איך חול יכול להיות מהיר?

קאי שאלה אותי פעם למה כל העדכונים שלי כאלה ארוכים, ולירז פשוט הודיעה לי שהם ארוכים יותר מדי. מה לעשות, אני לא רואה יותר מדי טעם בלכתוב פוסט כל יומיים, ובהשוואה למרווחי הזמן בין הפוסטים, האורך שלהם באמת לא כזה אבנורמלי. בכל מקרה, ברגע שאני אחזור ללימודים (והיום קלטתי שהדבר עומד לקרות עוד חודש פלוס יומיים) הפוסטים שלי יהיו שבועיים במקרה הטוב, וכפי הנראה יכללו השפעות מרחיקות לכת מקורסים כגון חדוו"א 1, פיזיקה 1 ושארי בשר של המקצועות האלה. אז הנה, הצדקתי את עצמי. ועכשיו לנקודה שבשבילה כתבתי את הפוסט, אם אחת כזו אכן קיימת:

כמה דברים שאני רוצה לכתוב כבר זמן לא קצר, בלי שום קשר, סדר, או הגיון מסוים:

1) בהמשך ישיר לפסקה הקודמת, למה אומרים "שארי בשר" אבל גם "שאר ירקות"?

2) שלוש הספרות הראשונות של הטלפונים של אינטל קריית גת הן 666. Coincidence?

3) אחותי ערכה שינויים קטנים באחד המשפטים שלי (ההבדל היחיד בין תוכניתגאונית לתוכנית מטורפת הוא מידת ההצלחה) והפכה אותו ל: The difference between a genius and a madman is not in cognition (sanity) but in recognition. ידעתי שהגאונות קיימת במשפחה שלי מדורי דורות. חבל שדווקא עלי היא דילגה. זה מקרב אותי לסלוח לה על היותה דמי-פקצה בת שלושים פלוס. 

4) מתחרים באפקט הפחד מרסקים מכוניות, נתלים בגובה עשרות מטרים מעל משטחים קשים, אוכלים דברים מעוררי תיאבון כמו דיונונים (כולל הדיו) ומקקי מדגסקר לוחשים חיים, אבל ממררים בבכי כשהם נפסלים. What the fuck?

5) כבר הרבה זמן לא נגעתי בשטן. יש לו מחליף מוצלח לא פחות (Dungeon Siege 2, למתעניינים) והוא כבר מבית היוצר של מיקרוסופט. רמה כזו של תועבה כבר הרבה זמן לא טימאה את המחשב שלי ואת רוב שעות העירנות שלי. ארורים תהיו, כולכם!

6) אם תכננתי במשך חודשים איך אני בקושי אהיה בבית כשתהיה לי חופשה, מה ההסבר למספר הפגישות עם חברים שעד עכשיו היו לי, שאותן אפשר לספור על יד אחת? עדי אמרה לי שבתדירות שאנחנו מתראים, היא לא תספיק לראות אותי לובש את כל הבגדים החדשים שלי עד שהם כבר יהיו ישנים, למרות שאני עושה מאמץ להתלבש שונה בכל פעם שאני רואה אותה. את דן ראיתי פעמיים, שתיהן כשהייתי צריך עזרה באופן די דחוף, תאודור פעם אחת, גיא לא מאז שהוא חזר מתאילנד,  טיטוס לא מאז שסיימנו את הלימודים. רם ואני דווקא רוצים להיפגש שוב, אבל נתקלים בקשיים. מסיבה כלשהי, בחורה ושמה אפרת מראה רצון עז להיפגש איתי, אבל לא ממש יוצא לנו, בגלל שיש לי נטיה לחיות בשעות בלתי שפויות לחלוטין (אני מגיע לזה, בהמשך).

7) הימים שלי לא ממש קיימים. החלטתי לכתוב את הפוסט אחרי שהתעוררתי באחת וחצי בלילה. אתמול התעוררתי בחמש בבוקר. אני אוכל ארוחות בוקר באחת עשרה, ארוחות צהריים בסביבות ארבע, וארוחות ערב בשעה כלשהי שיכולה לנוע מתשע בערב לתשע בבוקר. אמא שלי לא ראתה אותי מתחילת השבוע, כי כל פעם כשהיא מגיע הביתה בערב, אני ישן, ומתעורר רק כשהיא כבר ישנה.

8) אה, יש מצב שאריאלה סגרה שבת, לא ראיתי אותה בסופ"ש והיא גם לא עדכנה את הבלוג, אז נקווה ששבועיים לא הרסו את סוף השבוע בו התחלתי להשחית את נפשה הצעירה ונמשיך בסוף השבוע הזה.

