ערב החג עבר חלף ביעף והיה נחמד פלוס. ערכנו אותו בחיק המשפחה המצומצמת שזה תמיד כיף, אבל הצטרפה אלינו חברה של אמי, ציקי הרווקה הנרגנת מחופי פתח תקווה.
ציקי היא מסוג החברות שנתקעים איתן מהתיכון בגלל שהן לא מוצאות מישהו אחר להציק לו, נושקת לגיל חמישים, חיה בגפה ונהנית לדבר על זה. משום מה ציקי סבורה שאני צאצאיתה הרוחנית וזורקת לעברי בכל הזדמנות "זה לא כזה נורא לחיות לבד. את עוד תראי".
"ציקי אני רק בת עשרים ושש!" אני צווחת לעברה.
"כבר בת עשרים ושש" היא נאנחת בעצב.
אמי יודעת שסף סבלנותי כלפי הצקות הציקי נמוך למדי לכן הושיבה אותי בפינת השולחן וטרחה לשים את ברגר, כלבנו הגוסס על ברכיי על מנת שיהנה גם הוא מאווירת החג. לאחר שריסקנו תפוח בדבש בשביל ברגר חסר השיניים ערכנו את הדיון השבועי "האם להרדים אותו או לא". מצד אחד כבר שנתיים הוא לא רואה-שומע-נובח-זז בלי להתקע בקיר, מצד שני ברגר שלנו תמיד היה כלב השמירה של הדמוקרטיה, ושניהם קוריוז שיגווע באופן טבעי. החלטנו פה אחד להשאירו בחיים והוא הסכים איתנו בסדרת שיעולים של עשר דקות שבסופן הקיא לי על החולצה.
באיחור ניכר הרמנו כוסית יין ואיחלנו זה לזה שנה טובה, מלבד אחי הקטן שהיה עסוק באותו רגע בסימוסי שנה טובה נמרצים לאנשים אחרים, כאלה שהוא אוהב באמת.
אבא שלי כרגיל תזמן את הארוחה על החדשות והגביר את הטלוויזיה למקסימום, כך נמנע מאיתנו הצורך המעיק לדבר אחד עם השני ויכלנו לשאוב את השולחן בדממה.
אחרי האוכל נמלטתי מציקי למטבח והכנסתי את הכלים למדיח, כשלפתע חשתי בהבל פיה הבודד מאחורי ערפי "ניסיתי להרות בגיל ארבעים ולא הצלחתי".
"המפף"
"אבל טוב שכך" היא נאנחה "אני שונאת ילדים" שלחה מבט שוטם באחי שבגלל שעברו כבר עשר דקות מאז ארוחת הערב היה עסוק בלבלוס פיתה עם שניצל ולהישאר גל עצמות.
"אני כבר בן עשרים ואחד" נבח.
"רק בן עשרים ואחד" היא נאנחה בעצב.
אחרי זה הייתה דילמה – העוגות עם ציקי במרפסת, השקט והשלווה בסלון עם אבא (שבגלל הדיאטה שכפה על עצמו לא יוצא עם כולם למרפסת המתוקים ורק מבצע לשם גיחות אוויריות תכופות בצורת "ש.! זרקי לי מעמול!").
אמא נסתה להיות נחמדה למרות הערותיה המרושעות של ציקי וטפחה על גבה בחיבה "ציקוש, את טיפוס את!" בעוד אבי גונח מהסלון "כמו המחלה" ואמי משתיקה אותו במבטים רושפים ועוגת תפוחים וגלידה. אבל פרוסה דקה.
אחרי זה כבר העברנו אליו את המגש של עוגת השוקולד גבינה, הוא יישר אותו עד כדי העלמות מוחלטת וסיכם ב"נו, שמרתי".
בסוף הערב אמי דווחה לי שציקי התנדבה להקפיץ אותי בחזרה לדירה, מה שישר העניק קסם לתפיסת טרמפים בצומת מורשה עם טנדר של ערבים, כל הדרך היא סיפרה לי כמה שהיא נהנית ללכת לסרטים ולהצגות לבד, אבל שכדאי לי להיות עם (המחשה מופלאה של רווקות כמוות) "יד על הדופק".
ניסיתי לרמוז לציקי שרווקות היא לא הבעיה במקרה שלה, אלא הסימפטום, אבל זה רק גרם לה להוריד אותי שלושה קילומטר מהדירה בתואנה של "כאן נוח לי לעשות פרסה".
אני ואמא סיכמנו טלפונית שהיה ערבחג מוצלח ושלא מזמינים יותר את ציקי. אחרי זה אני והבחור ראינו סרטים עד הבוקר.
ממליצה בחום על שני ספרים –
"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון מספר על שני נערים יהודים בניו יורק בתקופת מלחמת העולם השנייה שיוצרים דמות קומיקס בשם "האסקפיסט", אמן בריחה שנלחם בעול הרודנות. מתאהבים בספר מהעמוד הראשון. הוא מטורף לחלוטין, מצחיק וקורע לב בו זמנית. מרתק מבחינה הסטורית (שילוב של עובדות אמיתיות ובדיוניות) ומעל הכל, בתזמון מושלם לשנה חדשה – מלא תקווה.
תודה כמובן לחתולה שבזכותה התוודעתי אליו. מתישהו תקבלי אותו בחזרה.
"מידלסקס" שהומלץ לי על ידי דויד, ספרו של ג'פרי יוג'נידיס, מספר על קליופה סטפנידס, אמריקאי ממוצא יווני שמתגלה אצלו מוטציה גנטית – הוא המפרודיט, הוא נולד כנקבה אבל למעשה מסתתרים לו זוג אשכוני פלא ובתקופת התבגרותו מתברר שהוא בעצם זכר. הספר עוקב בהרבה שעשוע אחרי השושלת המשפחתית של סטפנידס הנושאת את אותו גן חמישי חמקמק שאחראי למוטציה, ואחרי חייו שלו.
בהתחלה חשבתי שזה יהיה סוג של החתונה היוונית שלי פוגש את בפאלו ביל, אבל הספר כתוב נהדר והמון עדינות והומור.
עכשיו אלך למרוט את שפמפמי הענוג ולעיין בקטלוג איקאה
שלכם,
בתולה ומועילה
ש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
