| 8/2005
שבוע כן, שבוע לא, last things to do in Israel when you're dead, וגם: מחווה לאפריים קישון
"לדירתנו הרבה מעלות. בחדר השינה 42 מעלות. בצד הדרומי של המטבח מדדנו בחצות 48 מעלות בצל. מאז שעה 11 בבוקר-השכם אני רובץ לי לפני הנייר הבוהק ומנסה לחבר סאטירה כלשהי, אבל אני מעלה רק חרס בידי, שכן כדי להעלות את העט שנפל בלא-עת הייתי צריך להטות את גופי למטה ב-45 מעלות ולהתכופף, ואז היה גם בקבוק הגומי גולש מעל גג ראשי וזה הסוף. בזהירות מובנת הוצאתי את רגלי השמאלית מתוך הקערה וביקשתי להגיע באצבעות עד לעט, אבל הוא נמצא מחוץ לטווח. הייתי אובד עצות. זה כבר היום החמישי שאני סורח ככה לפני הנייר הריק-ממחשבות, והספקתי לרשום סך הכל משפט אחד ויחיד בזה הלשון: 'חם נורא, חבריה'." -אפרים קישון, "ספר משפחתי", "חמסין".
אני מתנצל מראש על כל אי-בהירות במחשבות בפוסט. עכשיו אחרי 4 בבוקר, אני עייף, ומחשבה מאומצת מדי מעלה את טמפרטורת הגוף שלי, שכבר קרוב מתמיד ל-spontanous combustion.
המזגן בבית התקלקל. כלומר, הוא תיאורטית עדיין אובד, וזה מה שממש מתסכל, אלא שהוא בחר להתנתק מהשטחים הכבושים של הכפתור שמפעיל אותו. חם לי. חם לי...
המזגן ממוקם בסלון. בלי עין הרע, הוא חזק מספיק להוריד את טמפרטורת הבית כולו אם רק סוגרים את כל החלונות והדלתות לחדרים לא נחוצים. עד אותו יום ארור בו ניתק הכפתור, הייתי יושב בחדר עם חלון סגור ודלת פתוחה, ושורד, ב"ה. הכי גרוע, הייתי יכול מדי פעם ללכת לסלון, לתלוש נטיף קרח מהתקרה, לשפצר אותו לגב ולחזור לחדר. ברגע כתיבת שורות אלו הסלון והחדר שלי הם בערך באותה טמפרטורה, שזה אומר שאם יעמידו ליד הבניין מנוע מופעל של אף-16 וירו טיל מונחה חום, הוא יפגע בדירה.
"הוא מגזים" אתם חושבים. "תמיד יש אפשרות להתקרר באמצעים אחרים"
מה שמביא אותי לנקודה הבאה: יום לפני שהתקלקל המזגן, בעיית עיכול קשה גרמה לי להתחיל ניסוי במטרה לגלות אם אני רגיש ללקטוז*. כלומר את הגלידה שדאגתי מבעוד מועד להביא מהסופר אני לא יכול לאכול. את האייס קפה שאחותי מכינה אני לא יכול לשתות. ברור, עדיין יש לי ספרייט, אבל הברירה שלי היא בין לא לשים בו קרח ולהגיע לחדר עם חצי מהכמות שמגזתי בתחילה (השאר אובד לאידוי) או כן לשים קרח ולהגיע לחדר עם ספרייט יותר מדולל מזה שבקולנוע.
מוקדם יותר היום נשכבתי פרקדן על הספה בסלון, ופיניתי תוך כך את החתולה, שכנראה הייתה מופתעת מדי או שפשוט היה לה חם מדי מכדי להתנגד. היא חזרה אחרי רגע ונהמה באיום. נהמתי בחזרה וחשפתי שיניים להראות שאני רציני ואני לא מתכוון לזוז. דקה לאחר מכן גיליתי שאיבוד דם אכן מקרר את הגוף, אבל במחיר שריטות שלא היו מביישות מתאבק במטחנות בשר. תזכורת לעצמי: לגדל ציפורניים, כדי שפעם הבאה אוכל להשיב למפלצת מלחמה שערה. פרשתי לחדר בשיא. לפחות יש לי מאוורר תקרה, ככה אני מרגיש בחדר כמו בסערת מונסון, רק גלי הגשם. רוח חמה. לפחות האוויר קצת זז. לא מתחלף, אבל, כי החלון צריך להיות סגור ברובו כדי למנוע מהחתולה המטומטמת ביותר ביקום לקפוץ מקומה רביעית.
אני מסתכל על החלון. אולי לקפוץ זה לא רעיון כל כך רע. אם רק לא היו סורגים על החלון, לפחות הבריזה בדרך למטה הייתה נותנת לי למות בקור יחסי, מותרות שאין לזלזל בהן בימים שרופים (התכוונתי לכתוב טרופים, אבל התת מודע שלי החליף את ה-ט' ב-ש', והחלטתי שאכן יותר מתאים ככה) אלה.
"ירדתי במדרגות כדי לבקש ממישהו שיודיע לאשתי שאני בחוץ. אפשר לשלוח גם מברק. זהו, מברק! אבל איך מגיעים לדואר? ברחוב, כמובן, אין נפש לרפואה. אוטובוס בא. אני עולה. גם החום. 'מה?', שואל הנהג הקודם ואני מוצא בכיס הפיז'מה שלי שטר של עשר לירות ומוסר אותו.
'סליחה-' אני מתעניין אצל שכני העומד לידי '-לאן זה נוסע?'
הוא מפנה אלי את מבטו. לעלום לא אשכח אותו.
'מה-' שואל בקול עמוק '-מה נוסע?'
