(עומס פתאומי. דברים קורים, ואני צריכה קצת זמן יקר להיות, מבלי לכתוב, כי הכתיבה מעצבת מדי את המציאות. ולכן, כאן בפניכם, משהו שממילא צריך היה לבוא. לאחר שנסגר המעגל של האלמוני, עברו עוד אי אלו מילים בינינו, וזה נגמר לבסוף, הוא פסע אל מחוץ לחיי, אני יכולה להביט עכשיו אל גבו המתרחק במבט שקט ונקי, ולהקדיש לו כאן אחד משני הדברים שאני יותר אוהבת שכתבתי בזמנו. היה שלום. שמור על עצמך)

מונופול

בנית מלונות בנשמתי, ואני שלם שילמתי. בתורך -

מעלית מנגנת, מסדרונות מרופדי שטיחים, צפופי חוטים, מעוטרי דוגמאות, חיקוי למרחצאות רומא או ניאוקלסיקה שעירה אחרת, חדרניות מעומלנות גוצות עוטות סינרים נוסעות במרכבות כלי מיטה נוקשי קפלים, מקישות דיסקרטיות נרכשת על דלתות, מפשילות נפתולי שמיכות, מיישרות הדורי מגבות, מניחות תשורות לא אישיות של סבון טרי באריזה אישית, מרשרשות עונג ריחני מסודר זוגות זוגות בחדר הרחצה שלך, על מרותו של לוח שיש טבעי מאיטליה, שאור שמש לא יגע בו עוד לעולם,

רק עור אנושי חיוור של בטן גלויה, מתנשמת, רכה;

סכיני גילוח משומשים, מברשות שיניים רטובות, תמיד לועו הפעור של תיק כלי רחצה, שיש קררה מצנן עורקים אפרוריים בזוקֵי קוורץ, נכון בכל שעה של היום לשגר מנות כפור מדודות אל הגֵו הגוחן מעל אגן למרֵק שגרת נדודים, לצחצח שיניים עייפות מחילופי אקלים פתאומיים, מזוויות האור המשתנות, מנסיעות מונית מלאות מועקה, ליטול לגימה מכוס זכוכית רחבה שקודם היתה עטופה ניילון, גרגור קולני בטעם מי כלור, יריקה אל טבעת כיור ממורקת,

כן, התעורר, הבט שוב בפניך, כאן רק אתה ואתה;

האסלה מסומנת באקסקלוסיביות חד פעמית של סרט נייר רחב, זירת פשע סניטרי אפשרי, כאילו לא ביתק איש לפניך את בתולי ההיגיינה הנרמזת הזו, חוט אריאדנה דק אל מבוך האינסטלציה, הסכם ארעי של אמון בינך לבין פועלת אלמונית, חיילת סדירה בצי החדרניות הרכובות. סובב את הברז, כוון את מעלת החום הרצויה, מים רבים יזרמו בנהרותיך וחומם מובטח לך, אורחנו המורעף, הקשב להם מתדפקים על הוילון הדק, משש את חלקלקותו למשעי, בחן את קילוחם הרוטט בכף ידך, פסע פנימה, הנה שוטפים את זרותך המסיסה אל ביוב ההולך אל הים, מרככים את מעטה שערך הדק, מזרזפים סביבך דֶלְתת קילוחים רטובה, מלטפים את גופך, משיבים אותו אל בין ידיך,

גע עכשיו בעצמך, באדישות חשופה של סוף היום;

הֵעטף בקהות הזו שלך שמתמלטת מהוסה בין אנחותיך המרוחקות, הקרן פנטזיה משומשת על דפנות החרסינה ובהה בה בעיניים מכאניות, התפלש בריח הסבון הדק והזר, מנותק מעסקנות ידיך, המשפשפות בכוח עוד, ועוד, מרוכז, מקומט מצח, צפוד, נסחף לאט, רגליך מעוגנות ברטיבות, עד ההתכווצות, עד זוב זרע, אולי יוקל לך, אולי תהדהד גניחה אחרונה שלך, אולי תישען רגע אל הקיר, ראשך ריק סופסוף ממחשבות, ורגיעה חלקית תזרום אליך מקצות האצבעות הטבולות במי אפסיים מרובבי סבון, ואז תגרור את גופך הרפוי החוצה, חומק מן האמבטיה בזהירות של ביצה שבירה, במיומנות של נוסע מתמיד המקטין סיכויי תאונות מזדמנות, אישוניך תועים לחפש את ברק ההיכרות של עצמם במראה, אל תביט בה שוב,

כל טוב לא ייצא ממראה עיניך הריקות;

ידך תישלח עיוורת אל המתקן המושיט עצמו בהתמסרות לפניך, מגבות במבחר גדלים מחכות לספוג את בדידות גופך, היכן תניח את הרטובות? התקפל? התתלה לייבוש? אולי, כאדון הבית, תשליך על הרצפה?

צעד ריק והלום אל מתיחות כלי המיטה הזמנית הקרירה שלך, שחרר את השמיכה מאסוריה, הכן אותה להשתרעות דמוית בית, קטוף לך שוקולד סמלי מן הכרית, כן, זו הכרית הפחוסה שלך,

עוד שוקולד לקינוח הבדידות מן הכרית השניה;

אורח, היו לנו תקוות לגביך, תיארנו לעצמנו, אמנם, אך לא יכולנו להיות בטוחים, שתבוא בגפך, אורח עצוב ורעב, אורח עייף, אורח כלוא בקופסה סינתטית קפוצה, אורח-גוזל מכמיר בקן תפנוקים מואר ומחומם בקפידה, נקי מחמלה, עוד מעט תבוא המתנה שקטה של נידון למוות בעודו בסיוט הנמשך הקרוי חיים, עובָר חשוך מקופל בשנתו, חותר בבריכת זיעה, טובע בזוועת חלום שלא-יניח-לעולם שלך, כאן לא הבית, לא היה מעולם, כאן אין מי שתרצה להציל אותך, גם לכאן גררת רק את מערומי עצמך, גם בלב השקט שותקת צלקת צועקת שלך. אל תביט במראה, אורח. הבט בחלון, מול העיר נשקף אתה, בין כתמי האבק והמים מולו,

על קנווס זכוכית מצטיירים שניים: החדר, אתה.

בניתי מלונות בנשמתך, כעת שלם תשלם. אינך שייך, כל זה אינו שלך, לבך אינו כאן, אורח, פה ישן-מתפרע גופך. ראה, אורח דומם ונרעד, אורח מגרש והורג כל געגוע, הנה עוד מעט תתפתה, תימשך אל החוץ, אל החום, אל מגע הרוח צולף ממרפסת הקומה העשרים, אל פסי האור מרצדים על העיר, אל קולות התנועה, אל האוויר הנושם, שלם, המושיט לך יד אוהבת, בטוחה, הנפתחת אל מרחב חופשי, בו חלון לילי

משתקף בחדרים האפלים החבויים מאחורי מבטך.