שעת הש.

מאחת בלילה עד אחת עשרה בבוקר ישנתי כמו תינוק במוות עריסתו, אחרי זה חדר כושר וסלט עוף עם פוצי. מה אני אעשה עכשיו? תהיתי בשעה ארבע כשהגעתי לדירה. אולי אנקה קצת? כביסה? כלים? אארוז לטיול לאילת? לפני שהספקתי להחליט כבר נרדמתי עד שמונה בערב. אחרי זה סטודיו שישים (אם להשתמש בקלישאה -  הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים), גיבורים ולעבודה.

מחזוריות השינה שלי היא דבר מסתורי. חודשים על גבי חודשים אני מסוגלת לישון ארבע שעות פעם ביומיים, ואז מגיע איזה חודש בו אני ישנה כל יום שש עשרה שעות ובשאר הזמן סתם עייפה. זה כנראה הצד הדובי שבי (וזה לא היחיד, יוסיפו מכריי).

כשהתעוררתי היו לי חמישה סמסים ושלוש שיחות שלא נענו, שזה המון לאושיה מנודה כמוני, לא חזרתי לאף אחד, לא היה לי כח. היום שואה הזה  והיפני המטורף בוירג'יניה עשו לי מצב רוח הרהורי. בדרך כלל ההגות העמוקה ביותר שלי היא "אפונה – פחמימות או חלבונים? קסמן של קטניות"*.

אבל היום? כולי תהיות על טבע האדם, הבנאליות של הרוע ושאר קומפורט פוד. כמעט שיניתי את השם לפרימו וקפצתי מהגג של הסנטר.

מחר יש לי רופא נשים לבדיקה שגרתית וגם הבדיקת פאפ הזאתי שצריך לעשות כדי לבדוק שאין קונדוליסה או משהו. אני שונאת גניקולוגים, אפילו שזה הכי קרוב לסקס שיהיה לי בזמן הקרוב, איכסה.

זהו, אני מצטערת על קוצרו ושעמומו של הפוסט, פשוט אין לי זמן ואני נוסעת לאילת ולא רוצה להשאר שבוע בלי פוסט. כבר עפתי מהטבלה ואני לא רוצה להרגיש ככה יותר לעולם, לעולם!

סתם נו.

נשיקות

פאסיבית ומאסיבית

ש.