אני... מניחה שאולי.

מהרגע שסגרתי את הבלוג ועד עכשיו, המחשבה על הדרך בה עזבתי אוכלת לי את המוח. הבלוג הזה היה הבייבי הפרטי שלי. גידלתי ותמכתי וטיפחתי וסידרתי כל דבר בו, ולעזוב כמו שעזבתי... אני לא אומרת שאני מתחרטת על זה שסגרתי, המעשה הזה היה חייב להיעשות ובמבט לאחור - היה עדיף ככה, אבל אני אומרת שאולי עבר מספיק זמן כדי לנסות שוב.

מההתחלה, סיפור אחד שהתחלתי לכתוב לפני כמה זמן. אין לו שם, יש לו פרק שלם ועלילה שלמה בראש. עכשיו, אני לא מתכננת להעלות שום דבר לפני שיהיו לפחות עשרה פרקים כתובים, אז זו סתם מחשבה לעתיד הרחוק,פשוט... רציתי לתת התראה מראש, רק למקרה שאחליט באמת לחזור. השיקולים העיקריים שלי בנוגע לחזרה הם:

א. הגניבות שהיו. אני לא מוכנה לעבור את זה עוד פעם. 
ב. זמן - אני בשירות לאומי, ואין לי שנייה אחת לנשום. כלומר, יש לי, אבל אותן אני מבזבזת בשינה. שנה הבאה אני עוברת מקום, אז אני מקווה שיהיה קצת יותר זמן... אבל אי אפשר לדעת.

אני משתפת אתכן במחשבות שלי בכנות מוחלטת, לא מתוך רצון לתחנונים שאחזור או מתוך רצון לשמוע כמה שאני רוצה תשומת לב או משהו כזה. כל מה שכתבתי בפוסט הזה מסתובב לי בראש כבר חודשים, ומשום מה עכשיו, יותר מתמיד, אני שוקלת להיכנע לדחף.

ככה או ככה... ההחלטה הסופית תתקבל רק כשגיע ואסיים את פרק 10, אז יש עוד זמן... 

לגבי בורחת מעצמי: התחלתי לשכתב אותו, והאמת שאני ממש ממש ממש מרוצה מהשכתוב. מרוצה ברמות שלא חשבתי שאי פעם אהיה מרוצה מהן. אני מקווה לסיים את השכתוב בחודשיים הקרובים (נשמע הרבה, אבל להגנתי - אני עובדת!) ולשלוח אותו להוצאה ברגע שאסיים.

מקווה שהחג עבר עליכן בטוב ושאלו מביניכן שלומדות לא השאירו הכל לרגע האחרון (כן, הבנות שאני יודעת שהשאירו הכל לרגע האחרון, עליכן אני מסתכלת!), אבל גם לא בזבזו את כל החופשה בללמוד ובקושי נהנו (במקרה הזה, יש רק נערה מוכשרת אחת עליה אני מסתכלת). 

תאגרו כוחות היום, כי בעוד חודש וקצת יותר מוחצי זה נגמר (אלו שלומדות, כן? שירות לאומי וצבא... מצטערת, אצלנו זה קצת שונה), ואני מקווה שלא משנה מה ההחלטה שלי תהיה, הכל יהיה בסדר.

ככה או ככה... נתראה בקרוב.