שעת הש.

אתמול הייתי בסופר. בזמן שרכשתי שש קלוריות קלטתי בזווית עיני זכרכר משובח פיגמנטים האוחז בידו, כמה גברי, שישיית בירה.

בימים כתיקונם לא הייתי מעיפה מבט שני בשלולית הטסטוסטרון הניידת, אבל מאז שעברתי לרמת גן אני מעניקה תשומת לב מקסימלית לכל אדם מתחת לגיל שישים שחוצה לי את שדה הראייה. בינתיים זה קרה פעמיים, אם לא מחשיבים את יוסי וערן* וקפוצ'ון**

בדרכי חזרה לדירה הבחנתי כי הבחור עוקב אחריי. התרגשתי, חשבתי לעצמי שבטח ברגע בו אבלע באפלוליות חדר המדרגות הוא יצמיד לפני צמר גפן ספוג אתר רפואי, יגרור אותי למרתפו המוזנח ויאנוס אותי בברוטליות או משהו מלהיב בסגנון.

כמובן שנסערתי לשווא, הבחור, שהתברר כשכני לבניין, נכנס לדירת הקרקע ללא שום התייחסות. לפחות גיליתי סוף סוף מי הוא בר המזל  שגר בדירת הקרקע וזוכה להתיידד עם יותר ג'וקים ממני.

את הקומה הראשונה אני כבר מכירה. זה צדוק מוועד הבית שקנה את אשתו באוקראינה, ומולו רחל שהיא גרושה בת חמישים עם כלב. בקומה השנייה זו אסתר שנהגתי לחשוב שהיא הכי נחמדה ושקטה מכל שכניי, כמובן התברר לי לא מזמן שהיא מתה בכלל לפני שנכנסתי. מולה גרות שתי רוסיות אלכוהוליסטיות. אני לא סגורה על זה שהן אלכוהוליסטיות, הן פשוט נראות זקנות מידי לעסוק בזנות.  

בקומה מעל אני גרה, לידי אנשים שמעולם לא ראיתי וחתולה כושית. מדי פעם אני שומעת דלת נפתחת אבל עד שאני מגייסת את האנטילופה שבי ומזנקת לחור ההצצה כבר אין שם אף אחד. מעליי גרה אישה מוזרה עם יותר מידי שיער שפעם תפסה אותי במדרגות והראתה לי שיר פוסטמודרניסטי שהיא כתבה עם שבירת שורות שובבית שעסק ברחם ההומה שלה.

וזהו.

מאוד משעממים השכנים שלי. הבית הקודם שלי היה ליד קניון ותמיד יכלתי ללכת להסתובב בחנויות עם ידידתי יונה אליאן.

גם בבניין ההוא היה בחור אחד חתיך בין מלא זקנים. תמיד חשבתי לעצמי שמצבים כאלו הם מאצ' מייד אין הבן, אבל גם שם וגם בדירה הנכחית אין לי אומץ לעשות כלום מלבד לעפעף שעות על סף דלתו ואז לחזור בעגמומיות לדירתי  ולצפות בריראנס של סופרמן בערוץ האקשן. לויס ליין דומה לדונה מרטין. 

לאחרונה אני עייפה כל הזמן.זה לא שפעם הייתי שפנפנת אמפיטמינים, אבל לפחות לא הייתי נרדמת על רהיטי קש עם סיגריה דלוקה. או שיש לי מחלת היאפים או שסתם הגעתי להבנה שאין שום דבר ששווה להיות ערים עבורו. אני מניחה שלא אשאר בחיים עוד זמן רב, אני מקווה שלפחות עד התשיעי באוקטובר.

היום חזרתי לעבודה לאחר עשרה ימי חופשה, קיבלתי הרבה מחמאות ומישהו חדש ביקש את מספר הטלפון שלי. היה לי כיף מאוד. אם אין לי הצדקה קיומית אני לפחות אחתור להיות כוסית. ככה אולי ייקחו  אותי לעונה הבאה של ארי גולדמן בתור מושתלת. אמן.

לילה טוב לי.

*יוסי וערן –  צמד גורילות בערפל המנהלים פלאפלייה סמוכה לביתי והיו מאוהבים בי עד אין קץ. לאחרונה, מאז שרזיתי ארבעה קילו הם מכנים אותי "חצי מנה" ונראים מעט עגמומיים כשאני עוברת. 

**מסוקס ומסוכן!

יומיים לאחר שיחתי עם שרוני אודות ספרים מחורבנים ואנשים שקוראים אותם, זכיתי לעמוד בתור בסטימצקי. לפני עמדו שני אנשים שקנו את ההוא עם האינטיליגנציה רגשית קראפ (גולדמן או משו כזה), אחד עם שארמה ואחד עם מה שנראה לי כמו זבלון פאולו קואלו אבל אני לא יכולה להתחייב. אלפי ספרים טובים שוכבים על המדפים, ואנשים קונים את השאריות שלהם,עמדתי בדממה בתור ובזתי לאנושות.

לאחר מכן העברתי את תחושות האליטיזם שהשתלטו על אישיותי הקטנה והשואפת לסנוביזם על ידי צפייה מודרכת בפרק הסיום של טלנובלה (ע"ר) עם חברה (והסבתי גם את תשומת ליבה לצרחות של שרית בחתונה "יאללה מזגנים!" שזה כמובן מחווה ענקית ומחממת לב של יוצרי הסדרה לבלוג שלי).

התנצלויות באלפים על הזנחתי הפושעת את הבלוג ובלוגים שכנים. סך הכל השתלט עליי חוסר חשק קל לשיטוטי רשת, אל חשש, זה לא שאני מפתחת חיים או משהו, סתם לא בא לי.

שלהי הקיץ עוברים עליי בנעימים ובנימנומים. אין יותר מידי סערות מלבד מתחים הורמונליים קלים ועיסוקים אקדמאיים שנועדו להבטיח את שובי בשנה הבאה לספסל הלימודים (או יותר נכון לכרי המרעה מול בניין מקסיקו עליהם ארדם ואפספס הגשת סמינריון גרוע במיוחד בנושא מגדר שהיה גורם לסימון דה בובואר לשרוף חזייה בקברה).

כבר הזכרתי כאן שאני יוצאת עם מישהו. אני עדיין חושבת שזוגיות מוערכת יתר על המידה, אבל זה כיף. מה שבטוח זה שעודף אינטנסיביות גורם לפיוזים שלי להשרף מהר, לכן זה טוב שאני אורזת היום שתי חברות ועפה לסיני.

זהו, אם הפוסט הזה היה יותר משעמם הוא כבר היה ארי גולדמן. במקרה ושרדתם עד לכאן אתם יכולים להבין שאני לא ממש מתפוצצת מרוב פעלתנות, תשוקה לחיים ואהבת אדם, אלא בעיקר שואפת לעוף לישון. אני בכל זאת אפבלש את השיממון הזה כדי להמנע ממבטיו השוטמים של הפרו המיותם שלי, וגם כי רן אמר, ואני אוהבת אותו יותר מאלפחורס. דודינקה - תהנה בחו"ל, אחכה לך כמו נעליך.

תשס"ה לכולם

אפתח בתודות:

 *שמיים כחולים, בלוגר מסוקס, עיצב פה למעלה את העטיפה לספר השני בסדרת הפטמה שאוציא לאור בעתיד. תודה מותק. (עטיפת הספר השלישי עדיין ממתינה למתנדב.)

 *אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כשהתברר לי שקנו לי במתנה פרו!  תודות רבות ומשוגעות לפלוני ארך הרגליים, אין דבר מחמם את הלב יותר מלקחת כסף מאנשים שמחבבים. מי ייתן ולעולם לא תפתח בלוג, כי חצי ישרא חייבים לך.