9) אני ממש אוהב את סינרגיה. כן, אני יודע שקלטתי את זה מאוחר, זה לא שונה בהשוואה לשום דבר אחר בחיים שלי. טחנתי את הדיסק שלהם בריפיט שלושה ימים רצוף (כשאני אומר רצוף אני ממש מתכוון רצוף. לא לשמוע אותו שלוש, ארבע פעמים ביום. כל זמן שאני יושב ליד המחשב או נוהג, שזה ממש אומר רוב היום) והגעתי למסקנה הזו. אפילו השמעתי אותם לעדי, והיא, המעוז האחרון של המוזיקה השחורה שאני מכיר, אהבה עד לרמה שהיא התקשרה אלי כדי לרשום את השירים של הדיסק שלהם ושל הדיסק פרידה שלי. לירז טוענת שימאס לי מהם בקרוב. אני טוען אחרת. עוד נראה.

10) ניסיתי, אני מנסה, ועוד אנסה לכתוב משהו (חוץ מהבלוג, זה לא ממש נחשב)בזמן הפנוי שלי. לפחות לעשות משהו קונסטרוקטיבי מעט עם החופש. בינתיים אני נכשל כישלון חרוץ שוב ושוב. אל תגידו writer's block, אני יודע בדיוק מה ההרגשה, וזה לא זה. יש לי רעיונות בנויים, שלדים של שלושה סיפורים שונים בצורה מהותית אחד מהשני, פשוט כשאני מגיע למילים אני מתקדם לאט מאוד ונכנע במהירות.

11) ג'ינה תוקנה בהשקעה גדולה, שתתחלק חצי-חצי ביני ובין אבא שלי. בטח שזה נראה חיובי במבט ראשון, אבל לומר את האמת, כבר שום דבר לא בטוח חוץ מחשבון הבנק המתפורר שלי.

אני צריך יותר אלמנטים חיוביים בחיים שלי. יש לי חודש לשנות, דברים לעשות. תמיכה פיזית, כלכלית ובעיקר נפשית תוערך מאוד, כי נראה כאילו זה מה שאני צריך עכשיו. שום דבר לא הולך כמו שצריך כשאני לבד. רחמים עצמיים לא מתאימים לי, אבל קשה לי להתרכז במשהו אחר כשאני יודע שהדבר הראשון שאני אעשה הוא לשלוח הודעה למאט ולשאול אותו אם הוא מוכן לשחק.

אם בחיוביות עסקינן, רציתי להדגים לכם אילו מן אנשים MIT מקבלת, אנשים שדרך אגב, סיימו שם כבר תואר שני ושוקלים אם לסיים או לא את הדוקטורט סתם מתוך גחמה. קבלו שיחה שהתנהלה אתמול ביני לבינו, וכן, הכל באנגלית, תתמודדו:

Matt: I've been thinking about forming a zombie slave army... I don't suppose you'd be willing to join if I offered you a Klondike Bar?

?

Quicksand: A what

Matt: It's an ice cream bar... Their jingle is "what would you do for a Klondike Bar?" claiming people would do anything for them

so I figure they'd be willing to join a zombie slave army for one, naturally

Quicksand: Naturally... It's a good thing you haven't went to get yourself diagnosed yet, because I'm not sure many mental

institutions have fast internet connections

Matt: Someone already convinced me that I wouldn't want French Zombies in my army, so I'd have to have some sort of a screening process

?

Quicksand: And you'd want Israeli Zombies

Matt: Can't see why not, unless there are some undesireable characteristics to being an Israeli. A mere tendency to eat one's

young or garlic isn't enough to earm an exemption

Quicksand: Well, Israelis in general are rude and inconsiderate

Matt: Well, zombies are supposed to be rude and inconsiderate, to a certain degree... How else are they going to take over the

world? they hake horrible diplomats

Quicksand: This conversation just earned a spot in my blog

Matt: And excerpts from it will not doubt be seen in the case study published by your psychiatrist later in life

Quicksand: No doubt about it 

כן, אנשים, אני מאחל לכל אחד ואחת מכם חבר ששיחות איתו מתחילות במשפט "תגיד, אני חושב על ליצור צבא עבדים זומבים, בא לך להצטרף?" ונעשית רק יותר ויותר הזויה משם. עליו אני יכול תמיד לסמוך שישפר לי את מצב הרוח. תחנה הכרחית בביקורי הבא בארצות ניכר.

ולסיום, Orphaned Land, סתם כי קמתי עם רצון לשמוע אותם:

The Sahara's Storm

I call the mighty prophet
Taint my sword with blood
Help in my holy "JIHAD"
As I tear, kill and maim
All is done in your name

For me God shall do the same
My faith is left to blame
Even though our God is one
You'll just spill blood
It shall be done

This all shall die
Fire from the sky
Can't ask God why
This kingdom cry ?
Open my eyes
See only sand
It shatters all life
And kills the land
I drown in myself
Of the heat
In the desert storm

War of gods, you cannot deny
Into damnation we shall fly
I am becoming all and all becoming me
When all has been said and all has been done
Now it ends
Can rise no sun

Let thy will lead us on

"But to those who believe not in the signs of God..."
..."God witnesseth that there is no god but He"

Infidels that worship the worm
Shall bring SAHARA's storm

החלטתי לכתוב פוסט שלא יהיה עלי. לא יותר מדי קורה גם ככה, ואולי אם הפוסט לא יהיה עלי הוא אפילו יהיה קצת מעניין (then again, maybe not). אין לי הרבה הרבה מה לרדת גם ככה, מה? אז אחרי אקספוזיציה קצרה, נדבר (יותר נכון, אני אכתוב, אתם תסתלקו) על האמי:

שלושה מהדברים השנואים עלי ביותר בעולם המודרני הם:

 1) השעבוד לכסף והאמונה שכביכול כסף יכול להשיג הכל. הבעיה היא השינוי שחל בעולם שהפך את האמונה הזו לכמעט אמיתית. כאילו אם יש לך כסף, זה הופך אותך לאדם יותר טוב.

 2) פוליטיקה, ואיך היא משתלטת על כל פן בחיים. אני לא מדבר רק על שלטון. אני מתכוון לפוליטיקה במקום הלימודים, במקום העבודה, בכל מקום. כמו בירוקרטיה, היא משתלטת עלינו.

 3) תעשיית הבידור, והיחס אליה. יש אנשים ראויים להערכה בתעשיה, אני לא אומר שלא. אבל הם בסך הכל בני אדם, ויחס ההערצה המוגזמת הזו כשמו כן הוא: מוגזם.

אם כן, עולה השאלה מה עשיתי אני אתמול (או יותר נכון, היום) לפנות בוקר צופה בטקס פרסי האמי, שמנציח את שלושת הדברים האלה בדיוק? הייתי רוצה להגיד שלטעמי מחקר, שראיתי את הטקס רק כדי למצוא בו פגמים ולדווח עליהם לכמה אנשים שקוראים פה באופן קבוע, אבל זה לא יהיה נכון. האמת היא, שכבר בעבר מצאתי את עצמי נהנה מהטקס הזה, ומספיק כדי לראות אותו במידת האפשר בשידור ישיר. מסתבר שגם בי יש איזשהו נטע פקצתי-משהו, אבל אחרי שטיטוס כותב פוסט לכבוד הכניסה ה-9,000 לבלוג שלו, מסתבר שכנראה יש את הגרעין הזה בכולנו.

וכעת לדיווח:

את ג'ואן ריברס לא ראיתי כבר הרבה זמן. את הבת (השווה) שלה מעולם לא. כבר מאחת בלילה שעון ישראל החליטו שצריך לשרוף קצת זמן עד לאמי, ולכן במשך שעתיים הן עמדו על השטיח וירטו כל מיני ידוענים לראיונות קצרים, שהשאלה הכי נפוצה בהם הייתה "what are you wearing?" עם כוונה לשם המעצב והמשפט "you're gorgeous, I love you" נאמר שם מספיק פעמים כדי לגרום למנצח בתוכנית האלופים של אפקט הפחד לרפלקס הקאה. ולמרות זאת, היה משעשע, ומעניין בצורה בינונית. לקראת הסוף קצת נמנמתי (למטרת הצפיה הסרתי את האבק מעל הטלויזיה הקטנה בחדר שלי ומיקמתי את עצמי בצורה נוחה על המיטה), אבל התעוררתי בזמן לפתיחת הטקס.

אלן דג'נרס היא מנחה מצוינת. איכשהו, בפעמיים שהיא הנחתה את טקס פרסי האמי היא עשתה את זה אחרי אסונות לאומיים (הפעם הראשונה הייתה ב-2001), והצליחה למרות זאת להעביר את הטקס בצורה מכובדת וכן, גם בידורית. מגישי הפרסים התהדרו במונולוגים או דיאלוגים שנונים, כולל אלתורים שגרמו לי לתגובות בין חיוך רחב לממש צחוק בריא (מג'ון סטיוארט וקונאן אובריאן פשוט נשפכתי מצחוק) וממש לא הצטערתי שהרסתי את הנסיון (המוצלח, אני חייב לציין) שלי לחזור לשעות שינה נורמליות. בנוסף, החלטתי שאני צריך לגלות מה כל כך מוצלח ב-desperate housewives שגרם כזאת רשימת מועמדויות (וזכיות) ענפה. הפארודיה שלהם, גם אם גרמה עצב מסוים לראות עד כמה דונלד טראמפ התדרדר ועד היכן הוא מוכן לשקוע כשהוא בחובות, על "אמריקן איידול" הייתה מוצלחת במיוחד, וברוח שבה נכתבים הדברים, הרשו לי להוסיף הצהרה: קריסטן בל (ורניקה מארס), תעשי לי ילד!

ולדבר שונה לגמרי, לקחת חיילת צעירה שהמוזיקה שהיא שומעת כוללת מארון 5, נטלי אימברוליה וכריסטינה אגילרה תחת חסותך ולדרדר אותה לעולם התחתון של חשמליות ודיסטורשנים זה תמיד נחמד. גם למדתי שיש אנשים שלא אוהבים את Nothing Else Matters של מטאליקה, אכן מצוקה קשה, אבל לאט לאט. אני אוהב אתגרים, וחוץ מזה, זה לא היה שווה אם היא ישר הייתה מתחברת למוזיקה, נכון?

אריאלה, כשאני אסיים איתך, את לא תביני איך שמעת בעבר את המוזיקה שאת מקשיבה לה היום...:-)

ובשבילך, למזכרת, השיר הראשון של מטאליקה שאי פעם אהבת:

Metallica \ Mama Said

Mama she has taught me well
Told me when I was young
Son, your life's an open book
Don't close it fore it's done
The brigtest flame burns quickest
Is what I heard they say
A son's heart's owned to mother
But I must find my way

*Let my heart go
Let your son grow
Mama let your heart go
Or let this heart be still

Rebel my new last name
Wild blood in my veins
Apron strings around my neck
The mark that still remains
Left home at an early age
Of what I heard was wrong
I never asked forgiveness
But what I said is done

* Repeat

**Never I ask you
But never I gave
But you gave me your emptiness
I now take to my grave
Never I ask of you

But never I gave
But you gave me your emptiness
I now take to my grave
So let this heart be still

Mama now I'm coming home
I'm not all you wished of me
But a mother's love for her son
Unspoken, Help me be
I took your love for granted
And all the things you said to me
I need your arms to welcome me
But a cold stone's all I see

* Repeat

Let my heart go
Mama let me heart go
You never let me heart go
So let this heart be still

**Repeat

אז הנה החדשות, למי שלא נמצא איתי בקשר קבוע: ג'ינה במצב קשה, כרגע במוסך, וכן, הכל באשמתי. לא דאגתי לה כמו שצריך, ועכשיו היא בנתניה ואני פה, מחכה להערכת מחיר על התיקון שלה ומנסה להחליט עד כמה אני מוכן לשלם לפני שאני אומר "זה יותר מדי" ואומר לה שלום, וגם "ברוכים הבאים" ל-5,000 השקלים שאני אחסוך השנה הבאה אם היא לא תהיה ברשותי לפי חישוב גס. עם כל מה שעברנו ביחד, אחזקת רכב היא עסק יקר, ולהיות סטודנט חסר הכנסה ממש גרם לי לשקול את ההיבט כספי של ממש הכל. עד עכשיו הנוחות והחיים הטובים שליהם התרגלתי איזנו את העלויות, אבל אני כבר לא בטוח שאני מעוניין. בסך הכל, הרבה אנשים מסתדרים בלי רכב, וגם אני יכול.

אתמול גררתי אותה ממקום מושבה בתחנת הדלק בה השארתי אותה, אחרי שבעל התחנה דאג לומר לי שגרמתי נזק לתחנה שלו (נשמע לי מעט מופרך, אבל נניח). לא היה לי כוח להתווכח איתו, כי בשעה ששמתי את האוטו שם, באמת לא הודעתי לאף עובד בתחנה שיש מצב שהיא תישאר שם יום-יומיים, מה שלא היה בסדר מצידי, ולא היה לי כוח להתחיל עם זה. אחרי בערך שעה שחיכיתי הגיעה ניידת שירות (לא גרר, כמו שביקשתי) ואישש את חששותי שאכן, צריך להזמין גרר (רציתי לשבור לו את השמשות והפרצוף. בשביל מה מלכתחילה הזמנתי גרר?!). הוא הזמין ואמר לי שתיקח בערך שעה. חסר הסעה ואחרי חישוב מהיר הגעתי למסקנה שעדיך לי להישאר כבר בתחנה (ההליכה אלי הביתה בקצב 6 לוקחת חצי שעה פחות או יותר). אחרי כמעט שעה הוא הודיע לי שכנראה הזמן האמיתי הוא שעתיים, אבל שוב לא היה לי טעם ללכת הביתה עד שהוא הודיע לי את זה, ארור הוא ובני ביתו. אחרי שלוש שעות (וקצת עודף!) הגרר הגיע למצוא בחור אחד מעט מיובש (לא שתיתי או אכלתי כלום משבע וחצי בבוקר, והיה כבר אחת ומשהו בצהריים), מעט עפוץ (בגלל ההרגל שסיגלתי ללכת לישון לפנות בוקר בחודש האחרון, העדפתי להישאר ער בבוקר מאשר לישון שלוש שעות פלוס מינוס, ולא, זה לא היה רעיון חכם) והרבה עצבני מחכה ליד האוטו. העלינו אותו על הגרר ושמנו פעמינו לנתניה.

היעד הראשוני שלי היה חדרה, וחשבתי שאבא שלי יאסוף אותי אחר כך, או שאני פשוט אלך אליו ברגל ובמקרה הכי גרוע, אשאר אצלו למשך הלילה. הארנק שלי נשכח בתחילת השבוע אצל תאודור (הייתי אצלו בבית פעם ראשונה מזה כמה חודשים טובים), אבל לא ראיתי טעם להעיר את הבחור מוקדם מדי בבוקר, ולכן כשעליתי על הגרר, הוא עדיין לא היה ברשותי.

כן, אני יודע, כל מי שקורא את זה ויש לו טיפה שכל יודע איך הסיפור ממשיך. טעות, ועל טעויות משלמים.

בסוף נסענו לנתניה לנצל קשרים של אבא שלי, שמתי את האוטו והתקשרתי אליו לבדוק מה עכשיו. הוא אמר לי שהוא היה בא לאסוף אותי, אם הוא לא היה בחופשה בדרום. לאבא שלי יש נטיה לצאת לחופשות בלי להודיע, הוא יכול סתם לקום בוקר אחד, להעיר את אשתו ולהחליט שהם נוסעים בערך לכל מקום בארץ, לפעמים הוא מחליט על המקום גם תוך כדי נסיעה. זה השאיר אותי באמצע איזור התעשיה הישן בנתניה בלי כסף, ער בערך שלושים שעות רצוף, ועדיין בלי אוכל או שתיה מהבוקר.

אני לא יודע בדיוק מה המרחק שעברתי עד שהגעתי לצומת השרון, אבל היו כמה קילומטרים טובים, את זה אני יודע, וההליכה בשמש לא עשתה לי טוב, אבל רק כשהגעתי לצומת התקשרתי לדן שיבוא לאסוף אותי. מן עונש שהבאתי על עצמי על כל השטויות שעשיתי בימים האחרונים, החל באי טיפול בג'ינה, מה שגרם לתקלה, המשך באי גרירתה מיד יום אחרי ובביקור אצל תאודור והשארת הארנק אצלו, וכלה בעליה לגרר לפני שאני מוודא שיש לי לאן ללכת ואיך להגיע לשם אחר כך.

בקיצור, כשהגעתי לצומת השרון, הייתי קרוב לאפיסת כוחות כמו שלא הייתי קרוב מאז התראו"גים בצבא, ולקח לדן קצת זמן להגיע לאסוף אותי גם כן. לקח לי בערך שלושים שניות ספק להירדם-ספק להתעלף אצלו באוטו, וכשהגעתי הביתה בצירוף הוספת עוד דבר שדן עשה בשבילי ושאני חייב לזכור שתיתי משהו וישר פרשתי לישון. אני לא חושב שהייתי ממש מסוגל לעכל משהו במצב שבו הייתי, אז זה בסדר. התעוררתי באחת לפנות בוקר ואכלתי.

מאורעות הימים האחרונים לא השאירו לי הרבה מקום לחשוב או לדבר עם האקסית (ועל זאת נאמר: every cloud has a silver lining), והמצב לא ממש שונה מהעדכון הקודם, חוץ מזה שלמדתי שאני גרוע בפול וירטואלי כמעט כמו שאני גרוע שאמיתי (לא, זה לא ממש קשור). מחר נפגשים ב"ה בלי נדר עם תאודור שוב, ובסוף השבוע (שוב, אי"ה) איתו ועם דן. ברגע שנראה מה קורה עם ג'ינה נתחיל עם שאר הסידורים, ויש רשימה קצרה שאם אני מכיר את עצמי כמו שצריך אני אדחה לרגע האחרון, אבל אני אנסה שלא. זה שהנסיון מעולם לא עזר לי בעבר לא אומר שהוא לא יעזור גם הפעם.

ושוב Godsmack, בהמשך כמעט ישיר לפוסט הקודם (השיר אפילו בא ישר אחרי הקודם בדיסק):

Godsmack \ Mistakes

No, I don't feel a thing.
Life's going by me. And still I say,
Oh God! I'm making the same mistakes.

Low? I'm on empty.
Try to erase all the bad times.
Free? I don't seem to be.
My soul remains tied to your life.

Every breath you breathe deep, I feel you circulating through
me.
I'll never forgive myself again.
I'm so sick and tired of making the same mistakes

"בלשון נקבה לשם נוחות", my ass!

אנשים שמעורים במה שקורה בחיים שלי מספיק יודעים מה חדש, שזה לא הרבה, חוץ ממאורע אחד מרעיש-עולמות, מזעזע יבשות, מבקע ימים ומעלה רייטינג של סדרות כמו "פיק אפ." בבוא העת אני אעדכן גם כאן. ועד אז:

בהנחה שעוד לא התחלת לפתח קריירה, באיזה תחום היית רוצה לעסוק (היי-טק,פוליטיקה,אומנות)?

היי טק, נו מה? זה חדש למישהו? בטח שהיה נחמד אם הכתיבה שלי הייתה יכולה להיות מקור הכנסה, אבל "הופ, הגענו לשלב הכאפה המצלצלת"

האם אתה עושה משהו לגבי זה (לומד בבית ספר או בחוג)?

לא, אני הולך ללמוד בטכניון להשכלה כללית. לא, בשביל ההנאה הצרופה!

האם היה לך איזה חלום ילדות ישן, שכרגע הוא קצת פחות ניתן לביצוע?

ע"ע  'כתיבה'...

האם בחופש הגדול תכננת לחפש עבודה בחנות בגדים או ביתן מזון מהיר? האם עבדת בסופו של דבר, בחופש הגדול?

חיפשתי קצת עבודה, אבל מעט כבוד עצמי עוד יש לי (למרות שממש מעט!). אני מעדיף לקחת הלוואה מאשר להגיד אפילו פעם אחת "להגדיל לך את הארוחה?" ועוד בגילי המופלג (אבל הייתי דווקא מוכן לחזור ל"פותחת תיק בקשה!" לחודשיים האלה).

מה דעתך על עבודות כמו הדרכה בקייטנה, שיעורים פרטיים וכו’?

כשאבטחתי גנים, היה לי דוקא כיף עם הילדים, אבל זה גם תודות לעובדה שבכל עת הייתי יכול לצאת מהשער ולעמוד בחוץ אם נמאס לי. בקשר לשיעורים פרטיים, אני לא חושב שאני מסוגל (אני מתעצבן מאנשים טפשים, כזה אני).

האם היית עובד במקום, בו המשכורת היא מתחת לשכר מינימום, רק מכיוון שאתה אוהב את העבודה או שאתה זקוק לכסף?

רק אם העבודה הייתה מקנה לי מספיק חופש כדי לעשות דברים אחרים מועילים תוך כדי (נגיד, לענות על שאלונים בבלוג... ממש מועיל).

האם היית עובד בעבודה שאתה שונא (או עבודה מגעילה/משפילה), רק מכיוון שאתה מרוויח בה טוב מאוד?

זאת שאלה בכלל? אני צריך להזכיר למישהו שהייתי מאבטח במשך ששה עשר חודשים? (וכן, תתפלאו, הרווחתי כמות נאה של כסף, לא השתכרתי מינימום). כרגע, כן, כי אני זקוק לכסף. בתור בחירת קריירה, לא.

האם אתה עובד גם בשנת הלימודים, אחה"ץ?

אהה, בטח. הציונים שלי לא מספיק נמוכים as it is.