיוחד בשביעי ביולי לפגישה מיוחדת עם כל צוות הרופאים, הפיזיותרפיסטים במחלקת השיקום ובעל בית המלאכה של הפרוטזות (כי עדיין אין התאמה מלאה). וזאת כדי ששוב מחוץ לשורת הדין -  אולי יקדימו ויתאימו לי כבר עכשיו בית גדם חדש (במקום רק בינואר בשנה הבאה, לפי הספר), ושאולי גם ישקלו בחיוב מעבר לאישפוז יום. במקרה כזה אזכה לחמש, שש שעות פיזיותרפיה במקום שעה - פעמיים בשבוע. ואז גם אזכה למעקב של רופאים ולא רק פיזיותרפיה. נקווה לטוב.

ובכלל במספר הימים האחרונים לא כל כך הייתי פעיל כאן, גם לא בקריאת פוסטים ותגובות בקבועים ובפחות קבועים. כי הייתי עסוק בפרוייקט עריכת וידאו. לא יודע מה קרה לי, אך פתאום נכנס בי שד לערוך איזה סרט וידאו, שקודם לא היה לי שמץ של מושג בנושא.

אז שינסתי מותניים וראשית פניתי והורדתי תוכנות חינמיות שונות לעיבוד ועריכת וידאו וסאונד. אבל התאכזבתי מכולן - אף אחת מכל החינמיות המומלצות ברשת לא סיפקה אותי. או שהן לא סיפקו את צרכיי  (ומדוע למשל יש כל כך הרבה פורמטים של וידאו וסאונד, ירחם השם?) או שזה משום שאני לא מספיק אינטליגנטי להשתלט עליהן. ואז נזכרתי שאני מהדור שלא עשה פסיכומטרים. במקצועות אקדמאים מבוקשים בלבד כמו רפואה, משפטים וכדומה התייחסו אז למבחן מנת משכל בלבד . מה שנקרא I.Q. ולמבחן מנת משכל או אינטליגנציה  (בניגוד לפסיכומטרי כיום) , אי אפשר היה ללמוד או להתכונן.

SIMPLY WHAT YOU HAVE IS WHAT YOU GET.

מנת משכל נטו, בלי שחברות פסיכומטרי יעשו עלינו קופה. ופעמיים בלבד בחיים אפשר היה לעשות את המבחן הזה לצרכים אקדמאיים. הגבוה מבין השניים בתוצאה, היה הנחשב לדראון עולם.

תוצאות מבחני האינטליגנציה האלה היו סודיות לחלוטין. אחד כזה ערכו לכולם בזמנו בכיתה ז' ומי שלא עבר רמה מסויימת (יחד עם בחינת הסקר המפורסמת דאז)  - גורלו שלא היה מתקבל לתיכון עיוני אלא לתיכון מקצועי ללא בגרות. בחינה נוספת כזו ערכו בלשכת הגיוס בצו ראשון וגם אז התוצאות האלו היו סודיות לנבחנים.

כאמור מי שרצה להתקבל למשל ללימודי רפואה  (בסיכוי של 1:700), היה צריך לעבור עוד בחינת מנת משכל כזו  (עם אפשרות שיפור אחת כאמור). אז עברתי כנראה את הבחינה הזו בהצלחה ובתוצאות גבוהות מספיק כדי להתקבל ללימודי הרפואה. אך את התוצאה לא ידעתי. מנת המשכל המספרית המדוייקת נשמרה אז בסוד. אבל בשל מלחמת יום כיפור, הפרופיל הרפואי הגבוה שלי וסטודנטים ישראלים שלמדו רפואה באיטליה ושבו להלחם במלחמה בשירות מילואים  - כל אלו גרמו לגיוס עתודאים כמוני לצה"ל ואת המקומות שלנו נתנו לסטודנטים האיטלקיים.

סיכום של מהו מבחן מנת המשכל  ומשמעות התוצאות ראו בתמונה הבאה: 

אבל היום בעידן האינטרנט, יש אתרים למכביר שמציעים מבחן מנת משכל בחינם. חלק ניכר מהם אינו רציני, כי חלקם בוחנים בעיקר או את רמת החשיבה המילולית או חלקם מדגישים את רמת החשיבה המתמטית וחלקם קובע מנת המשכל לפי לוגיקה של צורות גאומטריות.  לפני כשבע שנים לא היו הרבה אתרים שהציעו מבחן חינמי כזה. אז ראיתי במקרה קישור למבחן כזה באתר שאיננני זוכר את שמו - "רק עשרים שאלות", נאמר.אז התפתתי והתחלתי במבחן מתוך סקרנות. אבל לאחר שעניתי על עשרים השאלות הופיע מסך נוסף "ועתה ענה על עוד 20 שאלות". כבר התאמצתי ועניתי על עשרים, אז לא אענה עכשיו על עוד עשרים? טוב, לבסוף הממזרים הכריחו אותי לענות על 80 שאלות מכל מיני סוגים: לוגיקה מתמטית, לוגיקה מילולית, סדרות מתמטיות, שטיחים וצורות במרחב, פירוש מילים, משפטים ופתגמים (באנגלית!) ועוד כהנה וכהנה.

בסיום השאלון, התוכנה שאלה לגילי, למספר שנות ההשכלה הפורמלית שלי (ככל שאתה לומד יותר שנים - מופחתת התוצאה), למספר הפעמים שעשיתי בחיים מבחן כזה (במקרה שלי 3 - אחת בכיתה ז', אחת בלשכת הגיוס ופעם לקראת הלימודים האקדמיים) וכן שאלות נוספות המשפיעות על השקלול.

התוצאה שהתקבלה אז הייתה I.Q = 132!

במקביל הופיעה תמונה של איינשטיין - והכוונה הייתה רק שכמוהו יש גם לי חשיבה מתמטית, אבל מכיוון שהשגתי תוצאות טובות גם בתחומים האחרים (כך נאמר), אזי "הנ"ל ניצב היטב על הקרקע" - כך היה כתוב.

את המבחן עשיתי בשפה האנגלית שהיא אינה שפת האם שלי והיו מספר קטן של  מילים וביטויים באנגלית שאף פעם לא שמעתי (אז ניחשתי). בעברית אני לא חושב שהייתי נתקל במילים שאינני יודע מהם. ולכן התוכנה הציגה את ההערה הבאה:

אם כך, התוצאה שהתקבלה עשויה להיות גבוהה יותר אם הייתי נבחן בשפה העברית. ולמי שאינו בקיא במשמעות התוצאה המספרית וההתפלגות באוכלוסיה, הרי היא בתמונה הבאה:

אז אמנם 132 ממוקם בשני האחוזים העליונים באוכלוסייה, אבל בהנחה שאולי גם במבחן בעברית לא הייתי משיג יותר, הרי שלא עברתי את סף הגאונות שהוא מ-140 ומעלה. למוצארט ואיינשטיין היו מנות משכל של 160+.

מדוע אני מספר לכם את כל זה ושחסרות לי 8 נקודות בלבד לגאונות (לפחות על סמך בחינות באנגלית)? כי כשהתחלתי לשחק בתוכנות עריכת הוידאו הגעתי בתחילה לתסכול נוראי. כיצד "כמעט גאון" לכאורה שכמוני אינו מצליח לבצע שום דבר כהלכה בעריכת וידאו? ואז אמרתי שלא יתכן שעם תוצאה גבוהה כל כך במבחן אני כזה טיפש בעריכת וידאו. וכדי לנעוץ מסמר אחרון בארון קבורת הגאונות שלי, עשיתי שוב מבחן מנת משכל באתר אחר (ושוב באנגלית) וקיבלתי את התוצאה הבאה:

בינגו. בדיוק שוב 132. כנראה שזה נכון אם אותה תוצאה התקבלה בשני מבחנים בלתי תלויים ובהפרש של שבע שנים. אז כיצד זה שכמעט גאון אינו מצליח לקבל תוצאה נורמלית מאף אחת מתוכנות עריכת הוידאו החינמיות המומלצות ברשת?

וכשהמחשב נפל טוטלית וקיבלתי שוב ושוב הודעה שהמחשב לא יכול לאתחל והוא מנסה לתקן לשוא את הסיסטם, כבר נתקפתי אימה. וודאי זו תוצאה שנגרמה על ידי

וירוס בלבוש אחת מהחינמיות האלו. ולאחר נסיונות רבים שווינדוס לא עלה ולא יכול לתקן את עצמו, קיבלתי הודעה שאין ברירה וכי אני חייב לפרמט את המחשב. אבל וחפוי ראש כבר ראיתי את עצמי מבזבז ימים להתקין מחדש את כל התוכנות והמידע המגובה של המחשב. אבל כנראה ה- 132 בראש עשה 1+2+3 והצלחתי להכנס לקרביים של ה-DOS ולעשות RESTORE שצלח. לאחר מכן הכנסתי באימ-אימא של הוירוס הקטלני שעקף את ההגנה הקטלנית במחשב שלי.  מתנצל מראש על הסלנג.

ואז מתוסכל לאחר שבזבזתי שעות רבות על עריכות וידאו כושלות ועוד מספר שעות על תיקון המחשב - החלטתי די עם החינמיות לוידאו. נכנסתי באינטרנט לסקירות מקצועיות המשוות תוכנות עריכת וידאו בתשלום והגעתי למסקנה שהטובה והמשתלמת ביותר היא תוכנה בשם CYBERLINK POWER DIRECTOR 12. מיד הורדתי את התוכנה בחינם לנסיון של חודש ימים והפלא ופלא. הצלחתי די מהר במשימת העריכה. אפילו לא עקבתי אחר ההוראות. אני איש שאין לו סבלנות לקרוא הוראות הפעלה. עשיתי הכל בצורה אינטואיטיבית. סימן שהתוכנה באמת טובה. ואז בדקתי מה מחירה של התוכנה הזו, כי בא לי לרכוש אותה לצורך פרוייקטים נוספים בעתיד. אבל אבוי, היא כרגע במבצע מונדיאל באתר הרשמי, במחיר של 99 דולר בלבד לערכה. זה יותר ממה שהתכוונתי להוציא.

אז בדקתי באינטרנט ומצאתי חברה  בשם "חנות רחוב הרמן" בקישור הזה. ואצלה המחיר היה 49.99 דולר, כלומר מחצית המחיר. וכשעמדתי לצאת כדי לחשוב (כי בכל זאת יש לי עוד ימי נסיון באמתחת) - קיבלתי הודעה שחשוב להם שאקנה ולכן הם מציעים לי שאם ארכוש תוך שעה הרי קופון הנחה  של 10% נוספים, כלומר ב- 44.99 דולר ועוד ערכה מורחבת של 2 ג'יגה של אפקטים משגעים לוידאו.

לאחר בדיקה באינטרנט שאני לא יכול להשיג את התוכנה הזו בזול יותר ממקור מהימן אחר (בכל זאת אני צריך להכניס פרטי כרטיס אשראי ואת זה עושים רק עם חברות מאובטחות כראוי) חזרתי לחנות של הרמן אבל חלפה כבר שעה והמחיר כבר ללא הנחה של 10%. לא, לא, לא,לא! אני לא מוכן לשלם יותר משום שלא מיהרתי לשלם תחת אולטימטום. אז סילקתי את כל עקבות ההתקשרות איתם, חזרתי על כניסה אליהם כלקוח חדש והשגתי שוב את ההנחה. שמח וטוב לב רכשתי את התוכנה המעולה הזו בפחות מחצי המחיר המקורי (158 ש"ח בלבד וכמובן ללא מס). התוכנה חוקית ורשומה כדת וכדין בחברה המקורית.

למי שמעוניין חשוב לדעת שחובה להסיר את התוכנה הנסיונית שהיא מאה אחוז פונקציונאלית - כי לאחר 30 יום אי אפשר להכניס בה את המפתח שנשלח במייל לאחר רכישה (אם לא רכשת אותה ב-99 דולר). רק לאחר הסרת התוכנה הנסיונית,  תעבוד התוכנה שמורדת דרך החנות של הרמן.

אז עכשיו יודעים אתם מה העסיק אותי בימים האחרונים, ביו שני עדכונים יומיים קצרים של כמות הבתים והמערות שנסרקו בחברון, מספר העצורים ומספר עצרות התפילה.  ולא שאינני מתעניין בגורל החטופים - פשוט יש לי דברים מעניינים יותר לעשות מאשר להאזין לברברת התקשורתית.  

בפוסט הזה מלבד סרטונים משעשעים, תוכלו ללמוד שכלבים שומעים מוסיקה ואוהבים מוסיקה. כלבים עשויים ללמוד לנגן ואפילו יפליאו בקולם. נשאלת השאלה (אוי זה נשמע כמו החיקוי של ישעיהו ליבוביץ בארץ נהדרת) האם זה סתם אילוף של כלבים, או שכלבים באמת יכולים להבחין בקצב ואפילו בצלילים מוסיקליים. אולי תפתעו מכך שיש כלבים שיש  שלהם שמיעה מוסיקלית טובה מאשר לרבים מאיתנו, הזייפנים. האם הם גם יכולים לקרוא תווים ולתרגמם למוזיקה? לא כולם, אבל ניתן ללמד חלק מהם. למה לא כולם? נו, טוב כולכם יודעים לקרוא תווים?

נתחיל בשני סרטונים "קורעים" של כלבים מנגנים ושרים:

והנה עוד אחד - רסיטל של כלבים:

תראו גם נגינה על פסנתר חשמלי:

ואפילו אחד שמנסה כוחו בנגינה בגיטרה

טוב, עד עכשיו צחקנו. בואו נראה האם כלבים באמת שומעים קצב. בסירטון הבא נראה שהכלב מבחין בקצב של הנגינה בגיטרה ואפילו נהנה:

והנה הבעלים של הכלב המסביר שזו לא תרמית כאן. 

אבל כלבים ניחנים לא רק בחוש קצב, לחלקם יש שמיעה מוזיקלית  אבסולוטית ויכולת חזרה על תווים. בתחילה הכלב ממלא הוראות הקלדה קולית של תווים. ובחלק השני, הכלב מתרגם תווים שהוא שומע בכלי נשיפה שנקרא אוקרינה ומנגן אותם בדיוק רב בפסנתר. ולסיום הכלב מנגן את "לדוד משה", כפי שאפשר לראות בסרטון הבא: 

בסרטון הבא תוכלו לראות שיעור פסנתר של צמד כלבי גולדן רטריוור. שוב באמצעות כלי הנשיפה - הכלבים, בעלי השמיעה החדה, יודעים לתרגם את התווים שהם שומעים לתווים על המקלדת.

מסתבר שכלבים גם עשויים לקרוא תווים ממש. ראו כאן:

האם יש לכלבים העדפה מוזיקלית? התשובה היא כן. במחקר פסיכולוגי שנערך בכלבים על ידי המדענית דבורה ווסט מאוניברסיטת קווין בבלפסט - השמיעו לכלבים מוסיקה בסגנונות שונים. המחקר הראה שמוסיקה קלאסית מרגיעה את כלבים והם ישנים טוב יותר בנוכחותה. לעומת זאת, מוזיקה שמעצבנת אותם וגורמת לרעידות בגוף ונביחות –  היא מוזיקת מֶטַאל כבד כמו למשל של להקת מטאליקה.

כמו כן השמעת תווים ארוכים וקצב הדומה לקצב פעימות הלב שלהם גורמים להם לילל כמו זאבים. היללה (howling) היא תגובה רגשית של הכלב.

ואם חשבתם שרק כלבים מוזיקלים, הרי לכם גם חתול בקונצ'רטו הזה:

נדמה כאילו אין גבול לתבונה של חיות המחמד המדהימות הללו! דבר אחד בטוח -לכלבים ולחתולים שהודגמו יש יכולת מוזיקלית שעולה אף על זו של רבים מבני האדם.

לא בא לכם אחד כזה?

***

ללא קשר לנושא הפוסט, הרי סרטון משעשע של חתולים שעונים מעוררים - סרטון ששלחו לי בקישור:

כתבות רבות הופיעו בכתבי העת הרפואיים שחיות מחמד מאריכות חיים ומשפרות את המצב הבריאותי (הורדת לחץ דם והשפעה מטיבה על מחלות כרוניות אחרות). אז אולי תבקשו מהרופא מרשם לחיית מחמד? אני בטוח שגם אתם וגם חיות המחמד מאוד תשמחו.

פחדים של ילדים

הבן שעתה הוא חייל הלך לפעוטון. והייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:

"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"

שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בכן.

"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.

איך עונים לדבר כזה? אז עניתי לו כך:

"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה, עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".

אז היום הוא בצבא, משרת ביחידת עלית קרבית, ואין שלום.

הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.

אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.

וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.

מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע בפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה.

וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה סרטון על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ, והתגלגל לממלכתו של בעל זבוב (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו תמורת זה שיענה נכונה על שלוש שאלות שלו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו. חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. הוא יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?

לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.

וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת שנתיים. ולפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.

וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי - פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות.

ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.

וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות, הבן ברח מהמקום בחלחלה. הוא היה כל כך מפוחד כשמיד יצאנו אליו ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.

לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.

והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, היא נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.

פוביות של הורים שמועברות לילדים

כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. ואחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו. 

וגם  אח של זוגתי מפחד עד היום מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.

וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם האמא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.

וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אמא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה מתוך ג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה את ידיה. והיא ציינה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך בקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.

הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה בעלת OCD כמוה. ועל הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה יונחלו לה.

הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות

 ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.

הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשיישבו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ואחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם.  בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד היום, כשהוא כבר חייל הוא עדיין מפחד. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ואם לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו צריכה לעשות את המלאכה - לא שהיא מתלהבת יותר מדי.

וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האמא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך ברמזורים, איתרתי במחשב הנייד שלי לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תאור של הנחש. לפי מה שתארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד חצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.

נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, אני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.

לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.

אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר ילדים אחד, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.

אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו  עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין. 

וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכתה נחש חנק קטן, שהתעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.

ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.

את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.

וכאנקדוטה, באחד מהטיולים שלנו נתקלנו בעדר של עיזים. עז אחת התאהבה בכלבה הגדולה שלנו שגודלה היה כמעט כמו עז. והעז הלכה בעקבות הכלבה שלנו שנבהלה. מאז הכלבה פחדה מהעיזים של הרועים בשדות הקרובים לבית שלנו. היא קיבלה פוביה לעיזים. 

הבסיס הביולוגי של הפחד

 אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:

 הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם החיות. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.

אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש הארוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.

המשך בסדרה חינוך ילדים יבוא.

יש סוגי גמילה שבהם רצוי להתחיל כאשר הילד מוכן, או אתם מרגישים שהוא מוכן. אבל יש גמילות שצריך לעשות עכשיו ומיד. אספר לכם כאן על הנסיון שלי בעניין.

הבת התינוקת לא שתתה מספיק מים. הרופא האמריקאי שלה (במה שמקביל לטיפת חלב אצלנו) היה מודאג ואמר לנו שאין ברירה, אלא להחליף לה את המים בבקבוק למיץ. וזו הייתה הדרך היחידה שהסכימה לשתות נוזלים.

וכאן החל הסיוט, היא הייתה כבר בגיל שנה וחצי ובקבוק יניקה עם מיץ היה חייב להיות מוצב למראשות מיטת התינוקות שלה - זמין לשתית לילה כשהייתה מתעוררת צמאה.

כמובן שלשתות ככה מיץ ממותק זה אסון לשיניים. אבל בנוסף העובש שהתפתח במזרון ובעץ שבפינת הבקבוק - כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.

tipa.co.il

אמרתי לזוגתי שהגיע הזמן לסיים עם זה. צפויים לנו כמה לילות קשים ואני לוקח על עצמי לטפל בעניין. ראשית הסברתי לבת שמיץ עושה חורים בשיניים וזה מאוד כואב. והראתי לה את העובש השחור במזרן ובפינת המיטה, והסברתי שזה גורם למחלות. לכן מהיום יהיה בלילה רק בקבוק מים. אינני יודע כמה קלטה מזה (אם כי היא הייתה פעוטה נבונה ואוצר המילים שלה בדיבור היה מכובד לגילה), בלילה הוצב בקבוק מים בלבד.

והלילה הראשון היה ממש סיוט. היא התעוררה בבכי מספר רב של פעמים. לישון לא ישנתי כמעט באותו הלילה. בתחילה נגשתי אליה בכל פעם, הזכרתי שאסור מיץ והצעתי לה את בקבוק המים. כשזה לא עזר, אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני צריך לישון והיא צריכה להסתדר עם בקבוק המים. נתתי לה לבכות, ליבי  נכמר עליה, אך לטובתה לא נשברתי. הלילה השני והשלישי כבר היו  יותר קלים. אחר כך ישנה בשקט עם בקבוק מים.

לאחר מכן הסברתי לה שוב ששתית מיץ ללא הפסקה תעשה לה חורים כואבים בשיניים ולכן מהיום תשתה רק מים בבקבוק - גם ביום. היא תקבל מיץ רק בכוס פעם פעמיים ביום לאחר הארוחה. וכך היה, שתיית מיץ מוגבלת לכוס אחת או שתיים ליום. במהרה גם המיץ נהייה מיותר, ובכלל שני הילדים שתו אצלנו רק מים. לשניהם אין עד היום אפילו סתימה אחת בפה. אצל שניהם הביקור היחיד אצל רופא שיניים היה לעקירת שיני חלב שסרבו ליפול.

אבל בקבוק המים במיטה, היה נוזל בלילה ושוב עובש פשט במיטה. שוב ליל שימורים שלי - על השידה לצד המיטה הצבתי כוס מים והיא לא זכרה בתחילה שהכוס קיימת.  אבל תוך ימים אחדים התרגלה שאם היא צמאה בלילה - יש לה כוס מים.

ולאחר כמה זמן , כשישנה כבר על מיטה נמוכה - ראיתי בוקר אחד שכוס המים שלה על השרפרף שלצידה שורצת בנמלים. בבהלה הרחקתי ממנה את הכוס. לאחר שהתעוררה היא ספרה לי שחלמה בלילה שנמלים באו לבקר את הכוס שלה. אמרתי לה שזה לא חלום ושזה באמת קרה. היא נבהלה ומאז לא הייתה צריכה גם את כוס המים. מרביתנו אינם זקוקים לשתיה בלילה. זה לא נחוץ.

בגיל שנתיים וקצת, ראיתי שהיא מסתדרת היטב עם שתיית מים בכוס. הגיע הזמן לגמול אותה מהבקבוק גם ביום,  אמרתי לזוגתי. ובאמת היו לי כמה שיחות עם הבת. הסברתי לה שהיא כבר לא תינוקת ולכן מגיע לה לשתות בכוס כמו הגדולים. כשהיא הסכימה שאלתי אותה אם זה בטוח. היא ענתה בגאווה שכן. "אז אם את כבר לא צריכה את הבקבוק, אולי ניתן אותו לקוף שבגן חיות? אני בטוח שהוא ישמח", הצעתי לה. היא אמרה כן כן בהתלהבות. "אבל את יודעת שאם ניתן את הבקבוק לקוף, כבר אי אפשר יהיה לקחת את זה ממנו, לאחר שנתת לו מתנה נפלאה שכזו. לא תוכלי להתחרט". אבל היא הייתה נחושה.

אז באמת באותו יום ביקרנו בגן החיות ונתנו את הבקבוק לאחד הקופים, ששמח מאוד לקבל אותו. זה היה הסוף של בקבוקי.

בן השכנים שהיה בגילה והלכו לאותו פעוטון, ראה את הבת והתקנא בה. לכן ביקש מהוריו גם להפטר מהבקבוקי שלו. אבל הוא לא עמד בזה והתחרט. אך כשהבת השוויצה בפניו שהיא כבר לא תינוקת ושותה רק מכוס - הוא נורא התבייש ומיד זרק את הבקבוק לתמיד.

לחברים בגן יש הרבה השפעה אחד על השני. אחיין שלי שחזר לארץ עם הוריו הסתובב עדיין עם חיתול בגיל שלוש וחצי. בפעוטונים האמריקאים כל הילדים חייבים להיות מחותלים, בין אם נגמלו בבית או לא. הגננות  מעדיפות להחליף חיתולים במועדים קבועים, במקום לרוץ עם הילדים לשירותים, או שהם ירטיבו את הבגדים והרצפה. אבל כשהחל תוך מספר ימים ללכת לגן בארץ - הילדים צחקו ממנו, ותוך יום נגמל מחיתולים.

עם הבן הגמילה מבקבוק הייתה ממש קלה. יתכן שזה נובע מכך שיש לו אופי הרבה יותר רגוע משלה. הוא גם רצה להיות דומה לאחותו, שהייתה מודל לחיקוי.

בפוסט הבא בסדרה ("סדרת חינוך ילדים") נדבר על פחדים של ילדים שעשויים להתקבע אצלם כמבוגרים כפוביות וחרדות (זה תלוי הרבה בכם כהורים למנוע זאת). נדבר על כך שחלק מהפחדים והפוביות שלכם ההורים עוברים לילדים. נסביר גם את הביולוגיה של הפחד. כן, הפחד הוא יותר ביולוגיה. להתמודד עם הפחד זו כבר יותר פסיכולוגיה.

הבת נולדה בעת כששהינו בארה"ב. ככל הורים טובים התעניינו בחומרים כתובים על חינוך ילדים. אמנם הורים לא צריכים רשיון להביא ילדים ובניגוד לשאר המקצועות (כן, הורות זה מקצוע) לא נדרשת הכשרה. אבל יש הורים שמתגלחים על הילדים שלהם ואחר כך משלמים על כך. ילדים זו לא מעבדת ניסוי, למרות שנראה כי רבים בפועל - זה מה שהם עושים.

באותם ימים מרבית ילדי אמריקה חונכו (למעט רבים שלא חונכו) בעיקר לפי האסכולה החינוכית של דוקטור סְפּוֹק. אני יודע שדוקטור ספוק הפך להיות שנוי במחלוקת וביקורות רבות נכתבו על שיטותיו. אבל אל לנו להתעלם כי דורות של ילדים אמריקאים חונכו על פי שיטותיו, והילדים הישראלים אינם טובים יותר מאשר האמריקאים. הליברליות המופרזת בחינוך הילדים הישראלים היא היום בעוכרנו - ואנחנו ומערכת החינוך משלמים עלכך, ועוד איך משלמים.

אז אנחנו לא לקחנו את כל שיטותיו החינוכיות של דוקטור ספוק, אך בהחלט אימצנו אחדות מהן. 

אחד הדברים שהמליץ דוקטור ספוק היו דרך חינוך לכך שהתינוק ישן במהרה כל הלילה, מבלי לנדנד ולשבור את שנת הלילה של ההורים. ולפני שאספר לכם מה המלצתו וכיצד יישמנו אותה, זכור לי ביקורו של הרופא המיילד את זוגתי במיטתה, כמה שעות לאחר הלידה. וכשהיא ציינה בפניו כי חלפו קצת יותר מארבע שעות והבת לא התעוררה  כדי לינוק - האם יש להעיר אותה לשם הנקה? והוא ענה בחיוך: אם היא לא דורשת, להניח לה.

אז דוקטור ספוק המליץ: אם ההורים רוצים שלווה, להניק את התינוקות בלילה (החל מהולדתם) רק בחושך ושקט מוחלטים. לא לדבר אליהם, לא ללטף אותם, רק להניק בשקט ושלווה. וכי ברחם התינוק זכה לליטוף ודיבור בלילה? וכשאני מדבר על שלווה, זו שלווה אמיתית ששפת הגוף שלכם משדרת לתינוק.

אז יישמנו את זה אצל שני הילדים שלנו. והבת החלה לישון שנת ישרים כל הלילה (ללא צורך בהנקה) לאחר 6 שבועות. והבן לאחר 6-7 שבועות. שינה מתשע בערב עד שש בבוקר. וודאי תאמרו שזה במזל ומקרה פרטי שלכם. אבל אומר לכם שהבת והבן שונים לחלוטין באופיים זה מזה. הבת (שנראה שבה שולטים הגנים של האמא) בעלת אופי מעט סוער. הבן (שנראה ואופיו כמו האבא ) - אין רגוע ממנו בעולם. ושניהם מאז הגמילה מפעילות לילה, ישנו מאז ברוגע כל הלילה. ואם התעוררו בלילה וקראו לנו, ידענו שהם חולים. השיטה של דוקטור ספוק עבדה.

ושניהם לא הלכו סתם לישון בתשע בערב. אני הנהגתי טקס שינה מגיל חודש לפני כיבוי אורות. הטקס כלל אמבטיה כייפית של אבא (בשיר ומשחק) ולאחר מכן ריקוד כחצי שעה על רקע מחרוזת שירי ילדים ישראלים, והנקת לילה אחרונה מאמא. ומאוחר יותר - מגיל שנה - לאחר אמבטיה, קריאת סיפור לילה במיטתם עם אבא. טקס הקראת סיפור לילה נמשך עם הבת עד גיל שבע. לאחר מכן היא כבר קראה הרבה בעצמה והלכה לישון בתשע. עם הבן זה נמשך עד כתה ו'. הוא היה מכור לסיפורי הלילה עם אבא והדיון הקצר על הסיפור. אני זוכר שהספר ממנו הקראתי לו לאחרונה היה ההוביט. הוא כבר קרא אותו לפני בעצמו, אבל מאוד אהב שאקריא לו שוב פרק ממנו לפני השינה, ולדון איתי עליו. טקס השינה הוא אחד מהמלצותיו של דוקטור ספוק למעבר בין עירות לשינה. וזה עבד.

lifestyle.nana10.co.il

אבל בערך בגיל תשעה שבועות, חלה תקלה עם הבת. לאחר טקס השינה וכיבוי אורות, היא החלה לבכות לאחר מספר דקות ורצתה עוד תשומת לב. אז נקטנו בשיטה המוצעת של דוקטור ספוק, שוודאי תראה לחלק מכם אכזרית. דוקטור ספוק אמר שבמקרה כזה, שלתינוק אין כל סיבה לנדנד להוריו לאחר טקס השינה, לתת לו לבכות. לבכות לא יותר מארבעים דקות. אם בוכה יותר לגשת אליו.

אז שלחתי את זוגתי לשכנה, כי היה קשה לה לעמוד בזה ונתתי לבת לבכות. וכמעט נשברתי בעצמי, אבל הבכי שלה הפסיק בדיוק אחרי 35 דקות. שינה שלווה נפלה עליה. למחרת הסיפור חזר, אבל היא בכתה רק 3 דקות. בלילה שאחריו היא חזרה לישון מתשע עד שש ללא טרוניות. תגידו שזה נורא, אבל זה עבד. לדעתי השלווה של ההורים אינה פחות חשובה לחינוך הילדים ושלוותם הם.

אינני יודע אם תרצו ליישם את מה שכתוב כאן, למרות המלצתי. אך דבר אחד מאוד כדאי לקחת מכאן: חינוך ילדים מתחיל מגיל אפס.

המשך בחלק ג' בסידרה - בפוסט הבא.

* הסידרה כולה מקוטלגת תחת קטגורית "סדרת חינוך ילדים" - ברשימת הקטגוריות שבשוליים הימניים, לנוחות הקוראים.

תוספת עריכה

הבלוג השני שלי, דע-א-קטואליה, חוגג בלוגולדת שנה כאן.