המסע-סיפור בהמשכים

אני יודעת שהפרק הזה לא יצא כל-כך מעניין או טוב, אבל מהפרק הזה מתחיל הפנטזיה, אז... מקווה שתהנו (:

"כלבים זה דבר חמוד. אבל את יכולה בבקשה לא לרדוף אחריהם עכשיו?!" אמרה בקי מאחור בחוסר סבלנות, "אנחנו מאחרות ביותר מרבע שעה!" הוסיפה. "אני באה, אני באה!" השבתי לה צעקה וניסיתי להיחלץ משיח קוצני שנקלעתי לתוכו.
המשכתי לחפש את אותה חיה שראיתי, היא פשוט היפנטה אותי. הניצוץ שהיה בעינייה פשוט משך אותי לרדוף אחריה עד לכאן, לתחום מוגבל.
לאחר ניסיונות ארוכים למצוא את אותה חיה התייאשתי והחלתי לצעוד לעבר בקי.
"שהחיינו." אמרה לי באנחה ועזרה לי לחצות את הגדר. התנערתי מכל העלים והאדמה שנדבקו לבגדי, הרמתי את תיקי מהארץ וצעדתי לכיוון מבנה בית הספר עם בקי.
"אז אמרנו שאני באה אלייך להתארגן?" שאלה בקי לאחר כמה דקות של שתיקה. "להתארגן למה?" שאלתי לא מבינה, "למסיבה, יום שישי היום, שכחת?"
"אה, וואלה." אמרתי כשנזכרתי במסיבה שמתרחשת היום בערב, "ברור." הוספתי.
"רגע..." אמרתי לאחר כמה שניות כשהבנתי מה היא אמרה, "למה את באה להתארגן אצלי?" שאלתי מופתעת. "אבא שלי החליט שהחברה החדשה שלו והבת שלו יעברו לגור אצלנו. וזה יקרה היום. וממש לא מתחשק לי להתארגן עם שיר, אז אני שמחה שלא אכפת לך, אני אבוא אלייך בארבע." אמרה ופתחה את השער, "סתם שאלה, לא שזה ממש מענין אותי, כה? אבל... למה לעזאזל את צריכה להתחיל להתארגן מארבע?" שאלתי בנימה אגבית בזמן שסגרתי אחרינו את השער, "אני לא. פשוט לא מתחשק לי לראות את שיר." אמרה בחיוך.

"אח שלי מציק לי." אמרתי לבקי בנימה של ילדה קטנה כשאני נשענת על הקיר, "אז מה את רוצה שאני אעשה?" שאלה אותי בלחש כדי שהמורה לא תשמע אותה. "תציקי לו בחזרה." אמרתי לעברה בחיוך מצפה, "תביאי..." מלמלה והושיטה את ידה לכיווני, הנחתי את הפלאפון שלי בידה וראיתי אותה מחזירה לו הודעה.
"זהו, הוא לא יציק לך יותר." אמרה לאחר כמה רגעים והחזירה לי את הפלאפון באנחה. חייכתי אלייה ובדקתי מה היא שלחה לו, 'אתה מציק לה. תפסיק לעשות את זה.' היה כתוב על הצג.
"אני בטוחה שזה עזר..." מלמלתי ובקי רק נאנחה. "מה קרה?" שאלתי אותה והתנתקתי מהקיר, "כלום..." מלמלה, "מה עשו לך הפעם, מי עשה לך את זה הפעם, ולמה עשו לך את זה הפעם?" אמרתי והסתכלתי עליה. "אבא שלי, למרות כל הקטע שהיה כל הזמן, עכשיו גם גלית נכנסה לתמונה והיא רק מח-" בקי החלה לספר לי אך המורה עצרה אותה, "אני מבינה שיש דברים יותר חשובים מהשיעור שלי."
"שה, היא באמצע סיפור." סיננתי וחיכיתי שבקי תמשיך; בקי הסתכלה עלי במבט המום והבנתי מה עשיתי, "אופס..." מלמלתי והסתכלתי על המורה במבט מתנצל, המורה עמדה בידיים שלובות והסתכלה עלי במבט רצחני, "אז שאני אצא מהכיתה?" שאלתי באנחה והמורה רק סימנה עם ידה לכיוון הדלת, "יש לנו שיחה אחרי זה," לחשתי לבקי ואספתי את דברי.
לפני שיצאתי מהכיתה אמרתי למורה, "אה, והמורה, בהחלט יש דברים יותר חשובים מהשיעור שלך." נשמעו צחקוקים מקרב התלמידים, "לחדר המנהל." הוסיפה המורה ויצאתי מהכיתה.
במקום ללכת לחדר המנהל התיישבתי על הרצפה הקרה מחוץ לכיתה והשענתי את גבי על הקיר, ובאותו הרגע הרגשתי רטט מכיס מכנסי, הוצאתי את הפלאפון וראיתי שיש לי הודעה חדשה מאדגר, 'טוב אמא ):' היה כתוב על הצג; "כנראה שזה באמת עזר..." מלמלתי לעצמי וראיתי צל צועד לכיווני, הסתובבתי לכיוונו וראיתי את אור מתיישב לצידי. "תן לי לנחש," אמרתי והכנסתי את הפלאפון בחזרה לכיס, "אין לך מה לעשות בחיים אז באת לרדת עלי."
"לא, אין לי מה לעשות בחיים אז באתי לארח לך חברה." אמר בחיוך ושילב את רגליו.
"מה הסיבה?" שאלתי לאחר כמה דקות של שקט, "כי לא מתחשק לי לשבת לבד?" שאל אותי בבלבול, "ההתנהגות." הסברתי בקצרה, "מה הסיבה שההתנהגות שלך השתנתה פתאום?" הרחבתי כשהביט בי לא מבין.
"שום דבר לא השתנה, זה אני. כנראה שפשוט לא יצא לך לדעת את זה." השיב כשסידר את שרוכי נעליו. "ואני אמורה להאמין להסבר הזה?" שאלתי אותו בחוסר אמון, "מה הבעיה?" שאל אותי לא מבין, "עד לא מזמן כל השיחות שלנו היו ירידות אחד על השני, מריבות, שמות גנאי, ועוד כמה כאלו. זאת הבעיה." אמרתי והחלתי לשחק ברוכסן התיק שלי. "זה לא היה משהו רציני... זה היה בצחוק." אמר כאילו זה מובן מאילו, "נכון?" הוסיף כדי לוודא, וכשלא עניתי אמר, "לא הייתה לי שום כוונה לפגוע. ואני ממש מצטער אם עשיתי את זה; את דווקא נראת לי אחלה בן-אדם." אמר והסתכל בעיניי, ולאחר שקט רגעי חזרתי אחריו בשאלה, "דווקא?" ושנינו התחלנו לצחוק.
"עכשיו אני מבין למה תמיד ההערות שלך היו טיפה עוקצניות מידי." אמר לאחר עוד כמה דקות של ישיבה בשקט, כשכל אחד שקוע בהרהוריו. "וואלה." הסכמתי איתו, "הרבה דברים יותר מובנים עכשיו." הוספתי והוא הסתכל עלי בחיוך, "מה?" שאלתי לא מבינה, "נעים מאוד," אמר והושיט לי את ידו, הסתכלתי עליו בבלבול והוא המשיך, "שמי אור כהן, וכל הערה עוקצנית או מלגלגת שתצא מפי היא בגדר הצחוק בלבד." אמר ברצינות שגרמה לי לגחך, "דף חדש, נו, זרמי." שידל אותי ושיתפתי איתו פעולה, "נעים מאוד," אמרתי ולחצתי את ידו, "מאיה אברהמי, אחת שאוהבת לרדת על אנשים." המשכתי ושנינו פרצנו בצחוק מתגלגל.

"מאז שהוא יוצא איתה הוא מתנהג יותר גרוע מתמיד, אני לא רוצה לדעת מה יהיה כשהיא תעבור לגור אצלנו." אמרה לי בקי כשנכנסנו לביתי, "אני בט-" החלתי לומר וצחוק רם מכיוון המסדרון קטע אותי, בקי הסתכלה עלי בבהלה, "אדגר...?" קראתי בחשש, "בחדר!" שמעתי צעקה, נשמתי ברווחה ולקחתי שני תפוחים מהקערה שעל השיש, זרקתי אחד לבקי ונגסתי בשני.
"לא אמרת שהוא לא בבית?" שאלה בקי ונגסה גם היא בתפוח, "הוא אמר לי שהוא לא יהיה בבית," השבתי לה וצעדתי לכיוון חדרו, קול דיבור גברי נשמע מהחדר ולאחר מכן התפרצות נוספת של כמה אנשים צוחקים בקול רם, דפקתי על דלת חדרו ופתחתי אותה, ראיתי אותו יושב על כסא המחשב שלו וממולו יושבים על המיטה שלושה מחבריו, בעוד כולם צוחקים, "לא אמרת שאתה לא בבית היום?" אמרתי וקול צחוקם התגבר, "היו שינויים בתוכניות." הצליח אדגר לומר. "סתומים..." סיננתי ובאתי לסגור את דלת חדרו, "ואל תבהלי, זה לא רוצח..." הוסיף והם פרצו שוב בצחוק רם.
בקי הסתכלה עלי בהבעה מבולבלת, "אני חושבת שהוא שוב שכח לקחת את התרופות שלו..." סיננתי ונכנסתי לחדרי כשבקי מצחקקת מאחורי.
"אממ... אפשר לעזור לך במשהו?" שאלתי את הנער שהיה בחדרי וחיפש דבר מה בחפצי, הנער הסתכל עלי בהפתעה והתיישב על המיטה שלי, "מה קורה בובה?" שאל בקול ערסי כשהוא מחייך לעברי, נאנחתי וקראתי, "אדגר!!" ומיד נשמע שוב קול צחוק, "אני חושבת שאחד הקופים ברח לך מהכלוב!"
דלת חדרו נפתחה ואחד מחבריו עמד בפתחה, "הוא לא ברח, הוא חושב שהוא ימצא משהו מועיל בחדר שלך בשביל לחזר אחרייך." אמר בגיחוך ושוכני החדר צחקו שוב בקול רם, והוא חזר לחדר.
הסתכלתי על אותו נער שישב על מיטתי והוא אמר, "אז... באלך לצאת היום?" בחיוך רחב, "עוף לי מהחדר!!" השבתי לו צעקה וסימנתי בידי שיצא משם; הוא קם ממיטתי והתקדם לכיוון היציאה, "חבל את מפסידה." סינן, "החוצה." זירזתי אותו וסגרתי את דלת חדרי אחריו. "בנים יכולים להיות לפעמים עם מאוד מטומטם." סיננה בקי ונשכבה על מיטתי כשהיא מדליקה את הטלוויזיה, "לפעמים?" שאלתי אותה בהרמת גבה, "יש להם זמנים..." מלמלה והעבירה ערוצים, "כנראה שאנחנו לא מכירים את אותם בנים." מלמלתי והורדתי את רגלייה מהמיטה כדי שיהיה לי מקום לשבת, "טוב, יש לנו דיבור." הוספתי, לקחתי את השלט מידייה וכיביתי את הטלוויזיה, "לא!" מחתה ולקחה ממני את השלט בחזרה, "תני לראות טלוויזיה בשקט."

"בנות, בלי שטויות." אמר אדגר בגיחוך כשנכנסנו והלך לאזור המשקאות, גל ריח של סיגריות ואלכוהול הציף אותי וכמעט נחנקתי.
רקדתי מידי פעם, צחקתי עם חברות וידידים ובעיקר ישבתי.
באיזשהו שלב התעייפתי וחזרתי לשבת עם כוס שתייה בידי.
את לא חושבת שאת יושבת יותר מידי?" אור פנה אלי בחיוך עוקצני והתיישב לידי, "לא." עניתי לו והוא גיחך. ישבנו ודיברנו במשך כמה דקות, "זאת רק אני או שהיא בוהה בנו מאז שהתיישבנו?" החוותי בראשי קדימה והוא הסתובב להסתכל לעבר קורל, "יש לה ממש מבט רצחני בעיניים..." הוספתי למראה מבטה ואור צחקק; באותו רגע בקי חזרה עם חיוך רחב ומשכה אותי אחריה, "תפסיקי לשבת כמו פדלעה, בואי!" הסתובבתי לאחור והסתכלתי על אור במבט מתנצל בעודי נגררת.
"אז? למה אני לא מודעת לחדשות?" שאלה אותי בזמן שגררה אותי לרחבה, "איזה חדשות?" שאלתי אותה בבלבול, "את ואור," הסבירה בקצרה. "אה... שום דבר, פתחנו דף חדש." השבתי לה והיא נעצרה ונעצה בי מבט, "מה הבעיה?" שאלתי אותה והפעם היא גררה אותי לגינה, "את מרגישה טוב?" שאלתי אותה בגיחוך, "תספרי הכל. כולל הכול." אמרה והתיישבה על החומה, "לספר מה?" שאלתי בבלבול, "אמרת שפתחתם דף חדש, שזה נורא מוזר, וזה בעיקר מוזר כי אני יודעת את זה רק עכשיו. ועכשיו אתם... כאילו... ביחד?" שאלה. "מה? לא!" אמרתי לה ולא הצלחתי לנשום מרוב צחוק, "את חשבת שאנחנו זוג?" שאלתי והמשכתי לצחוק, "למה?" שאלתי וניסיתי להרגע, "אממ... אתם יושבים שם מדברים וצחוקים כבר כמה דקות, קורל נועצת בכם מבטים, כל בן-אדם שפוי היה חושב שאתם זוג. בעיקר בגלל היריבות שביניכם." הסבירה לי, "אה..." מלמלתי. "טוב, אז ככה, אנחנו לא זוג," התחלתי להגיד ורק למשמע המשפט צחקתי, "ועכשיו כשהכל מובהר, אפשר לחזור?" שאלתי אותה בחיוך. "בואי." אמרה בצחקוק.
ברגע שנכנסנו ראינו התקהלות מסביב לבר, אני ובקי החלפנו מבטים מבולבלים והתקדמנו כדי לראות במה מדובר, אדגר ועוד ארבע נערים, אלו שהיו בביתי, ישבו על דלפק בר וספרו אחורה משלוש, ולאחר מכן הם התחרו מי מסיים את כוס המשקה ראשון, נשמעו צעקות עידוד.
אחד הבנים סיים ראשון ומיד אחריו סיים אדגר, גל קריאות עלה מהקהל, "ממש פינת ליטוף שם." אמרתי ובקי הסתכלה עלי מבליעה צחוק, "מה, כולם שם פודלים, אחד, אחד." הוספתי.

"לא הספקנו להכיר." אמר חבר של אדגר, זה שנכנס לי לחדר בחיוך והתיישב לידי, "ואני נורא שמחה לאור העובדה." מלמלתי ולגמתי מהמים שלי בחוסר עניין, "מאור," אמר בחיוך וריח חריף של אלכוהול נדף ממנו, נרתעתי לאחור בשל הריח העז והוא קימט את מצחו, "מה יש? לא בקטע של בנים?" שאל וצחקק. הוא שיכור. בהחלט שיכור. "לא בקטע של מטומטמים." השבתי לו בחיוך ציני, "למה ככה?" שאל במבט נעלב, "אני מנסה להכיר אותך פה, להתיידד," הוא עצר את רצף הדיבור וגיהק, ולאחר מכן המשיך, "למה את ישר שוללת בן אדם?" אמר בקול חלש שבקושי שמעתי אותו, לאחר מכן הוא זז בכיסאו ונפל מהכיסא. "יופי..." סיננתי ועזרתי לו לקום, "תודה..." מלמל והלך משם בעודו כושל ומועד, הסתכלתי אחריו ברחמים ולאחר מכן שמעתי קול מצפצף מאחורי, "קופצת על כל גבר שאת רואה?"
"אני לא את, קורל." אמרתי מבלי להסתובב אליה, "נכון. כי את שרמוטה." אמרה, והפעם הסתובבתי אליה, "ושוב, אני לא את, קורל." אמרתי לה במבט רפה וקמתי, היא הסתכלי עלי במבט רצחני ואני הסתובבתי משם והלכתי.
רציתי להרגע אז יצאתי החוצה לאוויר הלילה הצלול, עמדתי במקומי ונשמתי כמה נשימות עמוקות, ולאחר מכן בהחנתי בבריכה שהייתה ממוקמת בצידה האחר של החצר, התקדמתי באיטיות לעבר הבריכה; ככל שהתקדמתי יותר קול המוזיקה נשמע חזק יותר, בחלק אחד של הבריכה רקדו נערים בפרעות כשכוסות שתייה חריפה בידם, ובחלק האחר של הבריכה לא היה אדם, צעדתי לשם *** וישבתי על שפת הבריכה, בצד העמוקים, וטבלתי את רגליי במים הקרים. רוח ערב קרירה פרעה את שיערי וצמרמורת עברה בגופי. עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להירגע.
מוזיקה נשמעה ברקע ולכן לא הבחנתי בקול הצעדים מאחוריי; הרגשתי בעיטה חזקה בגבי ונפלתי למים, קיבלתי מכה חזקה בראש ולא הצלחתי לשחות חזרה למעלה, נאבקתי, ניסיתי לעלות ללא הצלחה. *** ראותיי זעקו לחמצן אך לא הייתה לי אפשרות לתת אותו. התאמצתי לא לנשום, לנעול את השפתיים סביב מלאי החמצן האחרון שלי. עכשיו חשתי בעיקר סחרחורת, סחרור חסר אונים במים. חבטתי בידיי בפעם האחרונה, נואשת וחסרת אוויר.
ואז משהו חבט בי בכוח בחזה, חבטה חזקה והאוויר נפלט לי מהראיות בענן עבה של בועות כסף. מים הציפו לי את הגרון, חנקו וצרבו.
הרגשתי משיכה, כנראה משיכה אל מותי. ואז פרץ ראשי אל פני המים. הייתי בטוחה שאני שוקעת...
הרגשתי עוד חבטה, בדיוק בין השכמות, ומטח של מים התפרץ החוצה. הגרון שרף והראיות בערו, לא יכולתי לנשום.
משתנקת ויורקת מים, רטובה כולי ומבולבלת יותר משהייתי אי-פעם בחיי, חזרתי להכרה כשמעליי היה המושיע שלי. שחייך חיוך רחב בהקלה, כשמים נוטפים משיערו השחור.

*** מה שבין הכוכביות, הדר [ http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=810360 ] כתבה (: ***