"ההצעה"
כשנודע לי שניק קייב כתב תסריט למערבון התרגשתי עמוקות. אני והצ'יף התגברנו על הבחילה ופסענו מעדנות אל היכל גז המתאן – האוזן השלישית, ושאלנו את הסרט תוך התעלמות מנחירות הבוז גבוהות האף של העובדים במקום.
מערבון! אוסטרלי! שנכתב על ידי ניק קייב!
לצערנו התלהבותנו שכחה חמש דקות לאחר תחילת ההקרנה.
הסרט, רובו ככולו, מורכב מהבחור הנאה גאי פירס, יושב על סוסו המסוקס ובוהה בשקיעה אוסטרלית, כשברקע מאנפף לו ווייס אובר רומנטי שמהגג - "לאן? שאלה הרוח. לשם! ענה הירח".
מה זה זה? מלמלתי לעבר הצ'יף בעודי בולסת טוסט פסטרמה גבנ"ץ כאילו אין צלוליטיס בעולם. "חכי חכי, זה תכף ישתפר" ענה המסאי האופטימיסט.
כעבור רבע שעה של מבטים מיוסרים מגאי פירס ופילוסופיות "מתי? שאל האוויר, מחר! ענה העלה" שקעתי לי בתנומה קלילה. אין לי מושג כמה זמן מתוך הסרט ישנתי, אבל כשקמתי, הפתעה - גאי פירס עומד על צוק, ברקע עדיין אותה שקיעה (או אחת אחרת, או זאת שקדמה לה) ואותו אינפוף מעיק ברקע - "למה? תהה העשב, ככה, השיב האילן".
שלוש מאות ארבעים שקיעות אוסטרליות מאוחר יותר הסרט הואיל בטובו להיגמר, וצ'יף התיישב לכתוב בלדת רצח.
ניק, סיכמתי בעצב, דונט לוז יור דיי ג'וב.
"איש הקש" (+ספויילר)
לקחנו את הסרט כי לתומי הייתי בטוחה שמדובר בעיבוד לספר המתח "אנשי הקש" של מייקל מרשל אותו אני דווקא מחבבת (וגם כי נהניתי לראות את פניהם המכורכמות של העובדים באוזן השלישית שתהו הכיצד בני אנוש לוקחים סרטים עם ניקולס קייג' כשהספרייה מלאה בסרטים דוברי צרפתית משנות השישים שחור לבן וסינמסקופ עם המון אווירה).
ניקולס קייג' דווקא מצליח מידי פעם להפיק מעצמו משהו שמזכיר משחק, הבעיה שלו לדעתי היא שכפי הנראה יסכים לשחק בכל מה שיתנו לו, תסריט של צ'רלי קאופמן או תפריט של סיני ספיד – הכל הולך.
הסרט הזה כל כך רע שאני לא זוכרת על מה הוא, רק שבסוף שורפים את ניקולס והוא צורח הרבה. ("לאן? שאלה הש., לקיבנימט! ענה הצ'יף")
"המדריך לחיים בכפר"
הסידור החדש עם פוציקאט שכולל כל שבת ערב אותי ואותה בסרט בקולנוע פלוס סושי מאוד מוצא חן בעיני. המדריך לחיים בכפר מצא חן בעיני פחות. אף פעם לא השתגעתי על אלטמן חוץ מכמה יוצאי דופן - כמו כולם מאוד נהנתי מ"מאש", אני גם מסכימה עם הקביעה ש"תמונות קצרות" הוא סוג של יצירת מופת, אבל הסרט האהוב עליי ביותר הוא "השחקן" ואני מסוגלת לצפות בו שוב ושוב.
הבעיה עם אלטמן מזכירה מעט את הבעיה של ניקולס קייג' – כמות על פני איכות. הוא עשה איזה שלוש מאות סרטים, והרוב לא מי יודע מה. לטעמי, עם כל הכבוד לזה שהוא ז"ל, הסרטים שלו ארוכים מידי והוא טרחן בלתי נלאה.
"המדריך" מספר על השידור האחרון של תחנת רדיו שמופיעה בפני קהל חי. הסרט מורכב משתי דקות של דיבורים מאחורי הקלעים ואז שבע דקות של שיר קאנטרי נוצרי שמבוצע על ידי מריל סטריפ. שתי דקות של דיבורים מאחורי הקלעים ואז שבע דקות של מוזיקת קאנטרי נוצרית בביצוע וודי הארלסון. שתי דקות של דיבורים מאחורי הקלעים ואז שבע דקות של מוזיקת קאנטרי נוצרית שמבוצעת על ידי לילי טומלין.
אחרי שעה הבנו שזהו, דה טרייב האז ספוקן, מכאן זה כבר לא ישתנה ("לאן? שאלה הש., לסושי, ענתה החתולה")
אז חתכנו לקאי.
השבוע אני מקווה לראות את בבל, שקוקסטא שכנעה אותי שאסור לי לפספס, ואת "פרווה", (למרות סלידתי מהכוכבת הראשית האיומה, בובת השעווה היפה אבל חסרת היכולת להביע כל רגש לא כל שכן לשחק, האשה שהפער בין יכולות המשחק הבלתי קיימות שלה להערכה לה היא זוכה הוא תעלומה – ניקול קידמן) שזה של ההוא שעשה את "המזכירה" המופלא.
זהו כפרות
אני פורשת לישון
שלכם,
אפלולית וגועלית
ש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
