איך חול יכול להיות מהיר?

השעון דופק ובעוד ארבע עשרה שעות, פחות או יותר, אני אצא לכיוון חיפה, להעביר דברים מהדירה הישנה לדירה החדשה. לצורך המבצע גויסה אחותי התועמלנית בעלת הרכב (אני חייב להודות שלמרות הפיכתי לאדם למוד מכוניות בשנה שעברה, כשבכל נסיעה לים נסעתי במכונית אחרת, שכללו בין השאר מאזדה 3 ו-6, התרשמתי לטובה מהיונדאי Elantra) ומחר נאזור עוז וננסה לראות כמה זמן יקח לה לגמוא את המרחק שג'ינה עברה בעבר בשעה וחצי ואפילו פחות. אני חייב לציין שאחותי לא נהגה בצורה מופלאה מעולם, והעובדה שלא נהגה במשך שנים לפני שקיבלה את הרכב בטח לא מועילה. אבל, נחסך לי סנג'ור של נהגים צבאיים בעבר ואבות בהווה. מחר גם תינתן תשובה לשאלה עתיקת היומין: מה תהיה הפשרה בין פריק לפקצה בקשר למוזיקה באוטו אם הם חייבים לחלוק אותו במשך נסיעה ארוכה?

תשובה תינתן בשבוע הבא, כשאני אחזור, בעזרת השם ישתבח שמו.

ביום ראשון יתקיים יום מכוון בטכניון, יום אחד לפני הלימודים. אז גם תיפתח מחדש ההרשמה לקורסים, מה שאומר שמצפה לי יום עמוס. בנוסף, צפוי גשם, וזה בכלל תענוג. יצא לי לחנוך את המרחק החדש מהדירה לטכניון ולבדוק כמה מים בפועל יהיה אפשר לסחוט ממני אחריה. המערכת כפי שתיראה אם הכל ילך כמתוכנן כוללת התחלה מאוחרת ביום ראשון ושני, יום שלישי שמסתיים בשבע וחצי בערב עם שעת חור באמצע, יום רביעי קצר (3 שעות) ויום חמישי מינימליסטי (שעה אחת בלבד). כמו שאני מכיר את עצמי, דברים לא ממש ילכו כמתוכנן, אבל אפשר לקוות. תקווה היא אכן דבר  נפלא, תמיד תמכתי באמירה הזו. ובנימה אופטימית זו: Wish me Luck, I'm going to need it.

לא באמת הרבה קורה. ארוחת השבת אצל אבא שלי הלכה כמתוכנן ושוב חזרנו לדיון האינסופי על מקום המגורים של אחותי החורגת וארוסה, כלומר למה הוא כפר הס ולא חדרה, מעבר לעובדה שחדרה רחוקה בערך חצי שעה נוספת לא כולל פקקים ממקום עבודתם של השניים. בגלל שאני אכן בנו של אבא שלי, איכשהו הגיעה אלי השאלה "אתה היית רוצה לגור בחדרה?" עם התשובה הברורה "ממש לא", אבל החכמתי מעט בשיחה הזו, בא לידיעתי מידע חסר תועלת לחלוטין כעת, אבל יש לי הרגשה שיתגלה כמועיל ביותר בעתידי הרחוק. ובכלל, ארוחות משפחתיות הן בדרך כלל משעשעות, גם עם משפחות חורגות.

אם כן, השאלה הטבעית היא: האם אני מעדכן רק כדי להודיע לקהל מעריצי האסטרלי (מלשון astral. לא, אני מניח שאני לא ממש מצפה ממישהו לדעת מה המשמעות של המילה) למהדרין שאני לא עומד להיות באינטרנט בשבוע הקרוב או, רחמנא ליצלן, אפילו לעדכן במידע חסר תועלת? (ובדומה לשאלות ותהיות רבות העולות בראשי גם זו תישאר תלויה באוויר ותוחלף עד מהרה, אני מאמין, בתיאוריות חדו"א מרתקות - כבר אין חדו"א 1מ', עכשיו יש חדו"א 1 ת'! Joy!) וגם השאלה הנצחית: האם כבר הפכתי לפקצה, או לפחות התקרבתי צעד נוסף לתהום שתבשר את אובדן רוב ה-IQ הגבוה בהרבה מהממוצע שלי, כמו גם את טעמי המשובח במוזיקה, שלא לומר צניעותי? מסקרן, אבל לא מספיק בשביל להדיר שינה מעיני הלילה. הו, לא. הלילה, אני אשן כמו אדם שפוי.

וכדי לאשר שפקצה אני לא, לא אמרתי את זה. לא כאשר המצב היה טרי, ואני בהחלט לא עומד לומר זאת עכשיו. שלום!

נגמרים לי השירים התקשרים לפוסטים. אכן מצוקה קשה. עוד משהו שמאריך את הפוסטים הארוכים ממילא ושאפילו האנשים שקוראים את הפוסטים לא טורחים לקרוא (בכנות, אני לא מאשים אתבם, אבל על גימיקים צריך לשמור). הנה לכם: 

Alice in Chains \ Head Creeps

no more time
just one more time

so crazy, beat the strain
too lazy, shake the gray
so, and she willed the rain
so let me be defamed
your redundancy stains
tired of infantile claims
like puppets on their strings
untangle you from me

time to call the doggies off
tired of the shadowin'
slide me too the side again
slapped in the face again

no more time
just one more time

your redundancy stains
tired of infantile claims
live puppets on a string
untangle you from me

chorus

one day my plane leaves
some way my head creeps
some day my head leads
some way my head creeps

empty room sets the scene
pick at me slow, pain fiend
suck me through barbed screen
anger becomes our queen

tongue whipping forked black
how long until you crack
surprised and set back
lackeys' loose talk for fact

chorus

one day my plane leaves
some way my head creeps
some day my way leads
some way my head creeps

so crazy feel the hate
yeah, I've got years to wait
I know it's not too late
leanding clean hands to fate
rise from the dirt I'm in
hide in another's skin
stick black dress doll with pin
your mouth takes on my grin

חדרה היא עיר שידעה פיגועים בעבר, בין תקופות של שקט. איכשהו, וזה לא חדש, כולנו נכנסים למין אטימות כזאת  של  קבלת המצב והפיגועים, עד לאבסורד של אנחת רווחה למשמע כמות ההרוגים, "רק" חמישה. אני כבר יכול בעצמי לכתוב את הכותרת הראשית לעיתונים מחר, כמו, אני מאמין, רוב האנשים בארץ. למרות שלא היה לי את העונג המפוקפק להיות ממש קרוב לפיגוע אי פעם, אני מרגיש קרוב, לפחות לפיגועים בחדרה.

אבא שלי גר בחדרה כבר מספר שנים לא מועט, והעיר עברה לפחות שני פיגועים שקופצים לי ישר לראש לפני זה שקרה היום מאז שהוא עבר לשם. בגלל שרוב הפעמים שאני שומע על פיגועים הדבר קורה באיחור של כמה שעות, אני אף פעם לא הצלחתי להשיג אותו ישר אחרי, עם קריסת הטלפונים וכל זה. החיוג אליו כבר נעשה מכני משהו, כמו גם הניתוק כשאין מענה. אבל משום מה, אני עדיין לא מצליח להישאר רגוע עד הנדוקה בו הוא מחזיר לי טלפון ומודיע שהכל בסדר. ההרגשה הידועה של "זה לא הולך לקרות לי" נעשית מטושטשת יותר ויותר, במיוחד כשאני מסתכל על מפות של איזור הפיצוץ ורואה את הרחוב שבו אבא שלי גר מצוין שם. בכל פיגוע שהיה בחדרה, הוא סיפר לי שהוא היה מספיק קרוב, או יותר נכון שהפיצוץ היה מספיק קרוב, כדי שהוא ישמע אותו בביתו. ותמיד עולה לי השאלה, אם בפעם הבאה הוא יהיה גם מספיק קרוב כדי להרגיש את הפיצוץ ולא רק לשמוע אותו...

ואחרי זה, אני איכשהו לא מצליח למצוא לו סיבות בגללן לא לגור בחדרה. אחרי עשרות ימי שישי שבדרך היציאה מחדרה, דרך רחובות ראשיים, אני רואה פחות רכבים משראיתי ברמאללה בזמן העוצר ב"חומת מגן", אחרי שאפילו כמות האנשים יכולה להיספר על כף יד אחת. נראה לי, שאם הנושא יעלה לשיחה שוב השבוע, כמו שקורה כמעט כל יום שישי, אני עדיין לא אציין את העובדה הזאת, שבחדרה יש פיגועים. כי עד לרגע שזה ממש יקרה לי, נוח לי לחיות בשני עולמות נפרדים. בזה אני דומה, כנראה, לרוב הישראלים.

אני אוותר על פוליטיקה. ציינתי את דעותי בעבר ואין טעם לחזור על עצמי כמו שהפייה נוטה לעשות לפעמים. פוסט בקשר אלי יבוא לקראת סוף השבוע.

