היום נסעתי לטבריה!
גזזו לאח שלי הקטן קצוות שיער בגלל שהוא הגיע לגיל שלוש(אין לי מושג למה, אל תשאלו).
הגעתי הבייתה בערך בשמונה ולפני חצי שעה קיבלתי כלב בשם לואי בשביל לשמור עליו עד סוף החופש.
למזלי הוא מעוקר :הקלה:
הוא לא מתנהג ככה -___-
אני עייפה וכמעט לא כתבתי היום..(בעצם- כתבתי שני משפטים :בושה:).
בכל מקרה, הפרק הראשון של מראה שבורה ^^
תיהנו ותגיבו(קוראים ותיקים- אני אמהר כמה שאפשר עם הפרקים החדשים)
ועוד משהו! יש לי בלוג משותף עם חברה בשם הלנה!
אני כותבת איתה שם פאנפיק משותף בשם "הורד השחור"
הפרולוג נכתב על ידי :גאה:
הנה הקישור ^^ http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=815618
ובינתיים, הפרק הראשון:
___
"לא! אני לא עושה את זה!" נשמעה הקריאה מבית משפחת ג'ונסון "אני לא לומדת בבית הספר הזה!"
בית משפחת ג'ונסון היה על קצה הרחוב, כמעט בפינה הפנימית ביותר של המקום המבודד מהעולם, או יותר נכון מבודד מהעיירה הקטנה ג'פרסון.
אם הולכים כמה מטרים מהמקום שבו נגמרים הבתים המאוכלסים ועוברים על פני בתים שננטשו לפני שנים רבות אפשר לראות בית אחד שבו יש אורות דולקים בחלונות הגדולים והשחורים, שכלום לא נראה מבעדם. ממשיכים ללכת על הכביש הסדוק כשרואים את פתח הבית הגדול, שנראה במבט ראשון נטוש כמו השאר.
מתוך הבית המתקלף מעט נשמעת שיחה שמתנהלת בקולי קולות, קולות כועסים במיוחד של שני אנשים, אולי אפילו שלושה.
כשמתקרבים אל דלת הבית המתקלף למראה עוד קצת מגלים שבעצם הבית רק נראה מתקלף וישן וזהו צבע בלבד שנותן את אשליית הקילוף. דלת הבית הכחולה הייתה סגורה אך לא נעולה ואם פותחים אותה אפשר לראות מסדרון ארוך וחמים שעל קירותיו החומים היו תלויות תמונות של אנשים לא מוכרים, של אנשי משפחה ככל הנראה, רובם נראו מבוגרים ומלאי כבוד אך חלקם נראו פשוטים ויומיומיים.
אם ממשיכים לאורך המסדרון, על גבי השטיח האדום שהשתרע לכל אורכו מגיעים להתפצלות דרכים- האחת למדרגות שעלו לכיוון הקומה השנייה והאחרת לעבר חדרי הקומה הראשונה.
קולות הריב נשמעים מלמעלה אז ממשיכים ועולים במדרגות, שגם שם השטיח האדום היה פרוס, מעקה המדרגות החום היה שחוק מעט אך לא נראה ישן יחסית למראה החיצוני והמטעה של הבית. עולים במדרגות ומגיעים לקומה השנייה, שם רואים שוב התפצלות והפעם לחדרים שהיו בקומה.
כל הדלתות של החדרים היו סגורות מלבד אחת, שהייתה ממש ממול לכניסה לקומה, בסוף המסדרון מלא הדלתות הדומות בצבען.
על גבי הדלת הפתוחה במקצת היו הרבה כתוביות שהורו על אי כניסה לאיש, וציורים של אין כניסה אדומים ושחורים.
כשמתקרבים לדלת מתחילים לשמוע שוב את קולות הריב, אך הפעם מזהים בברור שלושה קולות, שניים מבוגרים ואחד צעיר יותר. שתי בנות ובן.
"אני לא רוצה! אתם יודעים שאני לא אוכל להסתיר את הסוד שלי!" נשמע קולה של נערה עצבנית מעט מתוך החדר "אתם יודעים שהיצור יכול להתגלות כל רגע!"
"ועדיין," נשמע קול רגוע יותר, אך נשמע שהוא מתאמץ להישאר רגוע "את צריכה ללמוד בבית ספר רגיל כמו כולם"
"היא לא כמו כולם אדמונד" נשמע קול של אישה מבוגרת מעט "אתה יודע מה יש לה ששונה משאר הילדים."
"אני יודע" נשמע קול הגבר, עכשיו די כועס "ועדיין, היא חייבת ללמוד משהו"
"אני יודעת הרבה דברים!" הנערה אמרה ועברה ליד הדלת, מראה גופה מתגלה לשנייה ונעלם, שיער שחור קצר נגלה ועור שחום במקצת "אני לא צריכה ללמוד בבית ספר בשביל לדעת דברים, יש לי ספרים כדי לדעת"
"דברי איתה את" נשמע קולו של הגבר, קול חריקת מיטה ואז צעדים שמתקרבים לעבר הדלת, שנפתחה במהירות וגבר יצא משם "לי כבר נמאס" הוא הוסיף.
הגבר היה גבוה ושחום עור, שיערו היה שחור כעורב ועיניו היו כחולות כהות, שעכשיו נצצו בכעס.
הוא הלך בהליכה מהירה וירד במדרגות החומות עם השטיח האדום, אחרי כמה דקות הוא נעלם, כנראה הלך למטבח או לסלון.
הנערה עברה שוב ליד הדלת הפתוחה לרווחה עכשיו ונאנחה, מתיישבת על המיטה האדומה והגדולה שהייתה בחדר.
"אני שונאת אותו" היא מלמלה בעודה נשכבת על הכרית האדומה "אני פשוט שונאת אותו"
"הוא אביך" אמרה האישה ברכות והתיישבה ליד הנערה "אליזבת', הוא בסך הכל רוצה בטובתך"
"אבל אימא," אליזבת' אמרה והתיישבה, משלבת את רגליה בתנוחת הלוטוס ומסתכלת עליה בשקט "אם הוא היה רוצה בטובתי הוא לא היה מכריח אותי ללכת לבית ספר רגיל, הוא לא היה עושה משהו שיסכן אותי"
אימה של אליזבת' נאנחה והעבירה קצוות שיער אפורה מפנייה לאחוריי אזנה והביטה בביתה בשקט, אחרי כמה דקות היא העבירה את מבטה על חדרה הקטן של אליזבת'.
קירות לבנים היו לה, אך הם היו מכוסים בציורים קטנים של פיות ופרחים בצד אחד ובצד השני היו מצוירים עצים שרופים וקברים. תמונה יחידה הייתה על הקיר, מעל למיטה הגדולה והאדומה של אליזבת' ובתמונה היו שלושה אנשים- אליזבת' בת השמונה, ילד קטן בן חמש שנראה דומה מאוד לאליזבת' ואימה של אליזבת', התמונה צולמה בפארק הקרוב לביתם.
"אני שונאת את היצור הזה" מלמלה אליזבת' כשראתה לאן אימה מביטה "בגללו הוא מת. בגללו ג'וני מת"
"זאת לא הייתה אשמתך" מלמלה האימא והסבה בעצב את מבטה מהתמונה "הרי את יודעת שהכול קשור-"
"לאבות אבותיי" השלימה אותה אליזבת' בקול משועמם במקצת כשהסבה את מבטה מהתמונה לעבר אימה "אני יודעת, אמרת לי את זה המון"
"אז תאמיני בזה" היא אמרה וחיבקה אותה כשקול נשמע מלמטה, קול מעט צורם.
"ג'נין!" נשמע הקול "בואי למטה! יש אורחים!"
"אני באה אדמונד!" ג'נין קראה כשהיא התנתקה מאליזבת' בעדינות "אני אחזור עוד מעט, תבואי לאכול ארוחת ערב?"
"אני לא רעבה" היא אמרה בשקט ונשענה לאחור על הכרית, בוהה באוויר.
"ומה את אומרת על בית הספר?" היא שאלה בשקט והביטה בעיניי הילדה שלה "אולי תנסי? שבוע בסך הכל"
"שבוע" מלמלה אליזבת' "בסדר, ננסה שבוע... מה כבר יכול לקרות?"
ג'נין הסתכלה עליה בחיוך ונישקה את הלחי שלה, "הכל יהיה טוב" היא אמרה "את עוד תראי"
אליזבת' העלתה על פנייה חיוך קטן ואמיץ בזמן שג'נין נעמדה ויצאה החוצה, סוגרת אחריה את הדלת בעדינות.
אחרי שהדלת נסגרה החיוך המאולץ ירד מפניה של אליזבת' במהירות.
"שבוע" היא מלמלה כשנעמדה באיטיות והלכה לעבר המראה הגדולה בחדר שלה, שהייתה מוצמדת לדלת בצידה הפנימי.
אליזבת' הסתכלה על עצמה בשקט ונאנחה. באמת... מה כבר יכול להתרחש בשבוע?
"בטח כלום" היא מלמלה לעצמה בשקט "כלום לא יכול לקרות בשבוע... נכון?"
___
אז? מה אתם חושבים?
עוד אנימציה מגניבה של יומני הערפד ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: