שעת הש.

(רצף אסוציאציות - הרעב מכה. מעניין אם אדי וודר עוד חתיך. כמה נקודות זה כרסום יסוד הדמוקרטיה?)

 השבת הייתה שופרא דשוף - שינה, אוכל, חברים ושעתיים עם הקולגה אית'ן האנט במשימה בלתי אפשרית שלוש, שהייתה מיותרת כמו שתיים ואפילו יותר. הפעם הביג באד היה פיליפ סימור הופמן שהרג כל טיפת אמינות שלא הייתה מלכתחילה, כי אין מצב שכזה חננת סלעים מרביץ.

חוץ מזה אכלנו פאי לימון ומוס שוקולד ~צלמית נאנחת בכאב~, אמרנו מזלטוב לצ'יף שחוגג שבעים ושישה אביבים ואף הרמנו כוסית לזכרו, חייו ופועלו. אתמול בערב הברזתי מהעבודה לקניון לקנות לו מתנה מרובת חברים – צביר סוודרים בצבעים עליזים ואולי אם יתמזל מזלו גם חמישים מליון שקלים. וולפי שימש כקולב וכל אוכלוסיית בני ברק משום מה החליטה להצטרף כניצבים. בחזור נשבעתי שלעולם יותר לא אסתובב בקניון איילון במוצ"ש ותקעתי קרמבו מוקה, שיהיה למזל.   

גם אצל ההורים היה כיף, קיבלתי סוודר, קרם לחות, מאה שקל ושאר מקדמות יום הולדת.

היו חברים של הורים שבאו על תקן כוננות שידוכין, מה שהבהיר לי סופית שמבצע חופה במדבר חוזר לפעילות סדירה ואני שבה למקומי הטבעי בעולם הפו"פ, לכן כדאי שתתחילו להתכונן לנוהל הדיווחי הרגיל בסגנון -  "רק אחרי כוס קפה מגומגמת וכמה שתיקות מביכות הבנתי שהדייט שלי בכלל לא עם יוסי, אלא עם אברשה, התאום הסיאמי שמחובר לו לגב".

וגם – "הוא אמר שהוא מחכה לי בחוץ ושהוא זה שעומד ליד הטוסטוס, אם הייתה לו טיפת הגינות הוא היה מספר שהוא זה שעומד מתחת לטוסטוס".

וכמובן התרחיש הבדיוני – "אחרי שאמרתי לו שלדעתי המציאו את חנוכה כדי שאני אוכל לראות את רן דנקר הוא קנה לנו זוג כרטיסים לפסטיגל. אני מאוהבת".

לצערי אני כבר לא חולה, מה שאומר שהשבוע אאלץ למצוא תירוצים אחרים כדי להתחמק מפעילות גופנית, משמרות בעבודה, לימודים וחברים. חוצמיזה גם הבנתי שתמיד יכול להיות יותר גרוע – תחנת הרדיו האיזוטרית שלי עברה מחריש על מאיה בוסקילה ו"חופים" לחריש על קאבר ההיפ הופ ל"עטור מצחך".

עכשיו אני עפה לישון

זהב שחור לכולם ומזלטוב חבצוש! עד 120 נשיקות.

שלכם,

נאנחת ותופחת

ש.