'האוטובוס'
'איזה אוטובוס?' ממלמל האיש ויורד וכושל לעבר הצל. אם הוא יורד אז גם אני." -אפרים קישון, "ספר משפחתי", "חמסין"
ממזמן כבר התייאשתי מבגדים. אני רובץ בבית בבוקסר המקרה הטוב, מחפש דרכים מקוריות להקל בעומס החום. אם המזגן של ג'ינה היה עובד כמו שצריך, הייתי עובר לגור בתוכה, בחיי, ואז מה אם אני מטר שבעים וחמש ביום טוב ולמכונית הזאת בקושי אפשר להכניס שני פודלים וקוקר ספניאל (מעורב, לא גזעי). מסחיטת המצעים שלי כל בוקר אפשר להעלות בחזרה את מפלס ים המלח. מהמים הקרים במקלחת אפשר להכין תה. חם לי. חם לי...
מה שעשיתי בשבוע זעבר מסתכם בכלום די גדול, למרות שביום שישי היו לי הצעות, או לצאת לרוקי (אבל לטיטוס היה דייט, ואני לא חובב להישאר לבד) או ללכת למסיבת השחרור של עדי (באיזה מקום ליד רחובות, השם יודע למה, ושוב, הייתי בא לבד, וגם הייתי כנראה נשאר לבד בשלב מסוים). העדפתי לעשות מה שווינרים אמיתיים עושים בליל שישי, קוראים בלוגים.
הדכאון שלי הכריע את הכף והחלטתי שהשבוע אני מתכוון לעשות משהו עם עצמי. לכן קבעתי עם עדי לקחת אותה מחר לארוחה כפיצוי על ההברזה שלי, וביום שלישי אני נוסע לרם ונשאר אצלו עד הסופ"ש. אין לי מושג מה אני בדיוק מנסה להשיג במסע דרומה, בטח עמק המוות בקליפורניה נראה כמו סיביר בהשוואה לקריית גת כרגע, אבל אני נואש בקשר לחוסר החיים הזה. יש לי פאקינג חופש, צריך לעשות איתו משהו.
אז מחר (כלומר היום, עוד כמה שעות למעשה), לפני הארוחה, אני נוסע לבנק, לשלם לגהינום מקדמה על שנת הלימודים הבאה, אז הולך לחפש מקום שמוכר דיסקים רגילים לצריבה בחבילה של עשרים או פחות במחיר סביר כדי לצרוב לכלבלב האינטל החביב עלי כמה שיותר מהמוזיקה שלי למרות שהלייזר מהצורב רק יעלה עוד יותר את הטמפרטורה של החדר שלי (אני אחפש בקניון... בטח יש עוד מקומות, אבל בקניון יש מזגן... מממ.... מזגן....). אם אני אשרוד, אני אמשיך במסעי תחת מעטה הלילה דרומה לכיוון עדי. לקריית גת אני כנראה אסע ברכבת. בחדשות יש מזגן, וגם אם אני אסע בישנה תמיד אפשר לשכב על הגג ולהנות מרוח נעימה.
אה, כדי להוכיח לי סופית שהמכינה לא נתנה לי כלום חוץ ממצוקה כלכלית, אני צריך גם לעבור מבחן סיווג בפיזיקה לפני הלימודים. גהינום, כבר אמרנו?
"כן, השמש קופחת, קופחת מאוד. אני מרגיש שמרגע לרגע קשה יותר להחזיק את הגוף בצורה מאונכת. בפעם הראשונה בחיי אני רואה את השרב במו עינ: הוא סגלגל ומורכב מעיגולים שונים, פה ושם קווים אלכסוניים ופעמיים חומוס. לשתות! דמותו של פליכס זעליג מצטיירת בפינת הרחוב. הוא עדיין חי, הממזר. פליכס בא מכיוון בוגרשוב על ארבע, נחל קטן מבעבע בעקבותיו. הוא מגיע אלי, עיניו בולטות נורא. פליכס חושף את שיניו ונוהם:
'גררררר.'
'גררררר.' נוהם אני בחזרה ובטבעיות מופלאה יורד על ארבע גם כן. שפשפנו את גבינו זה בזה תוך גניחות גרוניות, ונפרדנו בדהירה קלה לעבר הביצות." -אפרים קישון, "ספר משפחתי", "חמסין"
עדי התקשרה אלי היום, חבר שלה שאיתו היא יוצאת שבוע (בחיי, מאז שאני מכיר אותה אני לא חושב שהיה לה חודש רצוף בלי חבר, והיא כבר החליפה כמות דו-ספרתית מאז) לא מרוצה מהעובדה שיש לה כל כך הרבה ידידים שאיתם היא נפגשת לכל מיני דברים שאולי כל החברות הקודמות שלו לא עשו עם בחורים אחרים (אני מדבר על ארוחות במסעדות, וסרטים בזוג, סוטים... בחיי), והיא הייתה צריכה עצה.
Hold the printers! עצה? ממני? כשמישהו מבקש עצה ממני, ועוד בענייני זוגיות, המצב קשה. באופן כללי, לבקש ממני עצה בענייני זוגיות זה כמו לבקש ממשפחת שרון עצה בנושא יושר. כמו לבקש עזרה בפתרון בעיה בפיזיקה גרעינית מכדורגלן, או דוגמנית. כמו לבקש עצה מורדה רזיאל ז'קונט. כמו לנסות למצוא אנלוגיות מתאימות למצב בעשרים לשש לפנות בוקר.
אמרתי לה להגיד לו מה שאמרתי לאקסית בזמנו, כשהיא לא אהבה את העובדה שאני נפגש עם עדי, ושלחתי אותה הביתה עם טפיחה טלפונית על הראש והבטחה שאם הם ימשיכו לצאת והוא יכיר אותה קצת, הוא יתרגל. הילדים של היום... הם לא הילדים של הלילה, אין ספק.
Nightwish / Planet Hell (מספיק חם בשביל זה, זה בטוח)
Denying the lying
A million children fighting
For lives in strife
For hope beyond the horizon
A dead world
A dark path
Not even crossroads to choose from
All the bloodred
Carpets before me
Behold this fair creation of God
My only wish to leave behind
All the days of the Earth
An everyday hell of my kingdom come
The 1st rock thrown again
Welcome to hell, little Saint
Mother Gaia in slaughter
Welcome to paradise, Soldier
My 1st cry neverending
All life is to fear for life
You fool, you wanderer
You challenged the gods and lost
Save yourself a penny for the ferryman
Save yourself and let them suffer
In hope
In love
This world ain`t ready for The Ark
Save yourself a penny for the ferryman
Save yourself and let them suffer
In hope
In love
Mankind works in mysterious ways
| |
הדייט הגרוע חלק 2, וגם: Help Wanted
ולהלן החדשות: יש לי הרבה יותר מדי זמן פנוי על הידיים, מה שנתן לי זמן למצוא yet another בלוג שאני עומד להוסיף לרשימה (של .pink moon), ואחד נוסף שאני אצטרך לעבוד עליו אחרי שאני אסיים לעבור על שנה וחצי של פוסטים בבלוג שהוזכר קודם. הזמן הזה גם גרם לי להרחיב מעט את הרשימות שדרשו עדכון כבר זמן רב, ועכשיו אני חובק בגאווה גם ציטוטים של דברים שאני אומר לפעמים, וממש לא צריך להגיד, להלן: Famous last words, ורשימה של מוזיקה ישראלית, שאני מציע לכל מי שטיפה מכיר אותי לא לקרוא לפני שיוודא שיש רופא בסביבתו המיידית.
אז מה קורה? דבר ראשון, אחותי קנתה מחשב לפני שבוע בערך, שזה דבר מבורך כשלעצמו, עד הרגע בו היא החליטה שהיא רוצה להתחבר לאינטרנט דרך שלי.
היא קנתה כרטיסי רשת, switch, כבלים, הכל, ועכשיו רק נותר למצוא מישהו שיודע להתעסק עם מיקרשתות ביתיות כאלה. אין לי מושג מאיפה היא הגיעה למסקנה שאני מסוגל. ציינתי כבר בעבר שהיא מעריכה אותי הרבה יותר מדי. מעולם לא התקנתי רשת, בשום גודל, גם לא של שני מחשבים בלבד, והעובדה שהרכבתי את המחשב שלי מחלקים לבד באמת לא מעידה על שום כשרון מיוחד.
לא משנה. בסוף הצלחתי. אמה מה? 012 מעדיפים לעשוק עוד כסף על חיבור עוד מחשב לאינטרנט בבית, גם אם זה על אותו רוחב פס ולכן עלינו לעשות משהו שהוא לא בדיוק בלתי חוקי (כלומר, 012 לא יכולים לעשות לנו שום דבר, ת'כלס, כמו לתבוע אותנו), שהם מצאו דרך לנטרל. כלומר, ברגע שאני משנה את הגדרות הרשת ומרשה למחשבים להתחבר דרך המחשב שלי לאינטרנט, הגנה של 012 מעיפה את המחשב שלי מהאינטרנט בצירוף סטירה מצלצלת. כרגע אנחנו בחיפושים אחרי מישהו שמבין מספיק ברשתות כדי שידע איך להערים על ההגנה הזו ולגרום ל-012 לראות את כתובת ה-IP שלי רק פעם אחת למרות שמחוברים דרכה שני מחשבים. נסיונות, נכון לשעה זו, עלו בתוהו. אם למישהו יש מידע בנושא, אני אשמח לכל עצה.
בשביל הדבר השני, שהוא המשך ישיר לדייט הגרוע (הידוע גם בשם "הדייט שלא היה דייט") שלי מלפני חודש וקצת, אני מציע לקרוא את הפוסט עליו. קראתם? לא, לא באמת ציפיתי. אני אמשיך בכל מקרה.
פחות משבוע אחרי אותו דייט, דיברתי איתה והיא הודיעה לי בחגיגיות שהיא יוצאת עם מישהו. יפה, אמרתי, בעת שאני מזמזם לעצמי שורות משירים של אלאניס מוריסט במלודרמטיות ("it was a slap in the face, how quickly I was replaced"- You oughta know), זה אומר שהיא לא סתם לא הייתה מעוניינת בקשר, אלא שהיא ספציפית לא הייתה מעוניינת בי, ולקח לה דייט אחד קצר להבין את זה גם אחרי שעות על גבי שעות של שיחות זורמות וכיפיות בטלפון. ההערכה העצמית הכבר לוקה בחסר שלי באותה עת הגיע לשפל חדש. שקלתי לכתוב פוסט, אבל המצב היה באמת מספיק נורא כדי שאני אעדיף לא לדבר על זה עם אף אחד, אפילו לא וירטואלית. לא דיברנו יותר מדי אח"כ, היא לא הראתה רצון עז, והאמת היא שהיה לי נוח גם אם לא הייתי שומע ממנה לעולם יותר.
"sweetheart" היא כתבה לי כפתיחה לשיחה לפני כמה ימים, ואני השבתי ב"נראה לי ששלחת לי הודעה בטעות" קריר. זו לא הייתה טעות. <הרמת גבה - wtf?> התחלנו שיחה, בה בשלב מסוים הבעתי את פליאתי על הרצון שלה פתאום לנהל שיחה אחרי חודש. היא העמידה פנים כאילו היא לא ממש יודעת על מה אני מדבר. השיחה הסתיימה, ושוב, לא הייתי סובל אם לא היינו מדברים שוב לעולם.
היום (יותר נכון, אתמול, אבל זה סמנטיקה) בתשע וחצי בבוקר, היא שוב שלחה לי הודעת בוקר טוב. הייתי ער כבר תשע שעות אחרי לילה עם לא יותר מדי שינה, ואני תמיד במיטבי כשאני מת מעייפות או מסטול או שניהם, אז הייתה שיחה נחמדה (נחמדה במובן של כמעט כל הודעה שניה שלה הייתה LOL. מה לעשות, אני נהנה כשאני משעשע אנשים, זה המדד שלי לשיחות, כי בלי זה, אין לי כלום). ואז היא אמרה, ציטוט ישיר, "I have a lot to tell you", מה שגרר שידור חוזר של הרמת הגבה שלי מהשיחה הקודמת. היא שוב דאגה לומר לי שהיא יוצאת עם מישהו, ואמרתי לה שאני כבר יודע, ואז היא הגיעה למשהו שונה, ששום דבר לא יכול להעביר אותו טוב יותר מציטוט ישיר, ואני מצטער מראש על עירוב העברית והאנגלית, כאלה הן השיחות שלי עם כל אדם עם ידע מעל הממוצע באנגלית:
היא: "אני מצטערת שהייתי מפגרת בזמן האחרון" (כבר לא ממש אחרון)
אני: "למה את מתכוונת?"
היא: "הייתי קצת כלבתית"
אני: טוב, את זה את אמרת"
היא: "אני טועה?"
אני: "פשוט ציינתי עובדה, כי אם אני הייתי אומר את זה, זה היה נשמע פחות טוב"
היא: "לא ציינת אם אתה מסכים או לא"
אני: "אני חייב?" (כן, אני כל כך נחמד שבא להטביע לי את הראש בחומצה, אני יודע)
היא: "כן, אני לא אעלב."
אני: "טוב, לא היית נחמדה, בלשון המעטה." (הרשו לי להמליץ על חומצה גופריתית. הרבה הרבה כאב)
היא: "כן. כלבה"
אני: "את פשוט רוצה שאני אגיד 'כלבה'...:-) זה לא משהו להתגאות בו, את יודעת"
היא: "say it! :-)"
ולשורה התחתונה, סוף סוף, אני אקבץ מספר משפטים מהמשך השיחה::
היא: "אני יודעת, ורציתי להתנצל כי לא הגיע לך יחס כזה והיית אקסטרה נחמד."
היא: "כבר מלא זמן אני רוצה לדבר על זה, הרגשתי רע עם זה, וכי באמת היית חשוב לי"
לסיכום: נראה כאילו אני לעולם אשאר 'הידיד הנחמד'. לא, זה לא מצב רצוי מבחינתי. ממש לא. מה יש לי לעשות בעניין? ממש כלום.
אה, כן, והדיסק closure שלי, אחרי הרבה מאמצים, מתקרב לסיומו. טיפת אור בקצה מנהרה מאוד ארוכה. הנה דוגמית (רשימה מלאה תבוא כשהדיסק יהיה מושלם וכבר צרוב):
בנזין \ חופשי זה לגמרי לבד
עשרים וארבע שעות ביממה
למדנו את ואני את כל החוכמה
לא ידענו ללמוד בעל פה
שאחד ואחד זה בעצם הרבה
עשרים וארבע שעות ביממה
בנינו חומה של בדידות איומה
אז הלכנו ללמוד כל אחד בנפרד
שחופשי זה בעצם לגמרי לבד
חופשי זה לגמרי לבד
חופשי זה לגמרי לבד
חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד
חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד
עשרים וארבע שעות ביממה
טעות חזרה בטעות על עצמה
מי ידע בסופו של חשבון
שאחד ואחד זה בעצם המון
חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד
חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד
אז הלכנו ללמוד כל אחד בנפרד
שחופשי זה בעצם לגמרי לבד
חופשי זה לגמרי לבד
חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד
חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד
| |
ידע הוא כוח, אני? שופינג? וגם: התנתקות? איזו התנתקות?
כתבתי את כל מה שיש לי לומר על ההתנתקות, והבטחתי לעצמי שאני לא אעשה את זה יותר. מה גם שהפייה אמרה את זה טוב יותר ממני (גם אם יותר קיצוני). אז רק מילה אחרונה: כשאני מתחיל שיחות עם אנשים תל אביבים (שברובם תומכי התנתקות) בשאלה "אז איך זה לגור בהתנחלות?" (ע"ע שייח' מוניס) זה אומר שההתנתקות השפיעה עלי עמוקות. החכמתי, וגם דעתי שונה עכשיו מעט ממה שהייתה בהתחלה, למרות שהשינוי הוא יותר ניואנסי ממהותי.
די, זהו, נגמר. No more.
מצבי עגום, כמו שהעדתי בפני טיטוס כשעוד טרחתי להגיע לטכניון מדי פעם, מאז שהבחורה הראשונה פנתה אלי בעקבות הבלוג. במקום להילחם בזה, החלטתי לזרום. וכך הגענו למצב שחשבתי שאמנע ממנו לעולמי עולמים, בו נפגשתי עם קאי.
עוד כשהיא שאלה את טיטוס בתגובות בבלוג את השאלה הגורלית "מי זה החבר שלך עם הקעקוע?" הרגשתי חובה לבדוק את הבלוג שלה, מרגל שכמותי, והמסנג'ר לא איחר לבוא. תמונות האנימה בבלוג שלה גררו אותי לשאול אותה, מעריץ אנימה נלהב שכמוני אילו סדרות היא רואה, ותארו את תדהמתי כשהיא אמרה שהיא מעולם לא ראתה. עכשיו, היא כבר לא מסוגלת לומר את זה, כי את שאר הפרקים (אלו שהיא לא ראתה אצלי) מהעונה הראשונה של סדרת אנימה קומית צרבתי לה.
היה נחמד, עבר הרבה זמן מאז שראיתי את הסדרה בפעם האחרונה, ואם אתם שואלים אותי, היה שווה להיפגש רק בשביל המבטא הארגנטינאי המגניב הזה. אני מוכן להיפגש שוב anytime.
הייתי בקניון רמת אביב, אחותי החליטה שאני צריך בגדים ואמרתי לה שברגע שיש לה זמן אני מוכן ללכת איתה כדי שתעזור לי (לא, אני לא מסוגל לקנות בגדים לבד, או כמו שאמרתי למי שהביע גיחוך: עשרים וארבע שנים לא קרה מצב שקניתי לעצמי לבד בגדים, אני לא מתכוון להתחיל עכשיו). גייסנו את אמא יקרה למבצע, בו למדתי כמה דברים:
1) יש לי טעם יקר.
2) אם על משהו אין מבצע, הוא נראה יותר יפה בעיני גם אם אני עדיין לא מודע לעובדה הזו.
3) בRockport יש נעליים שעולות יותר מג'ינה, והספקנו לראות כמה מהן לפני שביצענו נסיגה אסטרטגית החוצה.
יצאנו במצב יחסית סביר (500 ש"ח פלוס מינוס) וחוץ מזה אכלנו במקדונלדס, אז כשאני אזכה בג'יפ סוזוקי המעפן הזה, אני ארגיש שזה היה שווה. כן, בטח.
דבר נוסף שלמדתי הוא שקשה למצוא עבודה לא מבזה שאפשר לעבוד בה חודשיים עד שמתחילים הלימודים שוב. עבדתי שנה וארגהע חודשים בתור מאבטח, הספיק לי, thank you very much, ואם העובדה שאני לא אעבוד בעבודה הזו לעולם תכריח אותי לקחת הלוואה מהבנק עוד שנה ומשהו כשהכסף יגמר, אני מוכן. וחשוב לזכור שאני תמיד יכול לצמצם קורסים כדי לעבוד בזמן הלימודים. הבטחתי לעצמי לא להגיע לגיל 30 בלי תואר ועבודה נורמלית, אבל זה עדיין משאיר לי בערך חמש וחצי שנים במקום הארבע שנדרשות לתואר שאני מעוניין בו.
גם הספקתי ללמוד שלגשת לבגרות במתמטיקה בלי הכנה כשאתה במכינה מקפיץ לך את הממוצע בגרויות המשוקלל בחמש נקודות בערך, ואת הסכם בשתיים וחצי. אז אני עכשיו בעליו הגאה של ממוצע בגרויות שעובר את ה-100 סוף סוף, והסכם שלי צמצם את הפער המטורף בינו לבין הנדרש להנדסת חשמל בטכניון. לא, זה לא מספיק, ולא יספיק גם אם אני אעשה בגרות בפיזיקה מחדש ואקבל 90. אז אולי אחרי הכל אני כן אאלץ לעשות פסיכומטרי מחדש. וחשבתי שסיום המכינה מספיק כדי שאומר את תפילת הגומל.
קיבלתי מחמאה על הבלוג, שימו לב: "הוא מעניין וכתוב יפה" מה שמלמד אותנו על ירידת סטנדרטים בארץ, ועל כך שיש אנשים ממש, אבל ממש משועממים.
אחד הדברים הבאמת חשובים: למדתי שאקסיות לא משתנות, ושעשיתי בחוכמה כשעזבתי אותה ואמרתי לה שאם היא באמת רוצה שנחזור, שתמצא זמן בלו"ז העמוס שלה כדי שניפגש ונדבר על זה. כן, היא בצבא, אבל היא כל יום בבית.
אז זה פרק נוסף שנסגר, אני אפילו לא אנסה לומר שוב שזה האחרון, אבל לעת עתה אני בסדר.
לסיכום, החכמתי הרבה בשבוע האחרון. אז זה הופך אותי לפחות טיפש? מעצם ההגדרה, לא יותר.
רציתי לשים את "The Four Horsemen" של מטאליקה כתרומה למה שאני חושב שהולך במדינה הזו בזמן האחרון, אבל הבטחתי שאני לא אדבר על הדבר הזה לעולם שוב, אני הנה משהו לא קשור בכלל, אבל יפה שאני שומע עכשיו:
Metallica/The Outlaw Torn
And now I wait my whole lifetime
For you
And now I wait my whole lifetime
For you
I ride the dirt, I ride the tide
For you
I search the outside, search inside
For you
To take back what you left me
I know I'll always burn to be
The one who seeks so I may find
And now I wait my whole lifetime
My outlaw torn
My outlaw torn
And I'm torn
So on I wait my whole lifetime
For you
So on I wait my whole lifetime
For you
The more I search, the more my need
For you
The more I bless, the more I bleed
For you
You make me smash the clock and feel
I'd rather die behind the wheel
Time was never on my side
So on I wait my whole lifetime
My outlaw torn
My outlaw torn
My outlaw torn
And I'm torn
Hear me
And if close my mind in fear
Please pry it open
See me
And if my face becomes sincere
Beware
Hold me
And when I start to come undone
Stitch me together
Save me
And when you see me strut
Remind me of what left this outlaw torn
| |
 תשעה באב, או: על מה באמת אני מתאבל היום
חגים ומועדים בדת היהודית נעשו מעורפלים יותר ויותר בשבילי מאז הצבא, אף פעם לא התחברתי לדת, ובצבא, כשרק מספר מועדים נבחרים ממש מצוינים בצורה מורגשת (כלומר, חופש) קל לא להרגיש אותם בכלל. מה לעשות, כשאתה עומד עם אפוד במגדל שמירה קשה לך להרגיש כשפורים מגיע, ובטח שקשה להרבות בשמחה.
גם מאז השחרור, וסימן השנתיים וחצי מאז מתקרב בצעדי ענק, לא יצא לי יותר מדי לציין חגים. בתור מאבטח שעובד בידיעה שהוא יצטרך לשלם בעצמו על מספר שנות תואר, עבדתי מתי שרק יכולתי. אני חושב שהבוס שלי זכר אותי לטובה בתור אחד האנשים היחידים שעבד מרצון כמעט בכל חג ושבת.
אז הגענו לזמן הנוכחי, לאחר מעל חמש שנים שבהן לא ממש יצא לי לציין שום חג יהודי, וימים כמו היום, שבהם אני מגלה שתשעה באב רק תוך כדי שיחה עם קאי, שבמקרה צמה. במשפחה שלי השיחה על העניין הסתכמה ב:
אני לאחותי: מיה, ידעת שהיום תשעה באב?
אחות יקרה: כן. בתאבון! (הייתי בתהליכים להכין פיצה)
מה לעשות, אני מכבד אנשים מאמינים, באמת, ואני לא אפריע לאף אחד שצם בכוונה תחילה, אבל זה פשוט לא אני. לי יש דברים אחרים להתאבל עליהם היום, כמו לדוגמה הטעות הגדולה ביותר שנעשתה על ידי שרון מאז הפלאנגות של סברה ושתילה. בעצם, מאז ומעולם.
כן, נו, זה עוד פוסט שחוזר להתנתקות. כמה מתאים שהיא מתחילה רשמית בתשעה באב. אולי שרון פשוט מנסה להמעיט מערך הסבל שהוא גורם ועוד יגרום לאנשים כשהוא מפנה אותם ביום של חורבן בית המקדש.
אני מקווה, באמת, שזה יהיה הפוסט האחרון שלי על ההתנתקות. אם, כנגד כל פרשן צבאי, רמטכ"ל ויודע דבר, ההתנתקות תשים קץ לפצמ"רים, קסאמים, פיגועים ושאר ירקות, לא תהיה לי שום סיבה לחזור לנושא. אם כן, אני ארגיש חובה לצטט שוב את מה שאני אומר כאן: אסון, טעות, יום עצוב לתושבי גוש קטיף בפרט, ולחברה הישראלית כולה בכלל. תושבי אשקלון, הכינו את המטריות. הולך לרדת גשם כבד החורף.
ממה שנראה בחדשות, התושבים נראים נחושים להראות התנגדות פסיבית. מסוג ההתנגדות שמקובלת וגם רצויה לדעתי. אני מפציר בכל תומכי ההתנתקות להפסיק לרגע להסתכל מהצד על התושבים כאילו הם חיות קרקס, ולחשוב מה אתם הייתם עושים אם חיילים היו באים לפנות אתכם מביתכם. אם הייתם יודעים שבקרוב, הקברים של הילדים שלכם ישמשו יסודות למסגדים. אם כל העבודה הקשה, כל מה שהשקעתם באדמה ובבית שלכם יורד לטמיון ואין לכם מה לעשות בנידון.
אני אגיד שוב, אין לי שום קשר לדת. אבל מהיום, אני יודע שתשעה באב תשס"ה יהיה תאריך הרבה יותר סמלי בשבילי. יום אבל חילוני לחלוטין. אני בטח אזכור כל שנה את היום בתור ארבעה עשר לאוגוסט, אבל המשמעות היא אותה משמעות. מאוחר מדי לעצור את זה עכשיו, וכשכדור השלג הזה ירמוס דברים בדרך שלו, כל מי שיגיד "ידעתי שזה מה שיקרה" יראה לא אנושי. אז אני אומר את זה מבעוד מועד. כולנו, כל מתנגדי ההתנתקות, יודעים בדיוק מה עומד לקרות.
תסלחו לי, אני עומד לשאול את אמא שלי איפה היא שמה את "כרוניקה של מוות ידוע מראש." אין דבר יותר מתאים לקרוא בימים אלה.
Metallica / Blitzkrieg
Let us have peace, let us have life,
Let us escape the cruel night.
Let us have time, let the sun shine,
Let us beware the deadly sign.
The day is coming, armageddon's near,
Inferno's coming, can we survive the blitzkrieg.
The blitzkrieg, the blitzkrieg.
Save us from fate, save us from hate,
Save ourselves before it's too late.
Come to our need, hear our plea,
Save ourselves before the earth bleeds.
The day is dawning, the time is near,
Aliens calling, can we survive the blitzkrieg
| |
 גנבים קרית גתים נפשעים, אי השפיות כנראה עוברת במשפחה, וגם: האקסית מכה שוב
אני יושב על המיטה שלי בחדר, בוהה בגופה ששוכבת על הרצפה בלי ממש לראות אותה. המבט שלי עובר למברג שבידי ואני מניח אותו, מחליט שתועלת הוא כבר לא יביא לי. אני מביט שוב על הגוף חסר החיים, פצע פעור בצידו, ותוהה מה אני אמור לעשות עכשיו.
עוד באמצע השבוע אחותי התקשרה והודיעה שמשהו לא בסדר עם המחשב. כבר אז תיארתי לעצמי שזו אכן בעיה שלא נובעת מההבנה הלוקה בחסר של אחותי במחשבים, מה גם שהחבר החדש שלה בדרך לתואר שני בהנדסת אלקטרוניקה ומנהל צוות טכני בסלקום, אז הוא מבין יותר ממנה (וגם ממני, אם לומר את האמת). עוד באותו יום התקשרתי לרם ואמרתי לו שאני מאוד מעוניין שהוא יבוא, אבל שיהיה מודע שבשטן לא תהיה אפשרות לשחק, או במשחק האינטרנט השטני לא פחות שאני הכרתי לו לפני כמה שנים (שהוא כנראה גם הסיבה שאני משלם בסבל קארמי עד היום) וכיום הוא משחק ואני לא, מבחירה. בכל זמן נתון אני משתדל שיהיו לא יותר משלושה דברים שהם רשע טהור בחיי, והטכניון, השטן והאקסית ממלאים אותם בצורה יפה. עד אתמול כבר התחלתי לשקול חזרה, בגלל ההיעדרות (הברוכה) של מחשבות על האקסית בזמן האחרון, אבל עכשיו זה נגמר. המשך יבוא.
הוא אמר שכבר נמצא מה לעשות, ואני קיבלתי מידע על הופעה של 'בצפר' בבארבי בחמישי, אז נפגשנו בכל זאת. הוא הגיע קצת מאוחר ואני הייתי קצת עייף, מה גם שהבחורה איתה היינו אמורים ללכת הבריזה (זה תחביב ממכר, להברחז לי, כנראה) ולי אין מושג איפה הבארבי, ובלי מחשב ו-Emap למצוא את המקום היה דורש הסתובבות בת"א, שהיא אגב העיר השנואה עלי ביותר בארץ. ויתרנו. אז שקלנו את המוסד, אבל זה היה כבר אחרי חצות והטלתי וטו מחמת עייפות, היה לי יום ארוך. רם, מן הסתם, דאג להזכיר לי פעם בחצי שעה מאותו רגע שבגללי לא הלכנו למוסד. לקחונו את Ocean's Twelve בדי-וי-די, היה נחמד מאוד, למרות שפחות טוב מהראשון (אבל זה צפוי בכל סרט שאי פעם יצא).
יום שישי שוב לקחתי אותו לאבא שלי כמו בפעם הקודמת, הפעם בלחץ פיזי מתון גם גרמתי לו לצאת שבע, וזה קשה, כי הבחור אוכל הרבה. ראיתי את אחותי החורגת הגדולה יותר פעם ראשונה מאז ששמעתי שהיא מתחתנת ואפילו זכרתי לומר לה מזל טוב לגמרי בעצמי (טפיחה עצמית על השכם), חזרנו ויצאנו עם החברים שלי מהבית לסרט The Island. מומלץ בחום, נהניתי ממנו פלוס מינוס כמו שנהניתי מ-Sin City (שזה אומר, ממש ממש הרבה). החצי שעה הראשונה אמנם גרמה לי לחשוב שאני עומד להתאכזב, אבל אחרי החצי שעה הזו דברים התחילו לזוז (והבגדים של סקרלט ג'ונהסן התחילו להתדלדל בקצב הדרגתי), ואני אומר שוב, היה ממש טוב. סקירת החברים שלי בפעם השניה לימדה אותי שלרם יש שלוש קטגוריות אליהם הוא מסווג אנשים, והוא פשוט מסווג את החברים שלי באופן אקראי אליהן:
פעם שעברה פעם נוכחית
דן: בסדר סבבה
תאודור: סבבה סנוב
גיא: סנוב בסדר
ובכל זאת, כבר ציינתי שתמיד כיף להפגיש חברים מחלקים שונים של החיים שלי, זה נחמד וגורם לי להרגיש שאוהבים אותי, כי אני היחיד שכולם מכירים. אז אני אנוכי, זה חדש למישהו?
הפגשתי אותו גם עם עדי במוצאי שבת, אני פשוט צריך לראות אותה מדי פעם סתם כדי להעלות את המצב רוח שלי, והפעם הבאתי אותו ויצא שערכנו פשיטה שלא הייתה מביישת את ה-ATF על המקרר שלה. אני באופן כללי לא אוכל הרבה, אבל רם אוכל מספיק בשביל שנינו פלוס עז אחרי צום גדליה. השגתי ממנה גם הבטחה לבוא איתי לארחות שבת אצל אבא שבוע הבא, מה שאומר שכשהיא תבריז לי אני אוכל לשחק לה על המצפון.
הגענו די ברגע האחרון לרכבת של חמישה לעשר (הראשונה שיוצאת מהרצליה לקרית גת במוצ"ש) ומזל, כי אחרת החברה שלו, מרוקאית שלמה, הייתה רוצחת את שנינו באכזריות, אבל קוצר הזמן גרם לו לקחת את התיק ביחד עם הדיסקמן MP3 שלי שהיה אצלו, ושישאר אצלו ככל הנראה עד הפעם הבאה שניפגש. בן בליעל קרית גתי, קללה ומארה על ראשך!
החבר של אחותי החליט עוד באמצע השבוע שהבעיה במחשב היא כנראה בספק, ואחותי היקרה קנתה מכספה ספק חדש (66 ש"ח כולל מע"מ כי יש לי גם אמא יקרה שעובדת בחברת מחשבים). במוצ"ש החבר (היקר) שלה סידר בערך כל בעיה חשמלית בבית שלי ובדרך התקין את הספק החדש, שלמרות שאני הרכבתי את המחשב לבד מחלקים קנויים בזמנו, העדפתי לא להתעסק עם דברים שאני לא סגור עליהם, כמו מה קורה אם מתקינים ספק של 400 וואט במקום אחד של 300. זה סידר את הבעיה, והוא גם בדרך סידר לי בעיה שהייתה לי כבר בערך שנתיים עם כרטיס הקול שמעולם לא הצלחתי לסדר לגמרי, אבל הצלחתי באופן זמני כל פעם לדאוג שכן יהיה לי סאונד.
תזכורת לעצמי: לא לתת לאחותי להיפרד מהחבר החדש שלה. להחזיק בו בכל מחיר. אם יהיה צורך, גם נאיים על חייו כשהיא תתחיל לחשוב על חתונה.
אותה אחות יקרה החליטה לפני קצת זמן שמה שבעצם הנינג'ה צריכה זה גבר בחייה כדי להירגע, איכשהו ככה ההגיון עובד במשפחה שלי, אף אחד מאיתנו לא היה אי פעם שפוי, כנראה. לכן אנחנו בתהליכים להשיג חתול כרגע, חרף העובדה שאמא שלי אלרגית לשערות חתול. פספסנו צ'אנס להשיג הימלאיה מסורס בן שנה וחצי (מחיר של גור הוא 3,500 ש"ח. זה מין זן של חתול שניתן לאילוף כמו כלב, רגוע וגם ממש יפה, ונדיר בצורה מטורפת) ועכשיו אנחנו בתהליכי חיפוש אחרי רוסי כחול (מחיר גור: מעל ל-1,000 ש"ח) או סתם פרסי כלשהו שיהיה מספיק יפה כדי שהחתולה לא תאפיל עליו עם הפרווה הלבנה המדהימה שלה. אם למישהו יש חתול פרסי, לאו דווקא גזעי, אבל עם פרווה ארוכה, זכר, מסורס ובן שנה עד שנתיים למסירה, אתם מוזמנים לפנות.
ראיתי את האקסית במסנג'ר אתמול, בצורה מאוד אירונית בזמן שאני עורך רשימת שירים לדיסק ה-closure שלי איתה (עם שירים כמו "כשאתה לבד" של עברי לידר ו"עכשיו את" של היהודים) אחרי שלא דיברנו אפילו וירטואלית מעל לחודש, ושוחחנו קצת, ואז היא ביקשה שאני אתקשר אליה, מה שלמרות העובדה שאנחנו כבר מעל לשבעה חודשים ממש לא ביחד, עדיין מעורר בי רפלקס שליחת יד לטלפון בחדר שלי שאני צריך לדכא. סיימתי את השיחה עם קאי (שבאמת הגיע הזמן שתוסיף אותי כבר למסנג'ר שלה) לפני שהיא ממש הבינה למה בדיוק אני צריך להתקשר לאקסית אם היא מבקשת ממני, אבל זה בסדר, אם אני לא מבין אני לא מצפה מאף אחד אחר להבין, והתקשרתי. כמו תמיד, הכשרון שלה להכניס אותי לסרטים בזמן הכי גרוע האפשרי הוכיח את עצמו. טיטוס אמר לי פעם מה הדרישות של אקסית כדי שתהיה מיתולוגית, ומסתבר שהיא אולי לא מיתולוגית שלי, אבל אני מיתולוגי שלה, לפי הקריטריונים האלה (גרמתי נזק לקשרים חדשים שהיו לה). יופי לי. אני לא אחלוק את כל מה שקרה בשיחה הזאת, אני רוצה לשכוח מזה עד הפעם הבאה שנדבר בצורה רצינית, שזה עוד שבועיים, אחרי המבחן האחרון שלי במכינה. לפחות היה לי מספיק שכל להגיד לה שאני ממש לא רוצה לחשוב על שום דבר חוץ מסיום המכינה כרגע, כי גיליתי שממוצע 70 בפיזיקה יפטור אותי מקורס קיץ.
שורה תחתונה: לא, עדיין לא צרבתי את הדיסק.
טיטוס, אני עדיין לא סגור על אם אתה קורא את הבלוג הזה או לא, אבל למקרה שכן, שב בשקט. כן, אני יודע שאקסיות זה השטן, ואם באמת הייתי רוצה לשמוע משהו שאמור להיות עצה ודומה יותר להצלפת לשון צינית, הייתי מספר לך את זה בצורה אישית.
אז זהו. בס"ד אני נרשם למלא"ך לשנה הבאה בפעם הבאה שאהיה בטכניון (יום חמישי, כדי להיבחן בפיזיקה), מה ששוב מעיד שאני גם לא ממש שפוי וגם ממש לא לומד מטעויות. נו, טוב. תאחלו לי בהצלחה, אני אזדקק לה.
Papa Roach לפעמים סתם מרעישים, ולפעמים יש להם שירים טובים. ככל שהם צורחים פחות ומנגנים יותר השירים שלהם נשמעים פחות כמו רעש ויותר כמו מוזיקה. בנאמנות אין קץ למסורת שלי לשים בסוף הפוסט את השיר הראשון שמתאים להרגשה שלי, קבלו אותם:
זאת פעם ראשונה שאני ממש קורא את כל המילים, ועכשיו פתאום קלטתי מה הוא שר, אז ליתר בטחון, לא, אין צורך לדווח עלי למשטרה, אני לא באמת מישהו שיתאבד.
Papa Roach / Last Resort
Cut my life into pieces
I've reached my last resort, suffocation, no breathing
Don't give a fuck if I cut my arms bleeding
Do you even care if I die bleeding
Would it be wrong, would it be right
If I took my life tonight, chance are that I might
Mutilation out of sight and I'm contemplating suicide
Cause I'm losing my sight, losing my mind
Wish somebody would tell me I'm fine
Nothing's alright, nothing is fine
I'm running and I'm crying
I never realized I was spread too thin
Till it was too late and I was empty within
Hungry, feeding on chaos and living in sin
Downward spiral, where do I begin
It all started when I lost my mother
No love for myself and no love for another
Searching to find a love upon a higher level
Finding nothing but questions and devils
Cause I'm losing my sight, losing my mind
Wish somebody would tell me I'm fine
Nothing's alright, nothing is fine
I'm running and I'm crying
I can't go on living this way
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: