הפוסט הזה עוסק בהשלכות מחקר שפורסם היום כמעט בכל אמצעי התקשורת הכתובים, בארץ ובעולם (ועוד אדבר בהמשך על תופעת העדר הזו בהמשך). במחקר הזה עקבו אחר תנועת אוכלוסיית איילים באזור הגבול שבין צ'כיה לגרמניה. אולי תאמרו שזה מעניין כמו גידול חסה בשטחים, אבל לא ולא ולא. תוצאות המחקר הזה לא סתם התפרסמו בכל כך הרבה מקומות. אפילו עיתון מעריב שנמצא בשלהי גסיסתו – פרסם כתבת ענק על המחקר הזה בעמוד השער האחורי.
במאמר מוסגר, יתכן שהמהדורה המצומצמת של עיתון מעריב (שפרסם היום את הכתבה על מחקר הצבאים הצ'כי) היא האחרונה לפני סגירה סופית של העיתון. כי אמנם ג'רוזלם פוסט מעוניין לרכוש את מעריב, אבל נכון לעכשיו הממונה על ההגבלים העסקיים לא אישר את העסקה. ביום חמישי הקרוב יתקיים דיון מכריע בבית המשפט ואשר יקבע אם ינעץ המסמר האחרון בארון המתים של מעריב, שיצטרף אז לבית הקברות של עיתוני ישראל: חדשות, דבר, על המשמר, והעולם הזה. הייתי יכול לעשות מזה מטעמים בבלוג האקטואליה שלי לשעבר, שגם אותו קברתי (בעצם פוליטיקלי קורקט - "השהיתי" - השהיה מאוד פופולרית בימים אלה) בעיקר בשל חוסר עניין לציבור – אז אולי אשאיר את הדיון על מה שקורה לעיתונאות הישראלית למישהו אחר כאן בישרא.
ואשוב לעיקר. מדוע הכתבה על מחקר הצבאים (שנראה שולי לחלוטין במבט ראשון) הייתה ראויה בעיניי עורכי מעריב להתפרסם בדף שער? אולי תאמרו שלעיתון שעומד בפני סגירה כבר אין יותר שיקולי רייטינג, אבל המחקר הזה תפס כותרות גם במיטב אמצעי הידיעות העולמיים. ראו דגימה בתמונה הבאה:
ומכאן אפשר לראות דוגמה מצוינת לתופעת העדר של אמצעי התקשורת. מקור פרסום המחקר הוא כנראה סוכנות הידיעות AP וכל האחרים כותבים אותו הדבר וממחזרים תמונה זו או אחרת מאלו שפורסמו על ידי סוכנות AP. ועוד דבר מעניין הוא שכולם מצטטים בשמו של מדען ש"האיילים הם חיות שמרניות"
אז הנה כמה מילים בקצרה על המחקר הזה ולאחר מכן אביא את הדרש שהוא הרבה יותר מעניין וחשוב לדעתי לגבי המין האנושי עצמו. הרקע למחקר הוא ההשלכה של המלחמה הקרה בין המערב למזרח על אוכלוסיות הצבאים שמשני צידי הגבול בין צ'כיה לגרמניה. בגבול הזה הציבו בזמן המלחמה הקרה גדר חשמלית שמנעה מאדם וחי מעבר חופשי בין שתי המדינות. הגדר החשמלית הזו מנעה מהאיילים לחצות את הגבול. המחקר שנערך ב-300 איילים משני צידי הגבול שהוצמדו להם משדרי GPS הביא למסקנה מרתקת. למרות שהמלחמה הקרה הסתיימה והגבול הזה פתוח כבר עשרים וחמש שנה – אוכלוסיות האיילים נשארות מופרדות, כל אחת משני צידי הגבול, שכבר לא קיימת בו כל הפרדה פיזית. כל האיילים היום כבר נולדו לאחר המלחמה הקרה. אז מה מפריע להם לחצות את הגבול כשהוא פתוח למעבר?
בזמן המלחמה הקרה האיילים למדו לא לחצות את הגבול בגלל הגדר החשמלית. אבל מדוע הדור החדש שנולד לגבול פתוח ממשיך כבימי המלחמה הקרה? התשובה פשוטה – לא רק המין האנושי מלמד ומעביר אינפורמציה ודעות לדורות הבאים. כך גם האיילים. המחקר הזה מוכיח גם שהאיילים לא חוצים את הכביש בגלל שמרנות. איני יודע אם אתם יורדים לסוף דעתי – האיילים מראים תופעה של שמרנות - תכונה שהיא מיוחסת לאדם. למעשה המחקר הזה מצביע על שלוש עובדות: האחת - השמרנות היא תופעה שמקורה חייתי, השנייה – השמרנות מקורה בפחד, הפחד מפני השינוי. והשלישית – גם לחיות יש התפתחות תרבותית. האיילים יצרו בעצם שתי "תרבויות" משני צידי הגבול וכל אחת משתי התרבויות ממשיכה לשמור על "המסורת" של מהם אזורי מחיה מותרים והיכן נמתח גבול המסורת.
אנחנו נוטים לחשוב שהחיות הן יצורים הנוהגים על פי אינסטינקטים, ללא מחשבה ובוודאי שאין להם תרבות. מחקר האיילים מראה שאנחנו צריכים לשנות את הסטיגמה המחשבתית הזו. גם לחיות יש תרבויות. לגורילות ההר באפריקה יש התנהגויות וגינונים שונים מהגורילות המערביות. ימה מלוחה בלתי עבירה המפרידה בין שתי אוכלוסיות שימפנזים – יצרה גם היא שתי "תרבויות". למשל, השימפנזים מהעבר האחד אוכלים תפוחי אדמה שהם עוקרים היישר לפיהם ואילו השימפנזים מהעבר השני ממליחים את תפוחי האדמה קודם האכילה, על ידי שטיפתם וטבילתם במים המלוחים בימה. המלחת תפוחי האדמה הונהגה על ידי קופה אחת שרצתה לשטוף את שאריות האדמה מהתפוח בימה, ותראה כי טוב טעמם לאחר ההמלחה. הקופה הזו הלכה ולימדה את בני השבט שלה את דרך השבחה זו של טעם תפוחי האדמה. לאוכלוסיות מבודדות שונות של קופי אדם יש גם "בתי מרקחת" שונים של צמחי מרפא המיטיבים עם מחושיהם בהתאמה לצומח באזור מגוריהם. כלומר ניתן לראות שונות תרבותית בין קופים. שונות התלויה בצמחיית "צמחי המרפא" האזורית. ברור שידע הריפוי נרכש על ידי הקופים בדרך של ניסוי וטעייה ולאחר שנרכש הידע קיים תהליך של שימור הידע והעברה לדורות הבאים. לא מדובר כאן באינסטינקטים.
מכאן אנחנו למדים שגם אצל החיות קיימת התפתחות תרבותית שהיא רק איטית יותר מההתפתחות התרבותית האנושית. אבל את האמרה האחרונה אני אומר בעירבון מוגבל. כי יש כידוע גם אוכלוסיות בני אדם שהקידמה מהם והלאה והשמרנות שלהם בולמת התפתחות תרבותית. הדבר ניכר בקרב שבטים, מדינות מסוימות ובחלק מאנשי דת ומסורת. להם וודאי לא תנעם ההשוואה למחקרים המורים שחיות שומרות בעצם על מסורת המונעת מפחדים, דמויי הפחדים של האיילים ממעבר הגבול (למרות שלמעשה אין יותר כל מעצור פיזי).
ישנן מספר אמרות המיוחסות לידוענים והוגי דעות לגבי השמרנות והרי לקט שמצאתי:
"שמרן הוא אדם בעל שתי רגליים בריאות לחלוטין, אלא שהן לא למדו לצעוד קדימה" (פרנקלין רוזוולט)
"שמרן הוא אדם שיושב וחושב. בעיקר יושב" (וודרו וילסון)
" שמרן הוא אדם פחדן מדי כדי להילחם ושמן מדי כדי לברוח" (אלברט גרין הובארד)
"הרדיקל ממציא את הרעיונות החדשים, ואילו השמרן מאמץ אותם כשהם מתיישנים" (מרק טווין)
וזה בהחלט מתקיים בפוליטיקה הישראלית (למשל, עיין ערך "שתי מדינות לשני העמים", ולא ארחיב, כי אני משתדל לא לעסוק בבלוג הזה בפוליטיקה)
"שמרן: מדינאי שמאוהב ברע הקיים, להבדיל מליברל הרוצה להחליף אותו חדש" (אמברוס ביירס מתוך הספר "מילון השטן").
ולסיכום כל העיתונות מצטטת את המדען הצ'כי האומר ש"האיילים הן חיות שמרניות". ומדוע שלא נגיד "האדם (לפחות בחלקו) הוא חיה שמרנית"? מחקר האיילים הצ'כי מלמד כי פחד ושמרנות משותפים הן לאדם והן לחיות. כמו כן המחקר הזה ואחרים מראים כי גם לחיות הכושר לפתח תרבויות וכי גם הן שומרות על מסורת. חומר למחשבה!
מספר עובדות על איילים וצבאים:
1. במקרא מוזכר גם הצבי וגם האייל, לעיתים כשמות נרדפים: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (שיר השירים ב' ט').
2. למעשה בארץ אין איילים מלבד אחדים ברמת הגולן.
3. אז מה ההבדל בין אייל לצבי?
לצבי (Gazella) יש לשני המינים (זכר ונקבה) קרניים קבועות נבובות (חלולות בפנים), ארוכות ולא מפוצלות.
לאייל (Deer) יש לזכרים קרניים מפוצלות שנושרות כל שנה וצומחות מחדש.
בפוסטים האחרונים הזה והזה צירפתי ציורים חדשים שלי. לאחר שתיקה של שנים ארוכות בתחום, חידשתי פעילות זאת. אולי המצב שנקלעתי אליו באחרונה הוציא את השד הכלוא מהבקבוק - דרך להתמודדות, כמו גם כתיבת שירה שמצאה עד לאחרונה את מקומה במגירה. רק לאחרונה העזתי לפרסם מעט מהשירים והפרוזה שכתבתי במסגרת פורום ספרותי אינטרנטי - תחת הכינוי קנקן.
בחיי היומיום אני עוסק במדעים המדוייקים - הרחוקים כשנות אור מהאמנות. כבר כתבתי כאן פעם פוסט מדוע בחרתי להיות מדען ולא לעסוק באמנויות. הנה כאן קטע ערוך מתוך הפוסט ההוא:
המורה לאמנות
בעברי ציירתי, גילפתי יצירות עץ, פיסלתי בחֵמר וגבס. אפילו יצרתי דברים ביזאריים. כמו ציורים על צדפים שהייתי אוסף בחוף הים, ובסיום מצפה אותם בלכה שקופה. הצדפים המצוירים היו מאד מבוקשים, אך היה לי קשה להיפרד מהם.
חשבתי שיש לי עתיד באמנות, בעיקר בציור, אך לא כך חשבה המורה שלי בתיכון לאמנות. מורה בוגרת בצלאל. לקראת סיום סמסטר הלימודים, נהגה אותה מורה לזמן כל תלמיד ותלמידה אל מרומי הקתדרה שלה בכיתה כדי להציג בפניה את תיק העבודות האישי. כאשר הגיע תורי, הצגתי בפניה בחדווה את בבת יצירותיי. לאחר עיון בהן, קראה המורה לשקט בכיתה והכריזה " אני רוצה שתתבוננו בציורים האלה" והציגה אותם בפני הכיתה, אחד אחר השני. " אתם רואים אותם? לבחור אין כישרון, אך הוא משתדל ויוצא איכשהו משהו סביר ".
נעלבתי עד לעמקי נשמתי. רק משהו סביר? לא יותר מזה ? היא העניקה לי ציון 80 ולמעשה הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים. הרי במורה בוגרת בצלאל לא מזלזלים.
שלוש שנים לאחר מכן , אחותי לומדת אצל אותה מורה. אחותי שתחייה לא מסוגלת לצייר, אפילו פרח. גם ילד בן שלוש מקשקש טוב יותר ממנה. לכן, היא פנתה אלי בתחנונים שאעניק לה בהשאלה את ציוריי שהכנתי בעבר לאותה מורה. כשחזרתי מהצבא לחופשות היא ירדה לחיי, כדי שאשלים לה כמה ציורים נוספים. נו, מה לא עושים למען אחות מפונקת.
לקראת סיום הסמסטר, אחותי מציגה למורה את ציוריי "הבלתי כישרוניים" מתיק העבודות שלה. " שקט! " מבקשת המורה מהתלמידים: " הביטו איזה ציורים נפלאים. הבחורה ממש ציירת גאונית. עבודה מעולה – עוד לא ראיתי כאן דבר כזה! " והעניקה לה ציון 100.
תמיד הייתי מודע לכך שהמקצועות ההוּמאניים הם סובייקטיביים. תמיד יש מישהו שאוהב יצירה ואחר ששונא אותה. אבל, כשנוכחתי כי קיים פער כזה גדול בשיפוט יצירה בהתאם למי שמציג אותה - הייתי מזועזע!!! כשנוכחתי שהנחתום כן עשוי להעיד על עיסתו וכי הקנקן עשוי להיות חשוב יותר מאשר תוכנו – נפל האסימון. הגעתי אז למסקנה שהמקצועות ההומאניים כעיסוק לחיים הם לא בשבילי וכי רק במקצועות ריאלים ישנה אובייקטיביות בשיפוט.
אמנם המדע הוא הדבר הקרוב ביותר לאמת, אך לימים נוכחתי שאובייקטיביות מוחלטת אינה קיימת גם במדעים המדויקים. גם כאן יש נסיכים שכל עבודה שלהם, טובה או לא טובה, מתקבלת לפרסום במיטב כתבי העת. ויש מדענים שבזיעת אפם אוכלים לחם. אחד כזה הוא מדען, שהבוס שלו בארצות הברית העיף אותו מהמעבדה - בשל ממצאיו שלא היו מתאימים לדוֹגמה (למקובל). "אתה מביא עלינו קלון" אמר וגירש אותו. היום אותו מדען הוא לא אחר מאשר חתן פרס נובל לכימיה - פרופסור דן שכטמן מהטכניון.
***
מסיבות שונות הקפאתי את הבלוג האחר שלי שעסק באקטואליה. למרות הצעת מגיבים לאחד את שני הבלוגים - אני נמנע לכתוב כאן פוליטיקה. אבל אצרף הפעם רק שיר שכתבתי והמבין יבין.
טוב, הכותרת היא וריאציה של הפתגם "כל דְּאַלִּים גבר". ובמקרה שלנו גבר הוא לא תרנגול אלא קוקיה. ההשראה לפוסט הוא הסיפור הבא -
סיפור הילדים המקסים הזה הוא על מין קוקיות מהיותר נחמדות - הקוקיה המצוייצת. הגוזלים המאומצים שלה חושבים שהם ילדים של העורבים ומתייחסים לגוזלי העורב כאחיהם לכל דבר.
אבל גוזלי קוקיה ממינים אחרים יותר חכמים ומרושעים ודואגים לסלק מתחרים לעתיד. הנה ראו את זה. סרט קצר - חובה לראות (קורע):
ואחרי שראיתי את הסרטונים חשבתי כמה קוקיות אנושיות סובבות אותנו. וכעת אני רוצה להכריז על מין קוקיה חדש שאנחנו עמך מגדלים - "הקוקיה הפוליטיקאית" - מין שראוי לו להכנס למגדיר הציפורים.
לקוקיה היה מעמד מאוד מכובד אצל היוונים הקדמונים. הציפור המקודשת על הרה (אישתו של מלך האלים זאוס) היתה הטווס, אבל לפניה הציפור המקודשת על הרה הייתה הקוקיה.
יום קוקו נהדר שיהיה לכם.
***
במעצר הבית הזמני שלי, זמני מלווה בקולות שאני שומע מהעולם שבחוץ. היום השכמתי לקול קוקו של קוקיה המבשרת שהאביב יגיע במהרה ואז התנגן בקולֵי קולות הפזמון " ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות " מרכב של ברדיצ'בים עליזים שעבר ברחוב. תזכורת מאלוהים שהיום ט"ו בשבט. והפיזיותרפיסט שלי דחה בשל החג את פגישת האימון שלי למחר.
אז חג אילנות שמח שיהיה לכם.
ולמען בריאותכם הזהרו לא לאכול יותר מדי פירות יבשים.
***
אם אתם אוהבים את הבלוג, אז הכנסו והצביעו בלחיצה בכפתור הזה:
פוסט זה מתפרסם פחות מ- 24 שעות מהפוסט הקודם. אז מי שפספס ורוצה ללמוד על אחורי הקלעים של עולם המדע, שיקרא כאן.
אז הסיבה לפוסט הזה הוא הדודל של גוגל הזה:
והדודל הזה הוא לכבוד יום הולדתה ה-93 של רוזלינד פרנקלין. פרנקלין היא מדענית אשר הקדישה את חייה לשלושה תחומי מחקר שונים: חקר הפחם, המבנה המרחבי של ה-DNA ומבנה של וירוסים.
אבל כאן אני רוצה להתייחס לצד הרכילותי שאינו ידוע לרוב הציבור. רוזלינד עסקה בפיענוח מבנה ה-DNA בעזרת צילומי רנטגן שערכה במעבדתה. היא הייתה קרובה כהוא זה לפיענוח המבנה.
המדען מוריס וילקינס שירת כסגנו של ראש המעבדה בקינגס קולג' שבלונדון, שבה עבדה באופן עצמאי גם רוזלינד פרנקלין והייתה שווה לו בדרגתה המדעית. אותו וילקינס (ששנא את פרנקלין) שנחשף למסמך פנימי, שכלל את תצלומי הרנטגן שפרנקלין ביצעה בסיבי הדנ"א - העביר (גנב) את החומר המדעי (שהיה אמור להישמר חסוי) - למדען מאוניברסיטת קיימברידג' המתחרה, פרנסיס קריק, ולחוקר-אורח צעיר ששהה אצלו, ג'ים ווטסון מארה"ב. כך, הנתונים של רוזלינד פרנקלין (שהם המפתח לפתרון מבנה הדנ"א - נפלו ללא ידיעתה לידיים הזרות של ווטסון וקריק. ללא צורך בניסויים נוספים - פצחו ווטסון וקריק את מבנה הד"נא וזכו בפרס נובל בשנת 1962.
באופן טרגי, כאשר כל הנתונים המבניים כבר היו בידיה של פרנקלין - היא הלכה וצעדה בזהירות, מתוך הנחה שזמנה בידה. פרנקלין התרכזה בבדיקה יסודית של תוצאותיה, מבלי שעלה בה חשש שמא ממצאיה יימסרו מאחורי גבה לצמד מתחרים, ומבלי שיידעו אותה על כך.
בנובל זכו ווטסון וקריק לאחר מותה של פרנקלין מסרטן בגיל 37. ושני "הנוכלים" האלה קנו לעצמם תהילת עולם ממימצאיה של פרנקלין. היא עצמה לא שותפה בכתיבת המאמר המתאר את המבנה של הסליל הכפול, ושמה כמעט שלא הוזכר בהרצאותיהם הרבות ובמאמרים הרבים שפירסמו בהמשך, ואף לא בנאום פרס נובל.
ההתעלמות מרוזלינד פרנקלין ומהמידע המהימן שסיפקו מחקריה, נבע מכוונתם להשכיח אותה, ומתוך רדיפת כבוד. ואכן, כיום מודל הסליל הכפול של הדנ"א מכונה על שמם של ווטסון-קריק.
ווטסון, הידוע כשחצן סדרתי, לא הסתפק בתהילה. הוא כתב ספר שערורייתי בשם "תעלומת הסליל הכפול". בספר הוא מתאר בסובייקיביות משוועת את ההתרחשויות שהובילו לפענוח הקוד הגנטי. מהספר עולה כאילו פרנקלין החזיקה בידיה אוצר מדעי, אך לא הבינה איך לפרשו עד שווטסון וקריק המבריקים פענחו את הסתום. ובספרו, הציג בגסות רוח את פרנקלין כחוקרת ממוצעת, קפדנית להחריד, וחסרת אינטואיציה. הוא תאר אותה כחוקרת איטית שאינה מבינה את התוצאות שאליהן הגיעה. ברוח זו, ווטסון נסחף גם לתיאורים לא מחמיאים על הופעתה החיצונית, והציג אותה כ"רוזי המרשעת". נראה כי ווטסון לא היה מתרכז במראה החיצוני של פרנקלין, אלולא גנב את התוצאות המאוד משמעותיות של מחקריה.
תנועות פמיניסטיות טוענות שכל זה קרה משום שפרנקלין היא אישה. אבל אין לזה בסיס. מה שקרה לה יכול וקורה בין מדענים מאותו מגדר. פרנקלין היתה הן לוחמנית והן תחרותית. עצמאותה ועקשנותה שלא לקבל עצות מאחרים הביאו אותה להישגים מדעיים יוצאים מהכלל כבר בתחילת דרכה המדעית.
בל נשכח שרוזלינד פרנקלין קידמה באופן משמעותי שלושה תחומי מחקר מדעי שונים: מבנה הפחם, מבנה הדנ"א ומבנה הנגיפים. באופן טרגי, בכל אחד משלושת התחומים האלה כמעט הגיעה לפסגה. אך בשל מותה בגיל צעיר היא לא השלימה אף אחד מתחומי המחקר שלה, אך תרומתה למדע גדולה מאוד.
רוזלינד פרנקלין האלמונית בציבור הרחב, לא נעלמה מההיסטוריה המדעית. ואני שמח שגוגל בחר להעלאת מודעותה לציבור בדודל של גוגל.
***
וכעת אציג בפניכם עוד אנקדוטה פילוסופית, הקשורה בעקיפין למחקרה של רוזלינד פרנקלין. וזה קשור למחקר שלה על הפחם. השם פחם בעברית מרמז שהוא מורכב מהיסוד פחמן. הפחמן הוא הבסיס לכל עולם החי. מרבית גופנו מורכב ממולקולות אורגניות על בסיס פחמן.
אבל כל התכונות הכימיות של יסוד הפחמן מצויות גם ביסוד אחר והוא הצורן. שניהם יכולים ליצור ארבעה קשרים כימיים עם יסודות אחרים. אז נשאלת השאלה מדוע הטבע בחר בפחמן ולא בצורן כבסיס החיים?
יודעים מהו הצורן? הצורן הוא המרכיב של הזכוכית העשויה מצורן וחמצן. נסו לתאר לעצמכם שכל עולם החי עשוי על בסיס זכוכית. טוב, משום שהצורן היה נקשר לאטומים נוספים הנמצאים בגופנו (כמו חמצן, חנקן, גופרית ופוספט), לא היינו בדיוק עשוייםלגמרי מזכוכית כפי שאנחנו מכירים. אבל בשביל הפנטזיה נסו לדמיין מה היה קורה אם האנושות היתה מורכבת מיצורי "זכוכית" - האם היינו מנפצים אחד את השני במלחמות? זבנג אחד בפטיש וגמרנו. אולי היינו יכולים לזכות בחיי נצח, לא נרקבים ולא מתים , אבל היינו מתנפצים...
הדודל של גוגל היום מוקדש ליום הולדתו ה- 162 של יוליוס ריכרד פטרי:
הפוסט הזה עוסק בשאלה האם באמת מגיעה התהילה למדען הזה ובהיבט מעניין על הצלחת הזו.
יוליוס ריכרד פטרי (1853-1921) הוא מיקרוביולוג גרמני לו מיוחסת המצאת צלחת הפטרי בעת שעבד עם רוברט קוך.
צלחת פטרי הפכה לכלי נפוץ מאוד במעבדות מיקרוביולוגיות, ומאפשרת הכנת תרביות תאים ויצורים מיקרוסקופיים כגון חיידקים ושמרים. היא עגולה ובמקור הייתה עשויה מזכוכית, שניתן לעשות בה שימוש חוזר על ידי עיקור (סטריליזציה). כיום נפוץ השימוש בצלחת פטרי העשויה מפלסטיק שקוף, לשימוש חד פעמי. צלחות פטרי מכילות בתחתית אגר העשוי מג'לטין - המשמש תווך לגידול לחיידקים.
אבל, למעשה המדען הדגול קוך (הבוס של פטרי), הוא זה שגילה כי בעזרת פיזור החיידקים וגידולם על מצע האגר ניתן לצפות, לזהות, ולהבדיל בין זנים שונים של חיידקים בתרבית אחת בצלחת הזו.
אולם, כפי שקורה הרבה פעמים במדע, הייחוס של הצלחת הזו לפטרי כממציא הצלחת - לא מדויק. כי צלחת דומה פותחה שנתיים לפני הפיתוח של פטרי - בידי המדען הסלובני עמנואל קליין (1844-1925) שעבד וחקר באנגליה. הצלחת הזו תוארה על ידי קליין במהדורה השלישית של ספר הלימוד שכתב -
Micro-organisms and Disease. הספר נכתב ב-1885, כלומר שנתיים לפני הפיתוח של פטרי.
ומכאן שהמצאת הצלחת הזו על ידי פטרי אינה מקורית. אך התהילה ושם הצלחת מיוחסים לפטרי ולא לקליין. מכאן אפשר ללמוד שלעיתים התהילה מיוחסת לא לממציא האמיתי, אלא למדען אחר. במקרה הזה, משום שפטרי עבד אצל הבוס שלו, המדען הדגול קוך, שהשתמש אחר כך בצלחת הזו לתגליותיו החשובות בעולם המיקרוביולוגיה.
ומכאן אנחנו יכולים ללמוד על עובדות החיים - מדען צעיר, מוכשר ככל שיהיה, תהילתו פעמים רבות תלויה במידת תהילתו ויחסי הציבור של הבוס שלו.
אם היה מדובר ברישום פטנט - פטרי לא היה זוכה בו, כי המצאתו אינה מקורית!
ואסיים במשהו מעניין על הצלחת הזו - שאינו ידוע למרבית האנשים שאינם ביולוגים. הצלחת הזו היא היא עגולה ובעלת תחתית שטוחה וצדדים מאונכים לה. אבל הקוטר של המכסה שלה המתאים לכיסוי צידי הצלחת - מעט גדול ממנה .
כשמכסים את הצלחת במכסה המעט רחב ממנה, נותר מרווח צר בין צידי הצלחת למכסה. מדוע? כי זה מאפשר לאוויר לחדור לצלחת ומאפשר לחיידקים לנשום. אבל נשאלת השאלה מדוע המוני חיידקים מסוגים שונים המרחפים באוויר, אינם חודרים דרך המרווח שבין המכסה לצלחת ומזהמים אותה?
התשובה היא פיזיקלית. החיידקים שהם כבדים מהאוויר - אינם יכולים לעשות אקרובטיקה ולחדור לצלחת מלמטה למעלה. ולכן המבנה הפשוט והגאוני הזה של הצלחת - מאפשר לחיידקים שנזרעו בצלחת לנשום אוויר ואינו מאפשר לחיידקים שבאוויר לחדור לצלחת ולזהם אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
