חשיבה חופשית

מי שקורא כאן יודע שאני חוטא חצי בחשאי בכתיבה יוצרת שקצה המזלג שלה נחשף מדי פעם כאן בשיר או בסיפור קצר. אבל הרוב נגנז במגירה. בעצם במגירות המחשב ואני לא עושה עם זה כלום.

לפני כחודשיים הובא לידיעתי על קיום תחרות ספרותית כלשהי שבה יוענקו בטקס שלושה פרסים. אמנם שני סיפורים קצרים שלי זכו כאן בישרא בפרסי כתיבה יוצרת. אבל אף פעם לא התחרתי בפורמים אחרים. חלק מכך נובע מחוסר ביטחון, חלק מעצלות וחלק מחשש חשיפה.

אז לפני חודשיים החלטתי לאזור אומץ ולהתחרות. לשם כך צריך לשלוח עד חמש יצירות, קורות חיים וטופס רשמי עם שם מלא, תעודת זהות, כתובת והכל. לכן, התחלתי בעבודה הסזיפית ללקט את היצירות שכתבתי, ובהזדמנות זאת למיין אותן ולרכז את המובחר בעיניי למסמך אחד.

והיצירות שלא פסלתי מייד החלו להצטבר לכמה עשרות ובהזדמנות רובן עברו גם עריכה נוספת וכבר כמעט הרמתי ידיים כי היה בזכרוני שתאריך משלוח היצירות לתחרות חל בסוף החודש. אז עצרתי בתהליך הליקוט וניסיתי למיין ולבחור את החמש הטובות מכל אשר הספקתי ללקט. אתמול ישבתי מרבית היום ולאחר מאמץ רב הצלחתי לצמצם לשנים עשר שיכולתי להשבע שכל אחת טובה בעיניי מהשניה.    ואז ערכתי את אלו שוב ולאחר מאמץ עוד יותר גדול בחרתי בשש יצירות. אבל צריך לסלק אחת מהרשימה ובמשך שעות לא יכולתי להחליט. לא היה לי עם מי להתייעץ, כי אני לא משתף אף אחד מבני משפחתי בכתיבה שלי. הם אפילו לא יודעים שאני כותב שירה וסיפורת. רק ממש לאחרונה הם גילו בתדהמה שאני גם מצייר (חזרתי לזה בשיקום) . הבן לא האמין שהציורים הם של אבא שלו. זוגתי קנתה לי אביזרי ציור בסיסיים וחושבת שכדאי מאוד שאמשיך ולצאת עם הכישרון החבוי. 

האמת שלצייר קצת קשה לי, משום שכשאני מתחיל יצירה אני לא יכול להפסיק עד שאני מסיים, אפילו שיקח יומיים ולא אשן. גם בקושי אפסיק כדי לאכול. אבל שירה זה מצויין בשבילי, כי היא נכתבת בפרץ ומסתיימת תוך דקות. אחר כך צריך רק לערוך. ואחרי כל שיר בא פורקן לאחר שהקאתי את זה.

אז כאמור לא היה לי עם מי להתייעץ ושיעזור בבחירה וקיבצתי קרוב לחצות חמש יצירות. כואב לי על אחרות שהוצאתי מהרשימה. הן לא פחות טובות. ואז כתבתי רשימת קורות חיים מקוצרת, מילאתי את הטופס האלקטרוני ושלחתי. קיבלתי מייל  לאחר זמן  קצר ממנהלת הקרן, המודה על ההשתתפות בתחרות וכי תשובה תינתן בעוד מספר חודשים. ועדת השיפוט כוללת רשימה ארוכה של אנשים מכובדים. ואז גם הבחנתי שבעצם התאריך האחרון למשלוח איננו בסוף החודש הזה, אלא בסוף חודש הבא. לא נורא, יותר טוב כך, לא?  

לא אוכל לומר לכם על איזו תחרות מדובר, כי שלחתי יצירות בשמי המלא ולא בכינוי. אם אזכה (ולא שיש לי יותר מדי תקוות) גם אז לא אוכל להחשף כאן ולספר לכם על איזו תחרות מדובר ומתי הטקס. אבל אם אזכה בתחרות למרות הסיכוי הקלוש ביותר, אני מבטיח לכם שאפרסם כאן את היצירות.

אני לא יודע אם היצירות הספרותיות שלי שוות בכלל את הדיון הזה, אבל בשבילי הן גילוי הנפש. בוודאי הייתי שמח אם יתפרסם ספר שירה או ספר סיפורים קצרים שלי, לא בגלל הפרסום ולא משיקולים כלכליים. הרי בארץ לא מתעשרים מזה. מצד שני אני לא מאלו שישקיעו מכספם כדי שמשהו מכתביהם יתפרסם באיזושהי הוצאה לאור נידחת ויקראו (בערך?) אולי רק כמה עשרות ממוקירי. אולי זכיה בתחרות תוכל לפתוח איזשהו צוהר בכיוון הזה. מי יודע. שלח לחמך.

***

לפעמים עדיין יש לי צורך לכתוב על דברים שמאוד מפריעים לי בתחום האקטואליה והפוליטיקה, אבל כידוע סגרתי ערוץ זה שהתבטא בבלוג דע-א-קטוליה, בגלל חוסר עניין לציבור (אף על פי שפוסטים לא מועטים מהמאה שכתבתי היו במומלצי עמותת ישראבלוג, חדשות עמותת ישראבלוג, בלוגים אורחים וכדומה). הרגשתי שכל אשר אני כותב שם מיותר, ובמילא שום דבר אינו משתנה במדינה שלנו. מצד שני אני לא חושב שראוי לאופי הבלוג הזה שאביא את הפוליטיקה לכאן.

אבל הפעם יש משהו שמרתיח אותי. זה לא פוליטיקה אלא החברה המעוותת שלנו (שממזמן המוסר שלה מסתכם בהרשעות בבית דין בלבד). כן, הפעם מדובר בשערוריה שפרצה באמצעי התקשורת על אותה פדופילית בת ארבעים ששכבה עם מאות בני נוער ששחרו לפתחה בדרום הארץ.

והשאלה היא על מה יצא הקצף? הרי במדינה שלנו אין שיוויון. מתייחסים רק לפדופילים ומתעלמים מפדופיליות. הרי רק גבר יכול לאנוס. וגבר הרי אי אפשר להכניס להריון. תלונה על הטרדה מינית של גבר על ידי אישה, שיהין להגיש במשטרה - תזכה רק לגיחוך היומנאי ולגריסת התלונה. כמובן אין גם דבר כזה שמכונה גבר מוכה.            

אותה פדופילית חולה זעקה לעזרת הרשויות. המשטרה ידעה ולא עשתה דבר. סירוס כימי כופים רק על פדופילים ואנסים ומדוע לא על אנסיות (נשמעת מוזר המילה הזו, לא?) ופדופיליות. היכן ארגוני הנשים המניפות את דגל השיוויון? מדוע לא נשמעת זעקתן?

אז מדוע פתאום מהומה? כי מישהו הפיץ שהיא נגועה באיידס? הו, פתאום זו התחילה להיות בעיה? תודה לאל שהיא כנראה לא נגועה באיידס, אבל מצער שרק אם כך היה הדבר, היו מתחילים להתייחס  במידה שווה  גם לאנסיות ופדופיליות.

היי חֶברֶה, אנחנו במאה העשרים ואחת. נזכרתם רק עכשיו שיש מחלות מין?

דרך אגב כמה מחלות מין אתם מכירים? אם תגידו לי רק איידס ועגבת אני אצרח.

וחשבתם מדוע יש עליה כזו במספר המיקרים של סוגי סרטן הקשורים למערכת המין? תגידו, אם אקדיש לכך פוסט, יעזור?

בעצם למה אני? איפוא משרד החינוך?

***

שמענו אתמול שלעת עתה נכשלה מכירת כלל ביטוח לסינים. ומכיוון שברירת המחדל לפנסיות אצלנו באוניברסיטה היא דרך כלל ביטוח - הזדרזו ממגדל להתקשר ולשכנע אותי לעבור אליהם תמורת מבצע עמלת ניהול מוזלת של 0.2% בלבד.

תגידו אנחנו השתגענו? אנחו לא רוצים להפרד משטחים אבל נפרדים במרץ מהעצמאות הכלכלית שלנו? אז לא רק תנובה וטמבור - גם הפנסיות שלנו כמו המדינה ינוהלו בקרוב על ידי הסינים? וכי מדוע לא? הרי יש מישהו שתקציב המכולת שלו הוא 13 אלף בחודש ולו לא אכפת. וכמובן כל העולם ומלואו מגיע להתארח בביתו על חשבון התקציב הזה. רק חבל שאתם מאמינים לו שכל שועי עולם מוותרים על סוויטה בקינג דייויד שעומדת לרשותם על חשבון המדינה ואם מישהו כבר מגיע להתארח בביתו, כמה משלמת המדינה על שירותי הקייטרינג?

וזוכרים שפעם כשהיה שר אוצר הוא הבטיח אז לכל אחד מאזרחי המדינה 600 שקל על חשבון מכירת מניות בנק לאומי. עכשיו הממשלה החליטה על מכירת 8% האחרונים ממניותיה בבנק לאומי. אני עדיין מחכה להבטחה לחלוקת רווחי המכירה לציבור. תגידו , אולי במקום לדון במחיר הקוטג', תתחילו להפיץ בפייסבוק דרישה לקיים את ההבטחות. כדאי לכם, זה יהיה שווה לכם מאה אריזות קוטג'.

די, אני מתחיל לגלוש לפוליטיקה ואני מתחיל להתעצבן. זה לא טוב לבריאות שלי. אבל למי איכפת?

כשאתם סובלים מהצטננות, האף אדום מרוב קינוח, הגרון כואב, שיעול טורדני מפלח בכאב את  שרירי הבטן  -  בוודאי קיללתם לא פעם את הנגיף הארור הזה שפלש לדרכי הנשימה שלכם ושאלתם מדוע לעזאזל יצר אותו בורא עולם? אבל לאחר שתקראו את הפוסט, אולי תתחילו לתת כבוד לנגיף הזה. כי יתכן שהוא יהיה נשק העתיד בריפוי סרטן.

לא אחדש שהטיפול הקונבנציונאלי כנגד מחלות הסרטן השונות הוא הרחקה ניתוחית של הגידול, טיפול כימי (כימותרפיה) והקרנות. שני האחרונים אינם ספציפיים ופוגעים גם בתאי הגוף הנורמאלים ולכן נגרמות תופעות הלוואי הרבות. בנוסף הטיפולים עצמם עשויים לעודד סרטן או לעורר סרטן חדש על ידי השראת מוטציות.

כמו כן, אחת התופעות הפחות ידועות בציבור היא שהרחקה ניתוחית של גידול סרטני מעוררת התפתחות וגדילה של גרורות קטנות. מסתבר שהגידול הראשי משחרר מולקולות שמעכבות את שגשוגם של גרורות. אבל לאחר הסרת הגידול, מתבטל העיכוב הזה ואז הגרורות מתחילות לגדול ולהתפתח.

לכן בדרך כלל לאחר הרחקה כירורגית של גידול סרטני נוקטים בטיפול משולב בכימותרפיה. הבעיה עם כימותרפיה אינה רק תופעות הלוואי שלה, אלא שהיא עצמה יכולה להשרות מוטציות חדשות בתאים נורמלים - שיובילו להתפתחות סרטן חדש בעתיד. בנוסף כפי שכתבתי כאן , מתפתחות גם עמידויות של  התאים הסרטניים לטיפול הכימי והם שורדים. כמחצית מסוגי הסרטן אינם מגיבים טוב לכימותרפיה ולכן הטיפול מסתכם בהסרה כירורגית והקרנות מקומיות בסביבת אזור הגידול לאחר הניתוח. למרות השיפור בטכנולוגית ההקרנות, ידוע שתאים סרטניים מסוימים שפיתחו עמידות לכימותרפיה עשויים לפתח עמידות גם להקרנות. כידוע, מספיק תא סרטני אחד כדי שהסרטן יחזור.

מכל הסיבות האלו הולך ומתפתח תחום הטיפולים הביולוגיים. טיפולים הפוגעים באופן סלקטיבי בתאים סרטניים מסוג מסוים. התרופות הביולוגיות מכירות ומתקשרות באופן ספציפי לקולטנים יחודיים המצויים על גבי הממברנה החיצונית של התא הסרטני. התרופה הנקשרת לקולטנים האלה חודרת לתוך התא במנגנון "טבעי" המחליף את הקולטנים הישנים בחדשים. כאשר התרופה הביולוגית חודרת לתוך התא הסרטני, הוא מושמד. התרופות הביולוגיות אינן פועלות על תאים נורמאלים שאינם מכילים את הקולטנים האלה כמו תאי הסרטן.

האמת היא שבפיתוח התרופות הביולוגיות אין אנחנו ממציאים למעשה רעיון חדש. המדע מחקה את מה שהטבע עושה מזה עידן ועידנים. התחום המרתק הזה מתפתח מאוד בשנים האחרונות ולא אלאה אתכם בדוגמאות הרבות.

אחת משיטות ההנדסה הגנטית היא דוגמה מצוינת כיצד האדם מחקה את הטבע ומשתמש בכלים שלו לריפוי. נגיפים (וירוסים) גורמים למחלות על ידי החדרת החומר התורשתי שלהם לתאי הגוף המודבקים. לפיכך, המדע מגייס את הנגיפים האלה עצמם ומחליף את החומר התורשתי גורם המחלה שלהם בגן הדרוש לריפוי המחלה.

כאן אני רוצה לספר לכם על פיתוח טיפול חדשני  - כיצד נגיף ההצטננות גויס לריפוי סרטן. כן, אותו הנגיף (מזן נגיף רֵיאוֹ) המעצבן שגורם לנו לנזלת ולשיעול עשוי לרפא סרטן.  כי מסתבר שעל פני  90% מתאי תאי סרטן מסויימים (בסרטן הלבלב, הריאה, המעי הגס, ראש וכתפיים) מצויים חלבונים מוטנטים ייחודיים המכונים RAS. נגיפי הריאו נקשרים לחלבונים האלה ואז הם הופכים לאלימים, תוקפים את התאים הסרטניים ומשמידים אותם. התאים הנורמאלים בגוף שבהם לא מתבטא חלבון ה-RAS כמובן שאינם מותקפים על ידי הנגיף ולכן לא נפגעים.

כיום נערכים ניסויים קליניים בשלב מתקדם בחולי סרטן הלבלב במרכז הרפואי הזה באוהיו ארה"ב:

סרטן הלבלב הוא אחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר. רק כ-4% שורדים לאחר ניתוח וטיפול כימותרפי מעבר לחמש שנים. הרוב נפטרים לפני תום השנה הראשונה. כי זהו סרטן מאוד אלים ומפתח עמידות חזקה לכימותרפיה.  תוצאות הניסויים הקליניים האלה שבהם משלבים כימותרפיה עם הזרקת נגיף הריאו לדם עומדים להכנס לשלב השלישי והאחרון, לפני שיובאו לאישור ה FDA . כרגע התוצאות מעודדות אצל חולים המשתתפים בניסוי.

אמנם הטיפול מסוג הזה אינו מתאים לכל סוגי הסרטן, אבל כאמור עשוי להיות יעיל גם בריפוי סרטן המעי הגס, סרטן הריאה וסרטן ראש-צוואר (נתח מאוד משמעותי מכלל מחלות הסרטן). 

מי היה מאמין שיש תועלת בנגיף הצטננות ויעשה בו שימוש לריפוי סרטן? שאלה מעניינת היא מדוע דווקא סרטן הלבלב (שהוא נפוץ פחות מסרטן הריאה והמעי הגס) נבחר להוביל בניסויים הקליניים. האם יש לזה קשר עם מחלת סרטן הלבלב שגרמה למותו של סטיב ג'ובס? נו טוב, את הקונספירציות נשאיר לדמיון.

ההתפתחות בטיפול מחלות הסרטן מזכירה את המגמה בהתפתחות הטיפול התרופתי המודרני. מטיפול של פעם במחלות, על ידי שימוש בתרופות לא ספציפיות, כמו אספירין וסטרואידים - למעבר לטיפול בתרופות ספציפיות שפועלות באופן ממוקד ובפחות תופעות לוואי. מי יתן והטיפול כימי בסרטן יהפוך במהרה לעבר.

*** 

כדאי לזכור שהתרופות החדשות אינן מתגלות על ידי חברות תרופות (הן רק משקיעות כספים בפיתוחן), אלא על ידי מדענים במוסדות מחקר אקדמיים.  כדאי לקברניטי המדינה לזכור שהמדע בישראל הוא בתחתית סולם העדיפויות הלאומי. בהתאם תקציב המחקר המדעי בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי. לכן ישראל מאבדת יום יום את מיטב המוחות - של מדענים שחיים באושר ועושר בגלות, במקומות שמעריכים את כישוריהם ומתגמלים אותם כראוי. מדינה שמוסד הנשיאות הוא סידור עבודה לפוליטיקאים ולא למדען חתן פרס נובל המשמש במקרה הטוב רק קישוט לרשימת המועמדים..

ובכלל נראה שישראל הופכת בביטחה למדינת אקזיטים - לא רק של הייטק וביוטק, אפילו כבר של תנובה וטמבור. אקזיטים פטורי מס שרק העובדים הישראלים שלהם משלמים מס או מאבדים את מקום עבודתם. מדינה שכבר מכרה בעבר ידע חקלאי וזנים לספרד, שהיום מספקת פרי הדר לאירופה במקום ישראל, ושר הכלכלה מראה לנו בגאווה מלפפון. מדינה של חכמי חלם וטייקונים פטורי מס ומקבלי תספורות. מדינה שתייצא בקרוב את עתודות הגז שלה ותושביה ימשיכו לשלם מחיר גבוה ומסוי על גז. מדינה שאולי דווקא אין לה אינטרס שנחייה יותר מדי. ולתפארת מדינת ישראל.

ברלין היא העיר שגרתי בה הכי הרבה זמן (און אוף) בחו"ל למעט וושינגטון בירת ארה"ב. שמונה פעמים יצא לי להיות שם מסיבות מקצועיות לתקופות שבין שבועיים לארבעה חודשים. אוניברסיטת פריי העמידה לרשותי דירת קרקע מרווחת בת שלושה חדרים - בנויה כולה עץ והכל ירוק סביבה. אני זוכר שכל הריהוט בדירה היה עשוי מעץ אורן, הסקה נעימה חיממה את הדירה ואת העכבישים בעלי גוף קטן ושמן ורגליים דקות וארוכות - שנכנסו לבית להתחמם, ואני נהגתי לשאוב אותם יום יום יחד עם הקורים בשואב האבק.

גרמניה בשבילי היא ארץ הנקניקים והאופרה. בכל פעם שאני שם, אני מבקר בבית האופרה. ובשהייה ארוכה -אפילו מספר פעמים. אין אני מבקר בבתי אופרה באיטליה וצרפת כמו בברלין שבה אני שומע את  האופרות בגירסה הגרמנית שאני מבין. שמעתי את ההפקות הגדולות של אאידה, לה טרוויאטה, חליל הקסם, פאוסט (שסיים את הפוסט הקודם) והרשימה ארוכה. אני לא חוסך בכסף ובשביל אופרה תמיד קונה כרטיסים במקומות טובים. בארץ צפיתי באופרה רק פעמיים בבית האופרה בתל אביב, הזמרים הישראלים לא רעים, אך ההפקות אינן משתוות לאלו שראיתי בגרמניה וארה"ב. והמחיר כאן? שחיטה. וצריך להזמין הרבה זמן מראש, אם אינך מסתפק במקום בשורה האחרונה בצד.

אמרתי נקניקים? מי שלא אכל נקניקים בגרמניה, אינו יודע טעם נקניק אמיתי מהו. אני לא צוחק, בארץ אני לא אוכל נקניקים. לא רק משום שהם מלאים בכולסטרול, אלא משום שהם מלאים בכימיקלים ומלח וטעם לוואי של כשרות שאין אני מסוגל לאכול. אני חושב שבברלין קניתי על המשקל כל סוג נקניק אפשרי - יסלחו לי הצמחוניים, אבל הם מאוד מאוד טעימים. וואו, אני מזיל ריר כשאני נזכר בהם. אבל היה נקניק אחד בלבד שזרקתי לחתולי הזבל לאחר שטעמתי פרוסה קטנה. כנראה, שהמוח לפעמים מדחיק משמעות הדברים. כשטעמתי מה- BLUT WURST, נפל האסימון שבעצם אני אוכל נקניק עשוי באמת מדם.

האמת שלא כל כך נרתעתי בשל המשפט המקראי "והדם הוא הנפש", הרי גם בני שבט המסאי באפריקה מקיזים דם מפרה לכלי ומערבבים אותו עם חלב פרה חמוץ. מאכל תאווה זה בעיניהם. הם נמנעים משחיטת הפרות יקרות המציאות ומקיזים רק את דמן שמתחדש (כמו שמתחדש אצלנו כאשר אנחנו תורמים דם). זרקתי את הנקניק הזה כי הוא היה דוחה בטעמו (ד"א, יש לו צבע ורדרד ולא אדום - כמו צבע הקדירה של שבט המסאי). אבל גם שאר הנקניקים מזילי הריר מכילים שאריות דם, יותר מאשר הבשר המכובס במלח ומוזרק במים עם כימיקלים בארץ הקודש. והטעם של הנקניקים הלא כשרים האלו, אוי איזה טעם. יסלחו לי חובשי הכיפות, אבל אספר לכם בסוד את שאמרה לי פעם אישה חרדית: " הייתי מתה לדעת פעם אחת טעם  צ'יזבורגר מהו". שתקתי. מה אומר לה? שזה טעים מאוד?

וארוחת בוקר בגרמניה שבה אתה מניח על גבי פרוסת לחם כפרי -  פרוסת נקניק משובח על פרוסת גבינה צהובה - טעם גן עדן. תגידו, מדוע גם הגבינות הצהובות בארץ בעלות טעם לוואי של כימיקלים? ואולי מזל שכך. בארץ קל לי לוותר על נקניקים וגבינות צהובות ולשמור על הבריאות והגזרה. טבעוניים, אל תחגגו על מה שאני אומר. כי אצלי אין הכל או לא כלום. אני אוכל בשר וגבינות יאמי טעימים (ולא תחליפים תפלים) בכמות מוגבלת ומאוזנת במזון צמחוני (לפי תזונת הזון - למי שזוכר). אני לא זאב ולא כבשה - נולדתי אוכל כול, וכזה אשאר.

בית האופרה בברלין

וכשהייתי בפעם הראשונה בברלין, היא הייתה חצויה בחומה המפורסמת - חלקה שייך לגרמניה המערבית החופשית וחלקה שייך לגרמניה המזרחית הקומוניסטית דאז. ואני זוכר שעברתי לברלין המזרחית כתייר לביקור של יום אחד, לאחר שקיבלתי אשרת כניסה. אני זוכר את החצייה באוטובוס תיירים. בנקודת הגבול הורידו אותנו מהאוטובוס ובדקו שבאוטובוס אין עיתונים וחומר תעמולה. הכריחו אותנו להחליף לפחות עשרים מרקים מערב גרמניים במרקים מזרח גרמניים שלא שווים דבר במערב - ומה שלא ניצלת שם אתה יוצא עם נייר שאפשר לנגב בו את...

והצמידו לנו מלווה גרמנית מטעם המשטר על כל צעד ושעל ושתפקידה לפקוח עין      ולוודא שאף אחד אינו עוזב את הקבוצה.

בביקור במוזיאון פרגמון הגדול והמרשים (שהיה אז בברלין המזרחית) לא שמתי לב לשלטים וצלמתי עם פלאש. קצינה מזרח גרמנית נגשה אלי בפנים חמורות סבר ודרשה שאפסיק לצלם. לא  תאמינו, אבל כשפיתחתי את סרט הצילום - כל התמונות שצילמתי במוזיאון  היו שרופות.  כנראה שהם השתמשו באיזושהי טכנולוגיה מגבירת פלאש ושורפת את הנגטיב.

כשחצינו חזרה, שוב הורידו אותנו מהאוטובוס עם המטען  לפני מעבר הגבול ושוטרים מזרח גרמניים עברו עם כלבים ומוטות שבקצותיהן  מראות, ובדקו אם אין מישהו שמתחבא בתא המטען של האוטובוס. וליתר ביטחון דקרו את תא המטען במעין קילשונים.  תמונות הנאצים מתקופה קודמת חזרו אלי במלוא עוזם. וכשעברתי לברלין החופשית חשבתי האם כך יהיה גם אצלנו - שני חלקי ירושלים, המערבית והמזרחית יופרדו בחומה/גדר ואת בירת ישראל ופלסטין כאחד תפריד נקודת גבול כזו, עם טקסי גבול דומים כאלה. חציתם פעם את גבול ירדן ובזבזתם שעתיים מחייכם עד שקיבלתם חותמת בדרכון? אין בעולם עיר שהיא בירה של שתי מדינות. זה לא דבר טבעי, תאמרו מה שתאמרו.

ברלין החצויה- מעבר הגבול 1984 

וכשחזרתי לברלין המערבית הרגשתי פתאום את רוח החופש. כנראה שבברלין יש לי חזות של גרמני כי פונים אלי ברחוב לשאול איך להגיע לכאן ולשם.  תמיד חשבתי שאם הייתי שם בשואה, הייתי אולי שורד בגלל החזות שלי שאינה מסגירה את יהדותי. ובבית המלון מתיישבות בשולחן לצידי ולמולי לפרישטיק (ארוחת בוקר) שתי גרמניות זקנות חייכניות שלא מפסיקות לפטפט איתי.  ואני חושב שלפי גילן היו קרוב לוודאי נשות נאצים שרצחו את מרבית משפחתי. וכשנכנסתי לחנות צעצועים לקנות משהו לאחיין שלי, המוכר שגילו מתאים לאיש אס אס לשעבר שואל אותי לגיל האחיין וכשאני אומר לו שהאחיין בישראל - אני רואה עננה עוברת בעיניו וכנראה גם בשלי. אני רואה שם נאצים בכל מקום, למרות שהמלחמה הסתיימה מזמן. זוהי שריטה של דור שני.

אז גרמניה וברלין מאוד יפות, האוכל טעים לי שגעון (חוץ מנקניק דם) - קרתופל, גריוול ושמאלץ (תפו"א, בצל מטוגן ושומן עור אווז), כמו בבית אימא. אני מבין את שפתם, נראה כמותם, לבוש כמותם בחליפות ועניבות, אוכל בבתיהם של המארחים שלי, יוצא איתם לפגישות עסקיות במסעדות, שותה כוס יין או בירה איתם, הם מחייכים אלי, צוחקים איתי ... אבל כל אדם שני מרגיש לי שם נאצי פוטנציאלי. בוודאי מצאצאיהם. 

מי שקרא את הפוסט הזה, יודע שמתחילות להתכנס  פגישות של חברים כאן עם מריאט להכרעה על עתיד ישראבלוג ואפשרות למעבר לפלטפורמה עצמאית.  כמו לרבים כאן, עתיד ישראבלוג יקר ללבי. יתכן אף שהייתי מגיע לדיונים הנערכים בנושא אם מצב בריאותי היה מאפשר ניידות.

כאשר נשאלות שאלות עבור החלטות חשובות, אני כמדען מנסה תמיד לנתח נתונים. כך עשיתי גם כעת לגבי השאלה האם התנתקות מעמותת ישראבלוג טובה ליהודים. התמזל מזלי שלאחרונה פוסט מהבלוג שלי היה במומלצים - הן של ישרא-בלוג והן של עמותת ישראבלוג בדפים הראשיים שלהם.

לפיכך יכולתי לערוך סטטיסטיקות של מספר כניסות לפוסט שנעשו דרך ישרא-בלוג לעומת מספר הכניסות שנעשו דרך הדף הראשי של נענע10. כמו כן בדקתי כמה מהכניסות לפוסט בבלוג נעשו דרך קישור בדף הפייסבוק שלי.

מצילום לוח הסטטיסטיקה שלי אפשר ללמוד נתונים מאוד מעניינים. הרי מספר הכניסות לבלוג כשהיה במומלצים של ישרא ונענע, כשירד ממומלצי ישרא ונשאר במומלצי נענע, לעומת מספר הכניסות לפוסט חדש בבלוג כאשר הבלוג ירד מהמומלצים בשתי הפלטפורמות (ישרא ונענע).

כדי שאפשר יהיה להשוות בצורה מדעית, צילמתי את כמות הכניסות הכללית לכל הפוסטים בישראבלוג בלוח הסטטיסטיקה של ישרא והריהו כאן:

מכאן יכולתי לחשב את אחוז הכניסות היומי לבלוג שלי מתוך כלל הכניסות לכל הבלוגים בישרא (במלבנים התכולים) והרי התוצאה:

מכאן אפשר ללמוד עובדות מאוד מעניינות: במשך הזמן (שלושה ימים) שהפוסט היה במומלצים של ישרא ושל נענע - כמות הכניסות היומית לבלוג היתה בשיעור של

 7-8% מכלל הכניסות לישרא. וואו, כניסה לפוסט אחד בשיעור כזה כשהוא במומלצים הדהים אותי. ואם נקח בחשבון שבפרק זמן מופיעים ארבעה פוסטים במומלצי ישרא וארבעה (בדרך כלל שונים) במומלצי נענע, ובהנחה גסה שמספר הכניסות לכל השמונה שווה - הרי רשימות המומלצים המצומצמות האלו מביאות לכ- 30% מכלל הכניסות היומיות לכל הבלוגים בישרא. אני מניח שאחוז מסויים נוסף של כניסות מגיע דרך שני הפוסטים היצירתיים המומלצים בדף הראשי בישרא, ואחוז מסויים מגיע דרך התמונות המומלצות.

אבל לפחות מנסיון שלי כשפוסט אחר היה הן במומלצי עמותת ישראבלוג והן ביצירתיים המומלצים - 95% מתוספת הכניסות מהממוצע הרגיל היה דרך דף מומלצי נענע. כיצד אני יודע זאת? משום שיכולתי לראות את ההבדל בין מספר הכניסות הממוצע היומי בזמן שהפוסט היה מומלץ בשני המקומות ולאחר שהוסר ממומלצי נענע ונשאר עדיין ביצירתיים המומלצים.  

הלאה. מהסטטיסטיקה שבתמונה האחרונה ניתן ללמוד שמספר הכניסות לבלוג ירד מ- 8% ל 4% מסך כל הכניסות לבלוגים בישרא - כאשר ירד ממומלצי ישרא ועדיין נשאר במומלצי נענע. וכאשר הפוסט ירד גם ממומלצי נענע - מספר הכניסות לבלוג ירד ל- 1% מסך כל הכניסות בישרא (לפוסט חדש שאינו במומלצים).

מכאן ניתן להסיק שהזיקה לעמותת ישראבלוג מכניסה כמחצית ממספר הכניסות למומלצים. כלומר המלצות נענע מכפילות את מספר הכניסות לישרא. והנפח שלהם הוא לכן כ-15% מתוך 30% של סך הכניסות לישרא בעקבות ארבעה פוסטים מומלצים בלבד בדף הראשי בעמותת ישראבלוג.

כשכתבתי בבלוג האקטואליה שלי דע-א-קטואליה, הוא היה מספר פעמים בלוג אורח או במומלצי דף החדשות של עמותת ישראבלוג. מספר הכניסות לבלוג בעיקבות כך היו פי עשר עד 20 ממספר הכניסות היומי הממוצע.

מכאן שאין לזלזל בקשר הקיים שבין ישראבלוג לעמותת ישראבלוג.

כדי לאמת את המסקנה שכמחצית ממספר הכניסות לפוסט המומלץ הן בישרא והן בנענע מגיעות מהדף הראשי של עמותת ישראבלוג, צילמתי דף סטטיסטיקה אקראי בזמן שהפוסט היה מומלץ בשתי הפלטפורמות. הרי: 

מכאן, גם בניתוח התוצאות בשיטה הזו יוצא שאכן כמחצית הכניסות לפוסט היו דרך הדף הראשי של נענע והמחצית דרך ישראבלוג (מדף המומלצים, מנויים, קוראים קבועים , פוסטים חמים ומרשימת הפעילים גם יחד). ליתר דיוק, מתוך 50 כניסות אקראיות - 23 כניסות דרך הדף הראשי של נענע ו- 21 כניסות ישראבלוג. ניתן לפלח גם את התרומה של כל אחד מהגורמים בסוגריים אבל לא נסבך כאן. כניסות גוגל בבדיקה זו היו זניחות. 

ומספר הכניסות לפוסט הזה דרך דף הפייסבוק שלי:

כלומר, מתוך 1438 הכניסות לפוסט הספציפי הזה היו 553 דרך דף הפייסבוק שלי. כלומר, 38% אחוז מהכניסות דרך ישרא היו שלא דרך המומלצים בדף הראשי, אלא דרך דף הפייסבוק שלי. אם כך הפילוח לפי מקורות כניסה הוא:

עמותת ישראבלוג -        30%

ישרא-בלוג -  26%

פייסבוק -      38%

אחר -             6%

אמנם אין זו סטטיסטיקה מקיפה (אני מניח שניתן להגיע לסטטיסטיקה מייצגת מדויקת יותר, מנתונים הקיימים בישראבלוג) אבל ניתן ללמוד ממנה על מגמה. וממה שראיתם בפוסט זה, נראה לי שאין להמעיט מהתרומה של עמותת ישראבלוג לתפוצה של הפוסטים בישראבלוג. כדאי לקחת את זה בחשבון בדיונים על עצמאות ישראבלוג, ואם וכאשר תהיה התנתקות של ישראבלוג מעמותת ישראבלוג - חובה לחשוב על דרכים להגברת תפוצה אורגנית ובפיתוח מודל עסקי.

בהצלחה לישרא בדיונים שמתחילים מחר.

***

עריכה

לוח הסטטיסטיקה בלוח העריכה של הבלוג הראה 3 כניסות יוצאת דופן ולא מוכרות לי מאתר (טיפול בחסימות?!) זה:

למישהו כאן יש מושג במה מדובר?

לפעמים אני מוצא באינטרנט דברים שבכלל לא חפשתי ורק אלוהים יודע איך הגעתי אליהם. כמו למשל הסרטון הקצרצר מאוד הזה:

אני לא יודע מה עשתה לכם הצפייה. אני מודה שאני החסרתי פעימת לב. רציתי לדעת אם נבהלתי בגלל גורם ההפתעה ולכן צפיתי בזה שנית. אבל למרות שהייתי מוכן הגעתי שוב למצב שבו האימה השתלטה לשבריר שניה. לא רציתי לראות זאת שוב לעולם, אלמלא הסרטון היה השראה לפוסט הזה שנושאו אימה קמאית. 

לקח לי זמן למצוא שוב את הסרטון הזה , ואני שוב מודה שהצפייה בפעם השלישית לא הייתה קלה יותר. אני אומר לכם, יותר לא אצפה בזה, גם אם ישתלט עלי מזוכיזם אפל - אני לא יודע מה אתכם. אתפלא אם יש מישהו כאן שיכול לצפות בזה בשלוות נפש (למרות הידע שהסרטון מבוים).

ובעצם ההקדמה הזו מעלה את השאלה מאין מגיעים פחדי האימים שלנו. לא אחדש שלכל אחד יש פחדים שממלאים אותו אימים. אשר גורמים לו לבעתה בלתי נשלטת.

למשל, כשהייתי בשיקום האחרון - סטודנטיות מתנדבות מבצלאל הביאו לקראת פורים מסכות פלסטיק לבנות וערכות צבעים. בסדנא שארגנו איפשרו לכל המעוניין חווית יצירת מסיכה. בסיום הדביקו את המסכות המצויירות על שמשות חלונות חדר האוכל. אבל, תוך זמן קצר מישהו עלום הוריד את המסכות, למעט אחת, והניח אותן במקום חבוי ליד לוח המודעות, עד שנעלמו גם משם (שאר הקישוטים בחדר האוכל נשארו עד לאחר פורים).

אז לא הבנתי שהמסכות הפחידו מישהו, עד שלאחר כשבועיים הגיעה אישה כבת שלושים פלוס שהייתה מורדמת ומונשמת במשך חודש בשל זיהום של חיידק. בעקבות ההרדמה הארוכה, היא סבלה מאובדן זכרון זמני, מחולשת שרירים וחוסר יכולת ללכת. לכן הגיעה לשיקום. זמן מה לאחר שהעירו אותה מהתרדמה היו לה הזיות - היא ראתה סביבה נחשים ותולעים שמילאו אותה אימה. היא הייתה בטוחה שהיא אכן רואה את זה ומסכנים היו בני המשפחה שלידה.

לאחר שכבר יצאה מההזיות האלה התחילה להגיע לחדר האוכל, תמיד בלווית בנה הצעיר בן הארבע עשרה. ואז היא ראתה את המסכה שהייתה תלויה בחלון. הנה משהו שמזכיר את המסכה הזו (כי לא צלמתי אותה):

וכשראתה את המסכה הזו נמלאה אימה וצעקה בחדר האוכל שהמסיכה מפחידה אותה ומי שעשה אותה חולה נפש. לאחר שהאנשים התפזרו מחדר האוכל, בנה הסיר את המסכה מהחלון והעלים אותה.

נשאלת השאלה מה כל כך הפחיד את האשה הנורמטיבית לחלוטין הזאת. היא אישה מאוד חכמה. קצת שתלטנית אבל פיקחית. פחדים מסוג כזה אגורים במרכז במוח שנקרא אמיגדלה. מקובל לחשוב שחוויות אימים שעוברים עלינו במשך התנסויות בחיים מוטבעות במרכז העצבי הזה במוח, וגם שעות רבות עם פסיכולוג בדרך כלל לא ימחקו את הפחדים האלה. גם לא שום רציונאליות. הפחדים האלה מכונים פוֹבּיוֹת. מרכז הפחד הפרימיטיבי הזה באמיגדלה שבמוח משותף לנו כמו בחיות.

אינני יודע איזו אסוציאציה לחוויה מסויימת עוררה המסכה הזאת אצל אותה אישה ונצרבה באמיגדלה שלה. אבל, זה הזכיר לי מסכה של שטן שקניתי בארה"ב לכבוד מסיבת הלואין שהוזמנתי אליה. בעצם אינני יודע מדוע אני קורא למסיכה הזו מסכה של שטן. לא זכור לי שנפגשתי אי פעם עם השטן. אך מכיוון (מסיבות שתבינו מיד) כבר נפטרתי מהמסכה הזו - חיפשתי מסכה דומה בגוגל תמונות תחת מילות החיפוש

 "devil mask", "Satan mask "  . והופתעתי שלמעלה מתשעים אחוז מממסכות השטן הרבות הן בצבע אדום. רק מיעוט בצבע שחור. שדים לעומת זאת רובם בצבע שחור. מעניין שכאשר קניתי את המסכה -לא היה על האריזה שום תאור מהי. אני החלטתי ללא כל היסוס שזו מסכה של שטן. אם כך שטן טבוע גם במוחי כצבע פנים אדום והמסכה הספציפית שקניתי דומה לזו:

ובכלל מרבית המסכות בגוגל תמונות אינן רק אדומות אלא כולן מזכירות דגם דומה. אני מניח שאף אחד מאיתנו אינו זוכר שראה שטן בחייו. אולי רק בחלום. אז מדוע שטן חרות בתודעה האנושית כדגם אדום פנים טיפוסי? האם זה נובע מכך שזה מה שהראו לנו בספרות וסרטי ילדים?  נשמע סביר, אבל הסיפור האמיתי הבא מעורר אצלי תהיות. למרות שנושא כזה נראה רחוק מנושא הראוי לדיון מדעי, אני כמדען תוהה גם על תופעות שרובנו כבר מזמן לא נותן דעתו אליהם.

אז אמשיך בסיפור מסכת "השטן" שרכשתי בארה"ב. כשבני היה בן כשלושה חודשים הוא שכב על הספה הרחבה בסלון. הוא עדיין לא היה מסוגל להתהפך, כמובן גם לא לזחול. איני זוכר מדוע, אבל נכנסתי לסלון עם המסכה וגלימת שמיכה כדי להשתעשע עם הבת. אבל הבן ראה והזדעזע קשות. למרות שבגיל כזה אי אפשרי מבחינה מוטורית - הוא קפץ באויר והיה לא רחוק מנפילה לשטיח שליד הספה. הוא רעד מאימה עד שאפילו לא היה מסוגל לבכות מרוב הלם. כמובן שמיד הורדתי את המסיכה מפני בנוכחותו, חיבקתי והרגעתי אותו. אבל למרות שהרחקתי את המסיכה הזו, הוא זוכר עד היום את המסיכה המפחידה הזו - זכרון שנותר מגיל מספר חודשים מועט. חשוב לציין שמסיכה של אריה או זאב לא גרמו לו כלל לפחד (ניסיתי את זה).

מכאן נשאלת השאלה מהיכן הגיע הפחד הנוראי הזה אצל תינוק בן שלושה חודשים ממסכת שטן? תינוק שלא נחשף עדיין לשום פולקלור ודעות קדומות. האם קיימת במוחנו תודעה מולדת של שטן ושדים? או אולי בעצם טבועים במוחנו דפוסים מולדים שמעוררים בכלל האנושות את הזיקה לאותה דמות שמתפרשת בכל התרבויות כולן כשטן או שד. למשל מה מעוררים בכם הדפוסים הבאים? 

 סביר מאוד שאם תציגו דגמים אלו לתינוק הם יעוררו בו חוסר נוחות עד כדי בכי, אפילו הסטרי. אז מהיכן מגיע הפחד הזה?

אינני מאמין שכמדען אני מעלה את זה על הדעת, אבל כרגע אינני יכול לסתור כפי שאני לא יכול להוכיח את זה: האם נולדנו עם תודעה הסטורית של מפגש קודם עם ישויות מסוג זה? אבל נסו לחשוב מדוע תמונת פנים של אריה או דוב אינם מעוררים לא אצל תינוק ולא אצל מרביתנו אימה כזו (אלא אם נתקלנו בהם בחיים בנסיבות מסוכנות)? מדוע האחרונים אינם גורמים לנו "לפחד מוות" כזה?  חשבתם פעם מדוע בכלל אנחנו מכנים את רגשות האימה והפלצות שמתעוררים בנו - "פחד מוות"? האם חשבתם פעם על כך שנולדנו מהאין ונשוב אל האין? כלומר, שהגענו ממוות ונשוב אליו? האם דפוסי הפחד האנושיים המשותפים הטבועים בנו מגיעים ממפגש אינסופי עם המוות?

אז מדוע אנחנו בכלל פוחדים ממוות? מדוע למרות שהתחלנו מהאין אנחנו פוחדים לשוב לאין? אך האם זה באמת אין? ראו הכתבה האם יש חיים לאחר המוות?

לסיום כמה דקות של נחת עם מפיסטופלס (שם נרדף לשטן) 

ורסוס פאוסט: 

* פאוסט הוא מופע האופרה הראשון בחיי שנוכחתי בו, ביום הולדת חמש. התאהבתי אז בקטע הזה. "זמרי האופרה" היו בובות בגודל אדם בביצוע להקה איטלקית שהגיעה למספר מופעים בארץ. את פאוסט במופע אופראי מלא ומרשים צפיתי באולם האופרה של ברלין, עשרים ושלוש שנים לאחר מכן.