הקטע הבא נכתב בבוקר שאחרי לילה הזוי במיוחד בו בתעוררתי לפחות פעמיים באמצע הלילה אחרי סיוטים. חיכיתי עד שיהיה לי משהו נוסף לכתוב בבלוג, בגלל שיש לי משהו עקרוני נגד פוסטים קצרים (Quality over Quantity), ועכשיו יש לי. אבל קודם כל, הקטע, כפי שנכתב ונשמר בוורד, מעט אחרי שהתעוררתי, לא נגעתי בו או ערכתי אותו בשום צורה:

"ממש בפעם הראשונה מאז שנפתח הבלוג הזה אני מרגיש שאני חייב לעדכן. אתמול חלף עבר לו סימן השבועיים עד תחילת הלימודים, ומסתבר שכל מה שהיה צריך כדי להכניס את התת-מודע שלי לורטיגו הייתה שיחה קצרה עם חיילת בלוגרית וצפייה נוסטלגית בקליפ של אהוד בנאי ("בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, ולא הכנתי שיעורים"), ממש במקרה כי הטלוויזיה הייתה על ערוץ 24 כשהדלקתי אותה והקליפ הזה היה ישר אחרי שיר של עברי לידר. אולי גם הקריאה בבלוג של שיקה על הסיוטים הפרטיים שלה בקשר לתחילת הלימודים. ארורים תהיו כולכם, אהוד בנאים, חיילות בלוגריות ושיקות למיניהן!

אפילו אם נתעלם מהפרטים ההזויים שיש בכל אחד מהחלומות שלי, שהפעם כללו את העובדה שנשאתי אקדח, כמו גם הרבה אנשים מסביבי, משום מה, ושהיה לי קעקוע של איזה טרייבל שכיסה את רוב הזרוע וכתף ימין שלי (ושמתי לב אליו בגלל שלא לבשתי חולצה, משום מה), הסיוטים האלה היו מספיק מטרידי מנוחה. העובדה שהתעוררתי באמצע, שהיא גם הסיבה היחידה שאני זוכר בכלל כל כך הרבה מכל הסיפור, צריכה להעיד על זה, כי, כידוע, אותי לא מעירים באמצע. לא כי לא מנסים, פשוט כי זה כמעט בלתי אפשרי.

בדומה להרבה חלומות שלי, גם אלו הכילו דמויות מכל מיני שלבים בחיים שלי. תיכון, צבא, מכינה, עבודה, אנשים שאני ממש לא עומד לראות יותר בחיים שלי אלא אם כן במקרה, ובכל זאת הם אוהבים לפקוד את החלומות שלי מפעם לפעם. בגלל האופי של החלומות הם קטועים על ידי התעוררות בזיעה קרה ודופק ברמה מקבילה לסיום ריצה, אבל כל מה שאני ממש זוכר מהם עכשיו הייתה מן הרגשה כזאת של חוסר אונים. אני זוכר שהגעתי לשיעור ופשוט לא יכולתי להישאר ער, מה שלא ממש קרה לי מעולם. הייתי עייף בכל מיני שיעורים בעבר, בצבא ואפילו במכינה, אבל במקרה הזה פשוט הראש שלי היה מונח על השולחן ולא הצלחתי להרים אותו למרות שניסיתי. אחת ההרגשות השנואות עלי, והמפחידות ביותר, הן חוסר אונים. גם החוסר אונים שהיה לי באותו חלום לעשות שיעורים ולחזור על החומר אחרי שנגמר היום. פשוט חזרתי לדירה שלי ונרדמתי עד למחרת בבוקר, שזה דווקא קרה לי בעבר, בערך כל יום ראשון במכינה, ואני מקווה להפסיק עם ההרגל המגונה הזה השנה במלא"ך. תקווה זה דבר חשוב, זה מה שאני תמיד אומר. כמו לדוגמה התקווה שהחלומות האלה הם לא דברים שיתגשמו. הקעקוע הזה באמת היה סתם מכוער.

אה, כן, וגם הכישלון בלימודים לא היה כיף במיוחד. "

כן, חברים, המצב קשה. אני יודע שאמרתי את זה כבר בעבר, אבל עכשיו אני באמת מתכוון לזה. הסיוט שהוא שנת לימודים בטכניון, במסלול לימודים אקדמי כללי (שכנראה יהיה מייסר וחסר תוצאות), הקרוי מלא"ך (מו"ת) עומד להתחיל בקרוב, ומסתבר שהוא בחר להקדים את בואו ולהופיע בחלומות שלי. כאילו הם לא היו מספיק גרועים עוד קודם.

לא, זו לא התחלה של בדיחה. אכן, פולני, רומני ועיראקי חיפשו דירה יחד ביום רביעי האחרון, כלומר טיטוס, דן ועבדכם הנאמן. הכל דווקא נראה מבטיח בהתחלה, וכמו הפעמיים הקודמות שבהן חיפשתי דירה, בסוף העדפתי את הראשונה שראיתי על כל השאר. במקרה זו גם הייתה הדירה שבה דן התגורר בשנה שעברה, אותה אחת שויתרתי עליה בגלל המחיר המוגזם (220$ לחודש). מסתבר שבמשך מספר החודשים האחרונים דן לא הצליח למצוא שותף המעוניין בעיקול נכסיו בגלל בזבוז כל כספו על שכ"ד, ואחרי שיחה קצרה עם בעל הדירה הצלחנו להוריד אותו ל-200$, שזו במקרה גם הייתה התקרה שהייתי מוכן לשלם. לגמרי במקרה גיליתי שבחיפה, לא כמו בנשר, יש מין תוכנית שמפחיתה את תשלום הארנונה במידה מאוד משמעותית לסטודנטים, או סתם לכל אדם ללא הכנסה קבועה, מה שאומר שההבדל בתשלום לא יהיה משמעותי, אחרי הכל. רק אחרי שכבר חזרתי הביתה דיברתי עם טיטוס, שנותר ללא מימון הורים ולכן לא יכל להצטרף אלינו לדירה, אז אנחנו כעת נמצאים בחיפושים אחרי שותף נוסף, או במקרה הטוב שותפה.

יתרונות: הדירה יותר גדולה, יותר מרוהטת, והרבה יותר שמורה מהדירה שלי בנשר. בחדר שאותו בחרתי יש שטיח מקיר לקיר, for crying out loud! ודן דאג להביא מיקרוגל. עדיין לא ערכנו ניסוי, אבל התנור נראה כאילו הוא עובד, מה שמעלה את האפשרות לניסויים מעניינים בשיפור איכות וגיוון הבישול שלי במהלך השנה. וכמובן, אני נמצא עם שותף שהוא במקרה חבר שלי מכיתה ו'. בעל הבית נשמע הרבה יותר מבטיח מבעלת הבית הקודמת, שלדעתה, אם המקרר בדירה מתקלקל, שני אנשים יכולים להסתדר עם מקרר משרדי קטן אם לא בא לה להשקיע באחד גדול באותו רגע.

חסרונות: שכר הדירה, כמו שציינתי. הדוד הוא חשמלי ללא קולט שמש, מה שמבטיח גם חשבון חשמל גדול יותר. הדירה מחוברת לכבלים. אנשים אחרים אולי היו מחשיבים את זה כיתרון, אבל זה ממש לא. זה רק אומר שיהיה עוד משהו שיסיח את דעתי מהלימודים. אני שוקל בכובד ראש כלל לא להביא טלויזיה, אבל נראה לי שניתוק מוחלט מהעולם הוא בכל זאת דבר יותר מדי מוגזם, אפילו לסטודנטים בטכניון. הדירה גם יותר רחוקה מהטכניון, מרחק רבע שעה הליכה בערך, כך נמסר לי ממקורות יודעי דבר, ואני בטוח שלעשות את זה בגשם לא יהיה נחמד בכלל.

שורה תחתונה: כולי מלא תקווה שהדירה הזו תשרת אותי יותר טוב מהקודמת, בסופו של דבר, ותרשה לי להפנות את תשומת ליבי ללימודים בצורה מוחלטת. אולי ככה אני אצליח להפיק תועלת משנה זו, יותר ממה שהפקתי משנת המכינה.

בדרך חזרה, בגלל שהגעתי בדיוק בזמן לפספס את האוטובוס, ניצלתי את הזמן ללכת לחנות טאוור רקורדס בתחנה המרכזית בחיפה. אני חייב לעדי מתנת יום הולדת כבר מלפני חודש בערך, ולא משנה שהיא אמרה לי לא לקנות לה כלום, וחשבתי שהדיסק החדש של הBlack Eyed Peas ימצא חן בעיניה. הוא לא היה במלאי, ובזמן שבחנתי את המדפים, עלו בראשי ההמלצות של מספר אנשים בראש. שקלתי לקנות את אחד הדיסקים הישנים של מטאליקה (להרגיש ששילמתי לפחות מעט על שעות ההנאה הרבות של ההקשבה להם) או אפילו Dream Theater או פנתרה, אבל אז ראיתי את המפריד של Within Temptation.

"תשמע את זה." אמר רם בראשי "אתה תאהב אותם, הם כמו Nightwish בערך."

"תשמע את זה." אמרה לירז בראשי, כמו בערב שקדם לאותו יום. "הם טובים."

"תשמע אותם." אמרה טלי בראשי. "אני די אוהבת אותם."

וכמו תמיד כשמתחילים להופיע לי קולות בראש, הקשבתי להם. כן, ממש שילמתי על דיסק, אם אפשר לקרוא לשימוש בכרטיס ה-cash money של טאואר רקורדס שאחותי הביאה לי ליום ההולדת האחרון בשם תשלום. תאמינו לי, אף אחד מכם לא יכול להיות מופתע יותר ממני.

המוכר הסתכל בצורה מוזרה על הבחור שלפני רגע ביקש להקת R&B מיינסטרימית וכרגע הושיט לו דיסק של להקת מטאל, עד שהסברתי לו שהראשון היה מיועד כמתנה וזה מיועד לי. כשהגעתי הביתה, שמעתי, ואהבתי. להקה טובה. Nightwish הם לא, וחוץ מזה מטרידה אותי הגיטרה המיותרת שיש להם, שרק מדגישה את המחסור המוחלט בסולואים בשירים שלהם, אבל בהחלט נהניתי מהדיסק. עכשיו רק נותר לפתוח את הקובץ שכולל גם את כל שאר הדיסקים שלהם, שסיימתי להוריד בבוקר למחרת היום בו קניתי את הדיסק. עוד עובדה נחמדה: גיליתי שלDream יש דיסק חדש. גם הוא נמצא מכווץ כעת ורק מחכה שאני אפנה מקום על הכונן בשבילו.

המ. כן, נראה לי שארוך מספיק. אני אסכם בשיר שאהבתי מהדיסק הראשון שקניתי מזה חמש, אם לא יותר, שנים:

Within Temptation / See Who I Am

Is it true what they say
Are we too blind to find a way
Fear of the unknown
Cloud our hearts today

Come into my world
See through my eyes
Try to understand
Don't wanna lose what we have

We've been dreaming
For who can't deny
It's the best way of living
Between the truth and the lies

[Chorus:]
See who I am
Break through the surface
Reach for my hand
And shout out that we can
Free your mind and find a way
The world is in our hands
This is not the end

Fear is withering the soul
At the point of no return
We must be the change we wish to see

I'll come into your world
See through your eyes
I'll try to understand
Before we lose what we have

We just can't stop believing
Because we have to try
We can rise above the truth and the lies

[Chorus:]
See who I am
Break through the surface
Reach for my hand
And shout out that we can
Free your mind and find a way
The world is in our hands

See who I am
Break through the surface
Reach for my hand
And shout out that we can
Free your mind and find a way
The world is in our hands

This is not the end

Hear the silence
Reach out my blame
Will our strength remain?
If the power rise

[Chorus:]
See who I am
Break through the surface
Reach for my hand
And shout out that we can
Free your mind and find a way
The world is in our hands

See who I am
Break through the surface
Reach for my hand
And shout out that we can
Free your mind and find a way
The world is in our hands

This is not the end

לקח לי קצת זמן להבין שבכל פעם שאני רואה מישהו שאני קורא באופן קבוע מקבל את השרביט הזה (ועל פי רוב, משניים-שלושה אנשים לפחות) ותוהה למה הוא לא מגיע אלי אני מתקרב יותר ויותר להפוך לפקצה. אבל בסוף זה קרה (הבנתי, אני מתכוון, לא הפכתי לפקצה). אז החל מרגע זה, אני מחרים כל שרביט, מקל, או כל דבר אחר לא שימושי (אם יתחילו אי פעם להעביר MP-5, P-90 או איזשהו נשק אוטומטי אחר, או אפילו קאטאנה, אני אשקול מחדש) שאנשים נוהגים להעביר, אז שיקה, את יכולה ומוזמנת להתעלם מהבקשה שלי, היא כבר לא תקפה.

סיימתי את העונה הראשונה של 24, ואני חייב להודות ששני הפרקים האחרונים היו מאכזבים למדי. למרות שאהבתי את נסיון ההתנקשות סטייל המהנדס, הסוף עצמו קצת הפריע (כתבתי "היה קצת מפריע" בהתחלה. ג'יזס, אפשר לחשוב שאני רוסי לא רק במוצא). לא, לא בגלל שטרי באואר מתה. היא שרדה כל כך הרבה במהלך העונה הזו, שבואו נהיה הוגנים, הגיע לכלבה למות (ובכל זאת, היא מתה דווקא במצב בו לא היה לרוצחת שלה שום אינטרס מיוחד להרוג אותה. נו, טוב). מה שהפריע לי יותר מהכל היה הדרך ה-anti-climatic שבה ג'ק באואר, עם כל העבר שלו בכוחות המיוחדים, הרג את הדרייזנים. מעבר לעובדה שזה לקח בערך דקה וחצי זמן מסך (וזמן מסך בסדרה, כידוע, הוא גם אמיתי), זה פשוט קרה בקלות יתרה. אין לי שום בעיה עם התעלות הטוב על הרע, בכל זאת, אם סופרים את הגופות של הסוכנים, השוטרים, והאזרחים החפים מפשע שנהרגו אני חושב שמגיעים לבערך שבע מאות (כבר בפרק הראשון מתפוצץ מטוס בואינג על כל נוסעיו והצוות פחות אחד) כך שממש נצחון זה לא יהיה ולא משנה איך נבחן את העניין, אבל כשטרוריסט בינלאומי עבר כל כך הרבה במטרה להרוג סוכן ממשלתי ואת משפחתו, והוא גורם לאותו סוכן לבוא ולנסות להרוג אותו על ידי מסירת מידע מוטעה לגבי הבת שלו, הייתי מצפה ממנו לפחות להכין מלכודת. להיות מוכן, משהו, ולא לעמוד ולדבר בזמן שהסוכן פורץ עם ואן לתוך מקום המחבוא שלו תוך כדי יריות. אבל ניחא. שאר הסדרה הייתה מעולה. אני פשוט אוהב למצוא פגמים בדברים.

אני עומד במטבח ומטגן מלוואח. אחותי, בת שלושים ושתיים, אחרי הפרידה מהחבר שלה איתו היא גרה זמן לא מועט, נמצאת כעת בבית, מה שנותן לי את העונג המפוקפק לשמוע את מסקנותיה מהדייטים הרבים אליהם היא יוצאת. היא נעמדת לידי.

"הגעתי למסקנה שגברים הם כמו חתולים" היא אומרת. אני מעיף מבט חטוף אל התרווד בידי. פלסטיק, הוא לא יגרום מספיק נזק, אני מהרהר לעצמי. המלוואח יהיה מוכן רק עוד מספר דקות. I'm doomed.

"נו, תסבירי לי." אני נאנח. This ought to be good, אני אומר לעצמי.

"נגיד צ'ין-צ'ין -" ככה היא קוראת לחתולה, על שם הגזע צ'ינצ'ילה, שהוא לבן עם עיניים כחולות, כמו הנינג'ה שלנו. "אם אני מגלגלת כדור הרחק ממנה, היא תרדוף אחריו. אבל אם אני אגלגל אותו אליה, היא תברח ממנו. ככה גם אתם." היא התחילה להתייחס לגברים בתור 'אתם' כשהיא מדברת איתי מאז תחילת תקופת הדייטים החדשה שלה. עד אז הייתי אחיה, מאז נעשיתי גבר, ולכן, אויב. ברגע זה אני מאוד קרוב אכן לעשות זאת. לא, תהיה לי בעיה להפוך את המלוואח אם אני אשבור את זה על הראש שלה, אני בוחן את התרווד. "אז עכשיו, אני פשוט דואגת לצאת עם אנשי מכירות, כדי לפחות להרויח משהו מהדייטים האלה, כי אני לא מבינה במכירות." האנשים שקיבלו אותה לעבודה במכירות כנראה חושבים אחרת, אבל זה לא העניין.

"מעניין אותי." אני תוהה בקול רם. "איך באמת עם גישה כל כך חיובית כמו שלך לא יצאת לדייט שני כבר כמה חודשים טובים."

היא צוחקת. אני הופך את המלוואח. נכשלתי. המשפחה שלי באופן כללית היא צינית, ואני לא שונה, ואם זה חדש למישהו כנראה זה בגלל שזו הקריאה הראשונה שלו (נכתב בלשון זכר, אבל מתייחס לזכר ונקבה כאחד). קשה לנצח בויכוחים עם אחות בעזרת טיעונים ציניים כשגם היא צינית, אבל הרשיתי לעצמי לקוות.

יש לי, ברמת העיקרון, הרבה כבוד לנשים באופן כללי ולבנות המשפחה שלי בפרט, באמת, אם בוחנים אותי ברצינות (מעבר לדברים כמו "מכת בחורות" מהפוסט הקודם וכיוצ"ב), אבל אין שופט בעולם שירשיע אותי ביום שבו אני אעלה על איזה מגדל שעון עם עוזי. נסיבות מקילות, אתם מבינים.

אני מוצא את עצמי בזמן האחרון משנן לעצמי את שמות התרופות הפסיכיאטריות שאחותי מציגה לרופאים, כדי שאזכור מה לבקש כשיאשפזו אותי.

במספר השבועות האחרונים מצאתי את עצמי מדרבן את אמא שלי ללכת בערבים כדי להוריד מספר קילוגרמים מיותרים מוספים ואת רמת הסוכר בדם שלה, שכבר שלחה אותה לבית חולים שאמצע לילה אחד לפני מספר שנים. וכידוע, אין דרך יותר טובה מאלימות פיזית, ולכן אני גורר אותה איתי החוצה, ובסופו של דבר היא מעדיפה ללכת איתי מאשר להשיב מלחמה שערה, כי אני יותר חזק.

כל מי שאי פעם דיבר איתי כמות זמן מספקת או נסע איתי בסביבת עירי המרכזית העשירה, כבר מודע לאובססיה שיש לי עם מכוניות. אני מודע לעובדה שזה לא אומר הרבה להרבה אנשים, אבל בשבילי, לראות מרצדס SLK כחולה מטאלית עוברת לידי ברחוב אומר הרבה מאוד, ולא בגלל שאני חושב שכחול מטאלי זה הצבע הכי טוב לאוטו לדעתי. בסדר, בסביבה שלי אני כבר ממש לא מסובב את הראש אחרי דברים טריוויאלים כמו מאזדה 6, שמחירה נע מ-150 עד 170 אלף ש"ח בלבד, וגם לא אחרי פז'ו 206cc שאפשר להשיג אפילו ב-140 אלף, אבל האובססיה בה קוללתי גררה אותי גם לידע די נרחב של מחירים (למי שפספס את ההדגמה הצנועה בתחילת המשפט), וכשעוברת לידי מכונית שעולה חצי מליון שקל ויותר, דבר לא שכיח אפילו בהרצליה פיתוח (ואני יודע, הסתובבתי שם מספיק), ועוד אחת כזאת שעולה בצורה מוגזמת אפילו בשביל מכוניות מאותו סוג מחברות ידועות וטובות לא פחות (מישהו אמר פורשה בוקסטר?)- הפלצן בדרך כלל מקבל ממני תמורה לכספו על ידי בליעת רוק רבת משמעות והיסחפות לתוך שיחה שלמה על רודסטרים ומגדשי טורבו אפילו עם אמא שלי, מה שאומר שאני היחיד שבאמת מדבר בשיחה הזו.

זו שריטה אחת מיני רבות, ואחת הסיבות שהתחברתי לעדי כל כך בקלות. בחורה שאפשר לדבר איתה על מכוניות, מבחינה סטטיסטית לחלוטין ולא שוביניסטית אפילו קצת, היא דבר נדיר. תהרגו אותי, אין לי מושג למה אני מוצא את זה מושך בבחורה, אי שם באמצע הרשימה הארוכה שאת רובה גם אני לא מבין, מעל קעקועים ומתחת לקולרים (עדינים, מבד, לא הפריקיים האלה של הבחורות שחושבות שהן אמסטף, והרבה פעמים קל למצוא את הדמיון ביניהן לבין הכלב).

לסיכום, זו הייתה התגובה שלי לאותו שרביט, שאם היה מגיע אלי הייתי כבר דואג להפוך אותו לאיזה morning star או לפחות cudgel, וחדי העין (והמשועממים שקראו את כל זה) אולי הבחינו בשלושה-ארבעה דברים בשלושת הקטעים האחרונים שפרט לטיטוס אני לא חושב שמישהו שקורא את הבלוג הזה באמת ידע עלי קודם.

ל-In Flames יש שיר שנקרא Another Day in Quicksand. נראה לכם שלא יהיה לי אותו?

In Flames \ Another Day in Quicksand

The other side of the platinum door
another day in quicksand
Still feel close to nowhere
I hope this is the right way

How come you see me as an enemy?
We just think in different words

I see beauty in dead flowers
I let the tide show me what's next
But all you do is fade away

There's no shame in being the fool
I've been to places you'll never find
The empty plate that you call home
Won't bring glimmer to future years

By myself, staring into space
You're just bored of the silence it makes

נתחיל מהסוף. קרה לי בעבר כבר מספר פעמים, שכשדיברתי עם כמה מכם שמכירים אותי ממש קצת מעבר למסגרת הבלוג הזה, שהזכרתי בזמן שיחה את העובדה שאני כרגע כותב פוסט, או שכרגע סיימתי, או כל דבר אחר שמזכיר לכם שאכן, אני חי ומעדכן מדי פעם. אני רוצה להבהיר, שמעולם לא חלקתי את המידע הזה עם אף אחד במטרה להוביל אתכם להגיב לי בבלוג, כי מסתבר שיש אנשים שחושבים שכן. תקראו אם אתם רוצים ואם זה באמת מעניין אתכם מסיבה זו או אחרת, ותגיבו אם יש לכם משהו לומר לי בקשר לפוסט או סתם באופן כללי. גם להוסיף אותי לרשימות זו בחירה חופשית שלכם, ואל תרגישו חובה אם אתם בשלי. אני קורא בלוגים שמעניינים אותי, שאני נהנה לקרוא, לא כדי להעלות את הרייטינג שלי. אם מישהו שאני לא מכיר מגיב אצלי, אני כן מרגיש מחויב לפחות לבדוק מי זה, אבל עפ"י רוב אני לא ממשיך לקרוא מעבר לבדיקה הראשונית הזו. אם אתם ברשימה אצלי, אתם תישארו שם בין אם אתם בודקים או לא בודקים את הבלוג שלי. ככה זה. רייטינג זה תוספת נחמדה, אבל שום דבר מעבר.

זהו, עכשיו כשסיימתי עם זה נעבור לחלק האומנותי:

לפני שאני מתחיל, תנו לי להיפטר מזה: לא, אני לא צם, או אם תרצו, צם בין ארוחות, או צם אחרי ארוחה מפסקת שנפרסת לאורך בערך 24 שעות. הסיבה הפשוטה? אני לא מעוניין בלבקש סליחה ממישהו שאני לא מאמין שהוא קיים. וכל מי שמבקש סליחה מאנשים שהוא פגע בהם, מעוות את כל העיקרון של יום כיפור.

אם פגעתם במישהו, בקשו ממנו סליחה בזמנכם החופשי, ועדיף כמה שיותר קרוב למועד. אני לא מרגיש צורך לחכות ליום אחד בשנה כדי לאגור את כל הדברים שאני מצטער עליהם כמו שאני לא מרגיש חובה לסלוח למישהו רק כי הוא ביקש ממני סליחה ביום כיפור. אני מהיר לסלוח בכל מקרה, אז זה לא ממש משנה, אבל גם אם לא הייתי, מי בדיוק אמר שאני חייב? אני לא קדוש, פגעתי באנשים בעבר, והצטערתי, וביקשתי סליחה. לעיתים רחוקות מאוד זה היה ביום כיפור, ואני מבטיח לכם, גם אז זה היה במקרה. יום כיפור הוא לא יותר טוב לדעתי לבקשת סליחה מכל יום אחר.

וכאן הגענו לנקודה שרציתי להזכיר, כי אותה אנשים שוכחים.

יום כיפור מיועד לבקש סליחה מאלוהים (בין אדם למקום) ולא מאנשים (בין אדם לחברו). מעבר לעובדה שאני לא מאמין בכוח עליון, אני לא רואה טעם לצום ביום כיפור בגלל שאני יודע שיש עוד תרי"ב מצוות שאני לא עושה, ואם אכן קיים כוח עליון כזה, הוא לא אדיוט ולא יסלח לי על "חטאי" רק בגלל שאני צם יום אחד בשנה. אני אחד מהאנשים שתמיד אמרו: "תעשה הכל, או אל תעשה כלום". בטח שאני לא אשמע רוק כבד או אראה "24" בווליום גבוה מהרגיל ביום כיפור, כי אני מתחשב בשכנים שלי שאולי כן צמים ושומרים אפילו במעוז החילוניות שבו אני מתגורר, אבל באמת שאין שום קשר בין זה לאמונה שלי או חסרונה. כל עוד אני לא שואף להגיע לתרי"ג מצוות, אני גם לא שואף לצום ביום כיפור. פשוט ככה. אני מתייחס כמעט להכל בתור שחור ולבן, כזה אני. אני מודע לעובדה שזה לא תמיד חיובי, אבל זה רק עוד דבר שעליו אני לא עומד להתנצל. פרדוקסלי? טוב, מעולם לא טענתי שאני לא.

למה כן לצום? תתפלאו,גן לדעתי יש סיבות. הוכח מדעית שפעם בארבעה חודשים בריא לא לאכול במשך 24 שעות, פשוט כדי לנקות את מערכת העיכול והגוף מכל מיני עודפים. גם את זה אני לא עושה, כי אם אני ארזה עוד קצת יצטרכו לאשפז את אמא שלי (אני לא מצליח לעלות במשקל, מה שנקרא: צרות של עשירים), אבל הרעיון עצמו בריא מעיקרו, ואם שומרים כמו שצריך אפשר גם להרזות בצורה הזאת, לאנשים מאיתנו שמרגישים שהם שוקלים יותר מדי (ובמילים אחרות: בחורות).

חיפשתי עכשיו קצת, עברתי על Orphaned Land בחיפוש אחרי משהו שקצת יתאים לאוירת יום-כיפור ולא מצאתי, אז נאלתר עם מטאליקה, ושיר לא-ממש-קשור על מכת בכורות (חה, רשמתי "בחורות" בהתחלה. תמיד אמרתי שיש לי תת-מודע פעיל יתר על המידה):

Metallica / Creeping Death

Slaves
Hebrews born to serve, to the pharaoh
Heed
To his every word, live in fear
Faith
Of the unknown one, the deliverer
Wait
Something must be done, four hundred years

So let it be written
So let it be done
I'm sent here by the chosen one
So let it be written
So let it be done
To kill the first born pharaoh son
I'm creeping death

Now
Let my people go, land of goshen
Go
I will be with thee, bush of fire
Blood
Running red and strong, down the Nile
Plague
Darkness three days long, hail to fire

So let it be written
So let it be done
I'm sent here by the chosen one
So let it be written
So let it be done
To kill the first born pharaoh son
I'm creeping death

Die by my hand
I creep across the land
Killing first born man
Die by my hand
I creep across the land
Killing first born man

I
Rule the midnight air the destroyer
Born
I shall soon be there, deadly mass
I
Creep the steps and flood final darkness
Blood
Lambs blood painted door, I shall pass

So let it be written
So let it be done
I'm sent here by the chosen one
So let it be written
So let it be done
To kill the first born pharaoh son
I'm creeping death

ולכל מי שכן צם, צום קל וגמר חתימה טובה. זה שאני לא עושה את זה שעצמי לא אומר שאני לא מכבד את האמונה שלכם.