במסגרת הניסיון לצאת מהבית כמה שיותר ולעשות דברים שאני אוהב, יצא לי ללכת בשבוע האחרון פעמיים לקולנוע, לבד. מאז "שרק 2" (בגיל 16, איזה עלוב) לא יצא לי ללכת בקולנוע לבד. בימינו יש קצת פחות מבוכה, כי אפשר להזמין באינטרנט ולא צריך להגיד לקופאית "היי, כרטיס אחד, כי אין לי חברים!"
נכון לפעמים אנשים אומרים "אתה סתם חושב יותר מדי על מה יחשבו עלייך, אף אחד לא ישים לב שאתה X"? אז לפעמים זה נכון, ואני סתם דואג שמישהו יחשוב עליי משהו רע כי יש לי כתם קטנטן על החולצה, כי מתי אני בפעם האחרונה שמתי לב לכתם בחולצה של מישהו אחר. אבל במקרה של אדם לבד בקולנוע, אני תמיד הייתי שם לב לזה. וכן, אני אולי לא הייתי חושב שזה מוזר, אבל אני בטוח שיש אנשים שחושבים ככה עליי. אבל אני צריך ללמוד not to give a fuck מה אנשים חושבים עליי. וזה מה שאני עושה כרגע. יש אנשים שאומרים שלעשות דברים לבד זה סימן טוב לעצמאות, שאני לא צריך מישהו אחר כדי להנות. וזה אולי נכון, אבל תמיד הייתי ככה. אני יכול להעסיק את עצמי בקלות. זה לא משנה את העובדה שיותר כיף לי לצאת עם עוד מישהו שטוב לי בחברתו.
במשך כמה שנים, כשגם הייתי די מנותק חברתית, הייתי גורר את אבא שלי לסרטים שלא בדיוק היו מעניינים אותו. זה היה נחמד בתור בילוי אב ובן, אבל אני מניח שהוא שמח כשהכרתי את האקסית, והוא לא היה צריך לבוא יותר. גם היא בטח לא רצתה ללכת לכל הסרטים שהלכנו אליהם, אבל בסוף די הצלחתי להמיר אותה לחנונית שיודעת איזו דמות היא מארוול ואיזו היא DC. יצא לנו לראות את שלושת סרטי "משחקי הרעב" בקולנוע, החל מהתקופה שהתחלנו לצאת, עד לשנה האחרונה. אפילו תלינו עם מגנטים על המקרר את כל הכרטיסים מההקרנות. אחרי הפרידה אמרנו אחד לשני שעדיין נרצה ללכת כידידים לסרט האחרון, "עורבני חקיין חלק 2", שייצא בחודש הבא, כדי שנשלים את הסדרה בשלמותה. נראה אם זה באמת ייצא לפועל.
מחר אלך שוב לקולנוע, לאירוע מגניב שאתר "עין הדג" מארגן, מרתון כל סרטי "בחזרה לעתיד", ביום המדויק אליו מארטי ודוק בראון נסעו לעתיד בסרט השני. שוב לבד. אבל אלו בין הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אז בטוח אהנה לראות אותם שוב. וזה כרגע מספיק טוב.
אני ממש מקווה שלא אהפוך בעתיד לזקן הסוטה הזה שבוהה יותר מדי בבחורות צעירות ברחוב. כבר עכשיו אני לפעמים חושב שבגילי זה כבר קריפי להסתכל יותר מדי על הגוף של התיכוניסטית שעוברת ברחוב בטייטס. אני מנסה להשתמש בטכניקה של סיינפלד שכל גבר מכיר כשהוא מנסה להגניב מבט על מחשוף, של להסתכל לשנייה, לצרוב את התמונה למוח (באנגלית יש את המושג היותר-ישיר spank bank) ולהמשיך הלאה. ג'רי השווה את זה להסתכלות על השמש, מסוכן מדי אחרי מספר שניות.
עד גיל 17-18 הייתי ממש מנסה לא להסתכל על בחורות יפות ברחוב. הייתי בכוונה מסיט את המבט, כדי שלא תחשוב חלילה שאני checking her out. הייתי ביישן מדי כדי להראות בפומבי שאני נמשך אליהן. פעם הלכתי עם שני חברים ברחוב ומישהי כוסית חלפה על פנינו, והשניים מיד הסתכלו אחורה כדי להסתכל לה על התחת. הכי קלישאתי. מצד אחד הייתי מובך שהם עושים את זה, אבל הערכתי את הבטחון שלהם. זה אולי מצחיק להגיד בטחון, כי רוב הסיכויים שהבחורה בכלל לא ידעה, אבל מספיק שאנשים אחרים ברחוב אולי ראו כדי שזה ייחשב מבחינתי מעשה נועז.
עם השנים יצאתי מהמבוכה הזאת, והיום אני לא מתבייש להסתכל, אבל מנסה לא לבהות, כי אני יודע שזה יכול להיות לא-נעים לאישה. האקסית שלי רק לעיתים רחוקות מאוד הייתה לובשת ברחוב מכנסי שורטס או בגד מושך-עין, ובאחת מהפעמים האלו כשהלכנו שנינו ברחוב, ראיתי מקרוב איך זה מרגיש כשגבר שיכול להיות סבא שלה חוקר לה את התחת. דווקא איתה הרגשתי לגיטימציה להסתכל ולהתרשם מהיופי הנשי, כי גם היא הייתה נהנית לשים לב לבנות יפות במיוחד. אם שנינו היינו שמים לב למישהי, היינו מסתכלים אחד על השני ומחייכים בסתר.
אפשר לחלק את הימים שלי כרגע לשני סוגים, ימי אוזניות וימי ללא-אוזניות. בימי אוזניות אני מרגיש טוב ומרוכז, ולכן בטיולים עם הכלב אני אשמע שירים או פודקאסטים עם אוזניות. בימים שאני מרגיש עצוב או לא-מרוכז בגלל מחשבות, אני אטייל בלי אוזניות. יש יתרונות לכל סוג, כי למרות שהמחשבות הן בעיקר לא-נעימות, לפעמים הן הכרחיות. אולי לשים אוזניות, להתנתק מהסביבה ומהמחשבות, זו דרך להימנע מלהתמודד עם הבעיות שלי. אז אני מנסה לאזן - לא לשקוע יותר מדי במחשבות ולעשות דברים (אסקפיסטיים או נחוצים), אבל מדי פעם כן לתת למחשבות לבוא.
הפסיכולוג אמר לי שהוא פגש הרבה אנשים עם חרדות, ושיש את אלו שמנסים להתמודד עם החרדות והחיים שלהם הרבה יותר מוצלחים, ושיש את אלו שנמנעים מההתמודדות והם חיים בצער על הכשלונות שלהם שנובעים מהחרדה. זה קצת עצוב לשמוע את זה, אבל אני מניח שהוא צודק. אני לא יודע עדיין איזה אדם אהיה. הבנתי כבר בחודשיים האחרונים עד כמה הדחקתי בשנים האחרונות את הקשיים שהחרדה החברתית גרמה לי. הזוגיות הייתה מעין גלגל הצלה, קיצור דרך לחיים כביכול מאושרים - במקום להתמודד עם הבעיות, מצאתי אותה והיא סיפקה לי הגנה ומקום להסתתר. באיזשהו מובן, גם אני הייתי ככה בשבילה. אבל זה היה קיצור דרך שלא יכל להחזיק יותר.
אז האם אצליח לעשות את המסלול הארוך לאושר? כרגע ההצלחה חלקית. הדבר הכי גדול שעשיתי שאני יכול להצביע עליו הוא לימודי הנהיגה. אבל זה לא מספיק. הצעדים הבאים הם קשים יותר, ואני כרגע מתחמק מהם. למזלי גם מעבר לפסיכולוג יש עוד אנשים שמנסים לתת לי את הפוש לעשות את המעשים הנכונים. אני מנסה לא לאכזב, אותם ובעיקר את עצמי. מגיע לי להיות מאושר, אני יודע את זה. אבל זה תלוי בעיקר בי.
מיילי סיירוס אולי קצת התחרפנה בשנים האחרונות, אבל לדעתי היא עדיין אמנית מאוד מוכשרת (Wrecking Ball כדוגמא). לפני שבועיים ב"סאטרדיי נייט לייב" היא הופיעה עם שיר חדש שלה, שכתבה על אחד הכלבים שלה שנפטר. למען האמת המילים מתאימות לרוב יותר לפרידה מאדם אהוב, ולאו דווקא לכלב. בכל מקרה, שתי הסיטואציות הן בשבילי טריגר בכי פוטנציאלי, במיוחד בחודשים האחרונים, אז בשילוב עם ההופעה העוצמתית שלה, והבכי שלה בסוף השיר, מצאתי את עצמי בסוף השיר גם עם כמה דמעות.
בראשון חרשתי על הפרקים של "שרלוק" שעוד לא ראיתי (דבר שגרם לי לגעגוע עז ללונדון), וגם המשכתי לקרוא ספר מעניין. זה הספר הראשון שהתחלתי מאז הפרידה, כי עד לפני שבוע בערך לא הייתי מצליח להתרכז מספיק בקריאה, כי כל הזמן הייתי מוסח ממחשבות או עצב או כל רגש אחר. אז ראיתי את זה כסימן טוב.
בשני נפגשתי עם הילי וישבנו כמה שעות על משקה re:bar אחד מסכן. היה כיף לצאת מהבית ולדבר ולצחוק מהתיאוריות שלה על הדמויות הגייז היפניות שלה.
בשלישי התחלתי את שיעורי הנהיגה שלי - היה מלחיץ בהתחלה כי לא ציפיתי שעל הדקה הראשונה אתחיל בנהיגה (אמנם בהתחלה רק עם ההגה), ושבסוף השיעור הראשון כבר אסע ממש ברחובות. חשבתי שלפחות השיעור הראשון לא יהיה עם התמודדות כזו, אבל כנראה שזו שיטה שכזו של Trial by Fire, וזה היה בסדר. המורה נראה נחמד, יחסית משרה אווירה נינוחה.
ברביעי (אתמול) הייתי בהופעה של קנייה ווסט. אני שומע את קנייה כבר לפחות 9 שנים, ברמה של אלבומים שלמים שלו בMP3 ישנים. אז הכרתי את רוב השירים, וגם עשיתי עבודת הכנה בשבוע לפני ההופעה של להקשיב לשירים שאני לא מכיר שהוא בדרך כלל מבצע אותם בהופעות. אז הכרתי כמעט הכל, ולמרות שהלכתי לבד, והייתי במקומות די צדדיים ודי רחוקים, מאוד נהניתי, כי הוא פרפורמר מעולה לדעתי והייתה אווירה מעולה. פחדתי שיהיה מביך מדי להיות לבד כשמסביבי יהיו זוגות, אבל למזלי הייתי באזור של 5 מושבים בשורה, ומימיני ומשמאלי הזוגות שהגיעו הלכו לקדמת היציע כדי לראות יותר טוב, אז השורה הייתה לגמרי שלי, ולא הייתה צפיפות או אי-נעימות. אם הייתי פחות חרד-חברתית אז גם הייתי מנסה להתחיל לדבר עם הבנות שהיו בשורה מאחוריי ושביקשו ממני לצלם אותן ואז גם רקדו לאותם שירים של קנייה שאני אוהב, אבל זה לא קרה. אולי לא הייתי צריך לוותר על הבירה.
היום (חמישי) היה לי את שיעור הנהיגה השני, והוא גם עבר טוב. כל השיעור נסעתי לבד ברחובות העיר, רק פעמים ספורות הוא תיקן אותי עם ההגה או עם הברקס. אין לי מושג אם זה באמת טוב, כי הוא לא נותן חיזוקים חיוביים כל כך, אבל זה יותר טוב ממה שאני חשבתי שאהיה. כי תמיד חשבתי שאהיה נהג גרוע. אני יודע שאהיה נהג מאוד זהיר, אבל אני כן נלחץ לפעמים ועושה טעויות טיפשיות, וזה משהו שלא כדאי שיקרה על הכביש. אבל אין ספק שהבטחון נבנה לאט לאט.
מקרה מצחיק שקרה לי היום: המייל האישי שלי הוא די פשוט, בסך הכל שם המשפחה שלי, ואז שטרודל gmail.com. יש אנשים עם אותו שם משפחה שלי בכל העולם, ולכן משום מה הרבה פעמים שולחים לי בטעות מיילים שמיועדים לאנשים אחרים מרחבי העולם עם אותו שם משפחה. פעם אחת זה מכתב תודה מסוכנות רכב בברלין על כך שקניתי אצלם רכב. פעם אחרת זה מייל על הרצאות לימודי רפואה בקנדה. לפעמים זו הודעה בלי קונטקסט, כמו זו שנשלחה לי מאדם בשם Frank Williams, עם הכותרת "Michael will not know anything until mid week" ושום פרטים נוספים בגוף ההודעה. די מצחיק ומוזר כל העניין. אז היום קרה מקרה נוסף. התקנתי היום Snapchat (אפליקציה שהדבר היחיד ששמעתי עליה עד עכשיו היא שמשתמשים בה בעיקר בשביל סקסטינג) בפעם הראשונה כי שמעתי על פילטר שגורם לך להקיא קשת בענן וזה נשמע מצחיק. אז ניסיתי להירשם עם המייל שלי, ואמרו לי שיש משתמש עם המייל הזה. חשבתי שזה מוזר כי לא זכרתי שהורדתי בעבר, אבל אולי שכחתי. הסיסמאות הרגילות שלי לא עבדו, אז עשיתי איפוס סיסמא למייל, וכתבתי סיסמא חדשה. ואז נכנסתי בפעם הראשונה אחרי כמה שעות, וראיתי שתמונת הפרופיל שלי היא של אדם אמריקאי שמנמן עם זקן תיש, שהחברה היחידה שלו בSnapchat היא Rachel עם אותו שם משפחה שלי. שוב איכשהו אדם ממשפחתי הרחוקה אחר טועה ומציין את המייל שלי כאילו הוא שלו! לא ברור למה הוא לא היה צריך לאשר שזה המייל הנכון, אולי אני אישרתי בלי לחשוב על זה בכלל לפני שנים. בקיצור, בכל רגע יכולתי לקבל איזשהו סקסטינג ממישהי שנשואה לקרוב משפחה רחוק מאמריקה כי היא חושבת שאני בעלה.
ואסיים עם עדכון מעוד אפליקציה, טינדר. מאז הפוסט הקודם לא יצא לי להיפגש עם אף אחת משם, גם בגלל היצע, גם בגלל ביקוש (כל הבחורות שכן לחצו עליי כן עדכנו אותי די מהר שהן מחפשות קשר רציני, וזה עדיין לא הכיוון שלי כרגע). אבל בהמשך לפוסט הקודם בו צחקתי על מישהי שכתבה wonna love somebady, הנה עוד כמה בנות שלא הבינו שלא כדאי לכתוב באנגלית אם את לא בטוחה בשליטתך בשפה:
אני מניח שהיא פשוט עשתה גוגל טרנסלייט, אבל מה לעזאזל ניסית לעשות כאן? את חושבת שהאחים ג'ונאס (או רק אחד מהם, שידוע בשמו גו-ג'ונס) קוראים פרופילי טינדר של בחורות בישראל? אולי בסך הכל רצתה להזהיר אותם, שהם הורסים את הבריאות, שלהם? בכל מקרה אין ספק שהיא המאריקהטצ'מה מספר אחת שלהם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: