שעת הש.

ב31 הימים של אוגוסט הייתי אמורה לעשן 620 סיגריות (בערך, נו).

מעבר לגמילה הפיזית, לחשק התמידי, לעובדה שסיגריה היא אושר גדול ולתיאבון המוגבר (יימח שמו ייכחד זכרו), אפשר להסתכל על סיגריה באופן פילוסופי יותר:

מימד הסיגריה, שכולל בתוכו זמן סיגריה ומרחב סיגריה.

 כמעשנת (ומעשנת זה קופסא ליום, לא לשבוע), הזמן שלי מחולק אחרת. סיגריה שאחרי (סקס - אוכל -  עבודה), הפסקת סיגריה, סיגריה לקריזה, סיגריה של בוקר, סיגריה של לילה, סיגריה של המתנה מורטת עצבים (הפחות כיפית מכולן, אבל הכי חסרה כשמפסיקים). כל סיגריה מחלקת את הזמן אחרת, קוטעת אותו. מי לא מכיר את המשפט "טוב, קודם כל סיגריה", או "סיגריה ואז...". סיגריה היא דרך מצוינת לדחות דברים בטיפה.

 הלחשנית השוותה סיגריות לפסיקים, ואני חושבת שזה יפה, סימני הפיסוק של החיים.

הזמן עובר מהר יותר בלי לעשן כי הוא עובר ברצף.

יש גם מרחב סיגריה – סיגריה בחוץ בהליכה שונה לחלוטין מסיגריה עם קפה בסלון, ואיך אפשר בלי פאב, אלכוהול וסיגריה. האב האם ועשן הקודש.

סיגריה של אלכוהול שונה מסיגריה של אוניברסיטה בדשא, יש לה טעם אחר (כמו גם לסיגריה מקופסא רכה ומקופסא קשה). סיגריה של תחנת אוטובוס באמת מביאה את האוטובוס מהר יותר, זה עובד.  

מרחב של מעשנים מחולק ל"מותר" ו"אסור", ול"בפנים" ו"בחוץ". יש מן אחווה אוטומטית – אני תמיד נותנת סיגריות בכיף, אולי תחת ההנחה שיש סיכוי שהאדם הזה ישכב לצידי באונקולוגית, עדיף להתיידד.

החודש אני מרגישה יותר טוב פיזית, זה בטוח, הרבה יותר טוב בספורט, וגם נעים לא להשתעל חצי ריאה כל בוקר. אבל פחות כיף לי, תכל'ס, והקפה איבד מטעמו.

אמרו לי שזה עובר, שכבר מפסיקים לרצות לעשן מתישהו, אני מקווה. אם זה לא יקרה אני אחזור בטוח.

לבינתיים –זה בסדר, זה אתגר. עליתי איזה קילו או קילו וחצי אבל אני מתחילה להתאפס, להתרגל, מקווה להעיף אותם עד לסיכום הגמילה הבא, בראשון לאוקטובר.

(ועכשיו כולם מוזמנים לנשוף עליי, אני חיה על עישון פסיבי).