(האתר שלי)
, 07:01 15/2/2005:
איפה הסתובבת בחיפה? אני ראיתי בעיקר רוסים.
השתחררתי כי ביקשתי. ביקשתי כי לא הצלחתי - מבחינה נפשית - להכניס את עצמי למדים, או לגעת בציוד הצה"לי. זה נראה לי כמו חרדה ממשהו, רק אני לא מסוגל להגיד ממה.
הידידה נ’ (האתר שלי)
, 10:07 17/2/2005:
ther is no place like home, there is no place like home, there is no place like home
AND DON’T LET THEM GET TO YOU, YOU R O-RIGHT
חייל מילואים בגדוד שלך
, 17:43 18/2/2005:
כבר הרבה זמן שאני מתאפק מלהגיב.
כשכתבת כאן על המילואים בנובמבר שמחתי שיש לי ההזדמנות לפגוש בך, אדם מענין שיש לו מה להגיד.
באתי למילואים וקיוויתי להפגש. התבוננתי בכל אדם שנראה לי קצת שמנמן כדי לשאול אותו אם הוא אכן ערן רבל המפורסם מהבלוג. הצצתי ברשימות וראיתי את השם שלך רשום אצלנו ברשימת החובשים אולם לא פגשתי אותך. לא היה אימון קל וגם הרבה גשם ירד עלינו ובסופו ניגשתי אל ג’ני ושאלתי אותה מדוע לא באת. היא ענתה לי שיש לך סיבה ומכיוון שאתה חייל טוב הסיבה הזו אושרה לך. לאחר קריאה בבלוג שלך התאכזבתי לגלות שאתה פשוט שיקרת לה. שיקרת כמו שמשקרים לה שאר הפחדנים חסרי חוש המחויבות כמוך.
אמרתי לעצמי, הבחור פשוט התעצל ללכת למילואים. לכולנו קשים המילואים. לא נורא. למילואים הבאים הוא ודאי יבוא. הם קרובים לבית שלו. הפעם נפגש סוף סוף.
לא ידעתי מי אתה אבל פתאום ראיתי חייל משליך את הקיטבג והנשק שלו והולך כשהוא מסביר לסובבים אותו שהוא לא מוכן לשרת במילואים. בחיים שלי לא ראיתי התנהגות בזויה כזו. שאלתי את האפסנאי מי זה והוא אמר לי את שמך. כל כך כעסתי.
חייל מילואים בגדוד שלך
, 17:44 18/2/2005:
אתה יודע איפה הגדוד שלך עושה מילואים? זה ממש ליד הבית שלך.
ברגעים אלה ממש שומרים על הבית שלך (ואני לא צוחק) חיילי מילואים שעזבו את הבית, את החברה, את האישה והילדים הודאי מקסימים שלהם והלכו לעשות את העבודה שלך. לחיילים האלה לא קל. בשעה שאתה כותב להנאתך פוסטים הם נוסעים בג’יפ ובנ"נ או שומרים חגורי אפוד ונשק בעמדה. לחלקם נעים לעזוב את הבית או העבודה אבל לרוב ממש לא. דיברתי עם כמה שלא יודעים אם יפוטרו מעבודתם בגלל המילואים. לחבר אחר שלי יש ילדה קטנה בבית עם חום והוא נשאר לעשות שבת.
חשבתי עליך אתמול כשחובש אחר חש לטפל בפצוע בדיוק 20 ק"מ מהבית שלך. חשבתי כמה זה לא הוגן. חשבתי כמה אתה לא הוגן. איך אתה לא מתבייש?
ביום ראשון אני מתכוון לספר לעופר איך עבד עליו ערן רבל. מגיע לו שידע. מגיע לכל החיילים שכן עושים איתי מילואים שידעו.
(האתר שלי)
, 18:09 18/2/2005:
אני יודע היכן הגדוד שלי עושה מילואים. אבל זה לא משנה. אילו המילואים היו בלב חברון, עדיין הייתי צריך להיות שם. בזמנים טובים יותר סביר להניח שהייתי מצליח להתגבר על הבעיה שלי ולהיות עם כולם. היה עוזר אם היית בא ואומר מילה טובה, להרגיע אותי. הייתי יכול להיות אסיר תודה לך. אם הייתי עובר את היום הזה בשלום, אם הייתי מצליח לשים את עצמי באימון החובשים, הייתי עובר את זה.
אלא שלא יכולתי. הלוואי והייתי עובד על עופר, אלא שלצערי העניין אמיתי עד כאב. אתה יכול לשאול את נונה או את אבא שלי לגבי שיחות הטלפון בינינו.
לכל הרוחות, יכולתי שוב לא להגיע, או להרים רגליים כשרציתי את זה, אבל רציתי עידוד, מילה, משהו שיעזור לי להסתדר. מה לעשות והצבא לא בנוי לעזור לאנשים במצוקה. העזרה שקיבלתי מעופר היתה "תנסה להסתדר יום אחד". אחרי שהסברתי כמיטב יכולתי שתקופת הזמן לא משנה - יום אחד או שבועיים וחצי, הוא ביקש ממני שעה לחשוב על זה.
הלכתי לעשות טוב יותר. הלכתי לנסות שוב. לקחתי את הציוד שלי וניסיתי שוב, ללא הועיל. חרדה זאת חרדה, ועד כמה שאני יודע שהכל בראש, לא הצלחתי להסתדר.
(האתר שלי)
, 18:15 18/2/2005:
ועכשיו אני בתהליכים למצוא לעצמי פסיכולוג, דבר שייתכן והייתי צריך לעשות כשהיתה לי בעיה במילואים הראשונים שלי (לא אלו שהחמצתי בנובמבר, אלא אלו באוקטובר 2000, כשהייתי צריך עזרה אישית מהמג"ד הקודם שלי בשביל להשלים את החיול).
אני מבין את הכעס שלך. ברגעים שאני מצליח להסתכל מבחינה אובייקטיבית על מצב העניינים, אני יודע שזה לא בסדר. אבל אלו רגעים שלא היו לי יותר מדי מאז יום שני.
(האתר שלי)
, 15:52 20/2/2005:
ויודע מה, קראתי שוב ושוב את החלק הראשון הזה, ומאוד מפריעה לי ההגזמה שמופיעה כאן.
בקשר לאימון בנובמבר - אכן שיקרתי, אבל לא מעצלנות, אלא מפחד. פשוט פחדתי להודות בבעיה שלי. חוש המחוייבות אכן היה פגום, אבל לא כלפי צה"ל או חברי לנשק, אלא כלפי עצמי. הייתי צריך לקום ולומר שיש לי בעיה. אולי הייתי פותר אותה לפני כן.
בקשר ליום שני האחרון - אפילו בדמדומי מוחי אני יודע בוודאות שלא השלכתי את הציוד שלי. הנחתי אותו בצורה מסודרת על השולחן, ואפילו הכנסתי פתקה לנשק שתורה שהוא אמור להיות באחריותי. יותר מזה, גם לא אמרתי לאף אחד (מלבד ג’ני) שום דבר עד אחרי ששוחחתי עם עופר, ובשום נקודה לא אמרתי שאני לא מוכן לשרת במילואים. אני בהחלט מוכן לשרת במילואים, אבל לא יכולתי.
אבן המנדליי
תגובות לקטע: בית, סוויט בית הוספת תגובה חדשה
דווקא בחיפה?
למה אני מצאתי בחיפה רק ערבים???
(חייבת לציין שמאוד מחמיא לי הקטע הזה של היחס האישי...)
ובכלל לוהבנתי מה היתה הבעיה, ולמה השתחררת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איפה הסתובבת בחיפה? אני ראיתי בעיקר רוסים.
השתחררתי כי ביקשתי. ביקשתי כי לא הצלחתי - מבחינה נפשית - להכניס את עצמי למדים, או לגעת בציוד הצה"לי. זה נראה לי כמו חרדה ממשהו, רק אני לא מסוגל להגיד ממה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איפ. נשמע מאוד לא נעים.
לפחות זה קיצר לך הפעם (ולתמיד?) את בזבוז הזמן ושמו מילואים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ייתכן. אני צריך להגיע לקב"ן ולראות מה יש לו לומר לי.
בהיותו קצין בצה"ל אני עדיין לא סומך עליו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שיהיה בהצלחה. ויותר חשוב - תרגיש טוב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ther is no place like home, there is no place like home, there is no place like home
AND DON’T LET THEM GET TO YOU, YOU R O-RIGHT
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כבר הרבה זמן שאני מתאפק מלהגיב.
כשכתבת כאן על המילואים בנובמבר שמחתי שיש לי ההזדמנות לפגוש בך, אדם מענין שיש לו מה להגיד.
באתי למילואים וקיוויתי להפגש. התבוננתי בכל אדם שנראה לי קצת שמנמן כדי לשאול אותו אם הוא אכן ערן רבל המפורסם מהבלוג. הצצתי ברשימות וראיתי את השם שלך רשום אצלנו ברשימת החובשים אולם לא פגשתי אותך. לא היה אימון קל וגם הרבה גשם ירד עלינו ובסופו ניגשתי אל ג’ני ושאלתי אותה מדוע לא באת. היא ענתה לי שיש לך סיבה ומכיוון שאתה חייל טוב הסיבה הזו אושרה לך. לאחר קריאה בבלוג שלך התאכזבתי לגלות שאתה פשוט שיקרת לה. שיקרת כמו שמשקרים לה שאר הפחדנים חסרי חוש המחויבות כמוך.
אמרתי לעצמי, הבחור פשוט התעצל ללכת למילואים. לכולנו קשים המילואים. לא נורא. למילואים הבאים הוא ודאי יבוא. הם קרובים לבית שלו. הפעם נפגש סוף סוף.
לא ידעתי מי אתה אבל פתאום ראיתי חייל משליך את הקיטבג והנשק שלו והולך כשהוא מסביר לסובבים אותו שהוא לא מוכן לשרת במילואים. בחיים שלי לא ראיתי התנהגות בזויה כזו. שאלתי את האפסנאי מי זה והוא אמר לי את שמך. כל כך כעסתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אתה יודע איפה הגדוד שלך עושה מילואים? זה ממש ליד הבית שלך.
ברגעים אלה ממש שומרים על הבית שלך (ואני לא צוחק) חיילי מילואים שעזבו את הבית, את החברה, את האישה והילדים הודאי מקסימים שלהם והלכו לעשות את העבודה שלך. לחיילים האלה לא קל. בשעה שאתה כותב להנאתך פוסטים הם נוסעים בג’יפ ובנ"נ או שומרים חגורי אפוד ונשק בעמדה. לחלקם נעים לעזוב את הבית או העבודה אבל לרוב ממש לא. דיברתי עם כמה שלא יודעים אם יפוטרו מעבודתם בגלל המילואים. לחבר אחר שלי יש ילדה קטנה בבית עם חום והוא נשאר לעשות שבת.
חשבתי עליך אתמול כשחובש אחר חש לטפל בפצוע בדיוק 20 ק"מ מהבית שלך. חשבתי כמה זה לא הוגן. חשבתי כמה אתה לא הוגן. איך אתה לא מתבייש?
ביום ראשון אני מתכוון לספר לעופר איך עבד עליו ערן רבל. מגיע לו שידע. מגיע לכל החיילים שכן עושים איתי מילואים שידעו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני יודע היכן הגדוד שלי עושה מילואים. אבל זה לא משנה. אילו המילואים היו בלב חברון, עדיין הייתי צריך להיות שם. בזמנים טובים יותר סביר להניח שהייתי מצליח להתגבר על הבעיה שלי ולהיות עם כולם. היה עוזר אם היית בא ואומר מילה טובה, להרגיע אותי. הייתי יכול להיות אסיר תודה לך. אם הייתי עובר את היום הזה בשלום, אם הייתי מצליח לשים את עצמי באימון החובשים, הייתי עובר את זה.
אלא שלא יכולתי. הלוואי והייתי עובד על עופר, אלא שלצערי העניין אמיתי עד כאב. אתה יכול לשאול את נונה או את אבא שלי לגבי שיחות הטלפון בינינו.
לכל הרוחות, יכולתי שוב לא להגיע, או להרים רגליים כשרציתי את זה, אבל רציתי עידוד, מילה, משהו שיעזור לי להסתדר. מה לעשות והצבא לא בנוי לעזור לאנשים במצוקה. העזרה שקיבלתי מעופר היתה "תנסה להסתדר יום אחד". אחרי שהסברתי כמיטב יכולתי שתקופת הזמן לא משנה - יום אחד או שבועיים וחצי, הוא ביקש ממני שעה לחשוב על זה.
הלכתי לעשות טוב יותר. הלכתי לנסות שוב. לקחתי את הציוד שלי וניסיתי שוב, ללא הועיל. חרדה זאת חרדה, ועד כמה שאני יודע שהכל בראש, לא הצלחתי להסתדר.
(המשך)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ועכשיו אני בתהליכים למצוא לעצמי פסיכולוג, דבר שייתכן והייתי צריך לעשות כשהיתה לי בעיה במילואים הראשונים שלי (לא אלו שהחמצתי בנובמבר, אלא אלו באוקטובר 2000, כשהייתי צריך עזרה אישית מהמג"ד הקודם שלי בשביל להשלים את החיול).
אני מבין את הכעס שלך. ברגעים שאני מצליח להסתכל מבחינה אובייקטיבית על מצב העניינים, אני יודע שזה לא בסדר. אבל אלו רגעים שלא היו לי יותר מדי מאז יום שני.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ויודע מה, קראתי שוב ושוב את החלק הראשון הזה, ומאוד מפריעה לי ההגזמה שמופיעה כאן.
בקשר לאימון בנובמבר - אכן שיקרתי, אבל לא מעצלנות, אלא מפחד. פשוט פחדתי להודות בבעיה שלי. חוש המחוייבות אכן היה פגום, אבל לא כלפי צה"ל או חברי לנשק, אלא כלפי עצמי. הייתי צריך לקום ולומר שיש לי בעיה. אולי הייתי פותר אותה לפני כן.
בקשר ליום שני האחרון - אפילו בדמדומי מוחי אני יודע בוודאות שלא השלכתי את הציוד שלי. הנחתי אותו בצורה מסודרת על השולחן, ואפילו הכנסתי פתקה לנשק שתורה שהוא אמור להיות באחריותי. יותר מזה, גם לא אמרתי לאף אחד (מלבד ג’ני) שום דבר עד אחרי ששוחחתי עם עופר, ובשום נקודה לא אמרתי שאני לא מוכן לשרת במילואים. אני בהחלט מוכן לשרת במילואים, אבל לא יכולתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: