(האתר שלי)
, 18:26 23/10/2006:
ראשית, אלה דמעות טובות.
מחברות את היש שבי אל עצמי.
שנית מה רע באריה,
הוא יודע כמו יוחנן
שלישית יש חוויות שכאלה שמתעוררים מהם
שטופי דמע ושימחה.
וציורי אהבה מתפשטים במיטה.
בכל פעם שמעורב אריה כחול בסיפורך אני יודע שאנחנו חוזרים בזמן
ואני אתה יודע אוהב לחזור יחד איתך בזמן אחורה
ואני נהנה מהמילים אתה יודע לחבר אותן כדי שירגשו גם אם בפוסט רב הנסתר על הגלוי
(האתר שלי)
, 20:13 23/10/2006:
להתעורר לפנות בוקר, העולם בדימדומים, החלומות מתמזגים עם המציאות. הבגרות עם הילדות.
אהבתי מאד את ’מחברת את אשר יהיה למה שקיים’.
והאריה הכחול מגיע והוא נהדר.
(האתר שלי)
, 10:42 24/10/2006:
לא, זה סיפור על אריה שנמצא על חולצה של ילד. ובלילה האריה יוצא מן החולצה ורוצה להיות מפחיד, אבל זה לא הולך לו כל כך.
ספר ילדים כזה. לעזאזל, איך קוראים לו.
(האתר שלי)
, 10:13 24/10/2006:
סיפור על עתיד בהווה.
על הווה של התעוררות מתוך חלום.
על חלום של שיהיה.
נורא פשוט, לא?
שמח לי שאת מביאה לי לכאן את חיבוקייך
(האתר שלי)
, 10:15 24/10/2006:
מסע שכזה על ציר של זמן.
החוקים שם מתבטאים שונה מאשר כאן...
כן יש לצבעים משמעות.
הקטע המנוקד הוא ההווה.
אחריו באות מילים ממה שאינו הווה ולא עבר עדיין.
רונן (האתר שלי)
, 11:52 24/10/2006:
אהבתי את האריה הכחול, שלא נגע בדמעות והשאירן לך.
ואהבתי את המסע הזה בזמו בין עבר להווה ולמה שעוד לא היה.
ובמיוחד את ביקורה של הלחשנית שמצאה את המיתר החבוי בליבך.
(האתר שלי)
, 20:11 24/10/2006:
לא יודע מה לומר.
כמו לזכות בפרס הראשון.
כי מה יותר שווה מלכתוב אל מישהו ודגריי מגיעים לליבו ובטנו...
כלכך התרגשתי...
ופרסמתי את תגובתך זו כפוסט,
עם הפנייה להגיע לבלוג המאוד מיוחד שלך.
Tevel (האתר שלי)
, 18:28 24/10/2006:
הפוסט הזה עשה לי קצת עצוב, אני לא יודעת למה.
הקטע הזה פשוט מדהים, אתה תמיד יודע לגעת במקומות הנכונים ולהעביר אמיתי מידי את המילים.
(האתר שלי)
, 20:15 24/10/2006:
אולי הקשר שמתקיים בנו כל אימת שאנו קוראים על דמעות.
דמעות הן אמצעי להתחבר פנימה.
הנפש את יודעת, היא נוזלית.
גם הדמעות.
גם הדם.
אני בסדר יקירה...
תודה לך על המילים שאת אומרת לי תבל.
יש ריגוש גדול לשמוע את זה ממך.
את תמיד נוגעת
מעט אחרת (האתר שלי)
, 14:59 26/10/2006:
אריה כחול ומדהים שאתה,
קינאתי קצת ביכולת שלך להוריד את הדמעות, אינני מצליחה שדות למרות שכואב כל כך.כל יום מבחינתי זה לקום ולהיות כאריה חלילה לי לבכות שלא איחלש, זה הורס אוותי מבפנים.
צר לי שהוצאתי זאת פה, אבל...זה אתה עם הדמעות..
(האתר שלי)
, 18:25 26/10/2006:
הדמעות שאצלי לא היו דמעות של שחרור.
אלא של קבלה וחיבור.
את חשה בכלוב ולכן קודם כל זקוקה לשחרור.
אולי הדרך היא לנפח את שרירייך הרגשיים,
כדי ששום כלוב לא יכלא את דימעותייך.
ואז תוכלי להתחבר...
אולי...
יומני אלפוחרה
תגובות לקטע: אני מנקד דְּמָעוֹת הוספת תגובה חדשה
......אכן
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מזמן לא קראתי קטע שלך שלא הבנתי ממנו כלום
ועם זאת
חשה את הדמעות
והחיבוק שלי נשלח גם בלי הבנה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ראשית, אלה דמעות טובות.
מחברות את היש שבי אל עצמי.
שנית מה רע באריה,
הוא יודע כמו יוחנן
שלישית יש חוויות שכאלה שמתעוררים מהם
שטופי דמע ושימחה.
וציורי אהבה מתפשטים במיטה.
רביעית, מה אומר ברביעית...
לא אומר, רק אחבק
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם האריה הכחול מרגיש ככה....
גם הוא מתרגש מנוכחותה?
אני מאד התרגשתי לזה שהוא לא נגע בדמעות שלך והשאיר אותך להשאר בחוויה הזו שממנה התעוררת...
הבנתי שהוא יודע אותך באמת
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
וודאי שהוא יודע אותי.
ועוד יותר הוא יודע מתי להתעורר ולהעיר
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גמעתי בשקיקה אודות האריה (הכחול והאיש משלוש בבוקר)נשיקה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
שמח שנהנית לגמוע... שימחתני בנשיקתך גמכן
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מקווה שאוכל לשמח אותך גם בשיר ששלחתי,תן איתות שהוא הגיע..
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הגיע
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הגיע הזמן
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הכל בזמנו
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בכל פעם שמעורב אריה כחול בסיפורך אני יודע שאנחנו חוזרים בזמן
ואני אתה יודע אוהב לחזור יחד איתך בזמן אחורה
ואני נהנה מהמילים אתה יודע לחבר אותן כדי שירגשו גם אם בפוסט רב הנסתר על הגלוי
ערב נעים
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ולעיתים, נוסעים מאשר יהיה לאשר הווה.
זו תחושתי הפעם, אך איני יודע אם נכונה היא.
אני יודע שהוא היה שם אתמול.
וגם היום...
אתה יודע, גם בולי עץ הם עצים
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הו, חבר ותיק שמזמן לא פגשנו, האריה הכחול. והמבט שלו, מצטייר בדמיוני שמבט חכם ומנחם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוא מוסר דש וחיבוק...
המבט שלו הוא הכי מכיל שאני מכיר.
וזה הכי הרבה שיכול אני לבקש
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זכית שוב לביקורו של האריה הכחול!
והפעם הוא מתמזג בתוכך דרך העניים - הוא לא נעלם...
מחבקת אותך
ואת האריה שבתוכך
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
והיום הוא גם היה...
מבטו היה בי ואני מתוך מבטו.
תחושה שעדיין לא חוויתי.
חיבוקערב
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מבט חודר של האריה בך- זו בטח תחושה של עוצמה..
חיבוק של בוקר
ונשיקות לאריה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא יודע אחרת...
קפה שתית ולא נגעת בדבש
חיבוקבוקר
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
צודק..היה חסר לי משהו מתוק
אפשר עכשיו כוסית דבש?
המשך יום מתוק מתוק לך
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מתקחיבוק
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
להתעורר לפנות בוקר, העולם בדימדומים, החלומות מתמזגים עם המציאות. הבגרות עם הילדות.
אהבתי מאד את ’מחברת את אשר יהיה למה שקיים’.
והאריה הכחול מגיע והוא נהדר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
זה מה שהקנה את תחושת הזמן מאשר יהיה לאשר הווה.
לשוט בתוך מבט.
לאבד את מימדי הזמן.
לדעת זמן.
תודה קורדליה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני מביט וחולם לעיתים על כלב זהוב מסוג גולדן רטריבר
שעזב אותנו היום לפני 3 חודשים
אך עדיין כאן - ברוחו ובהשראתו...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איש יקר, אני יכול להתחבר לאשר אתה חש.
(תציץ בקטגוריה ותקבל מושג מהו ומיהו אריה כחול בעולמי)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שוב האריה הכחול...
יש בי תחושה שהוא מבשר טוב הפעם ,אני צודקת?
תביא חיבוק
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ת מ י ד הוא מבשר טוב...
חיבוקבוקר
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איזה יופי.
יש איזה ספר ילדים שנזכרתי בו פתאום. עם האריה ההוא. שכחתי את שמו.
חיברת נורא יפה את החלום עם המציאות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אם תיזכרי תספרי לי...
אוהב סיפורי ילדים עם אריות ודובים.
בנערותי התחברתי מאוד לנמר שבסיפורי סרויאן.
החיבור התבקש מאליו.
מסע בזמן שמחבר חלום למציאות,
עם עתיד להווה.
תודה ליה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אולי "האריה, המכשפה וארון הבגדים"? לאריה שם קוראים אָסלָן. אבל הוא לא כחול.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא, זה סיפור על אריה שנמצא על חולצה של ילד. ובלילה האריה יוצא מן החולצה ורוצה להיות מפחיד, אבל זה לא הולך לו כל כך.
ספר ילדים כזה. לעזאזל, איך קוראים לו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא מכיר...
מזכיר מעט את האריה מהקוסם מארץ עוץ,
ששאג כי פחד
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שני ספרי ילדים (שווים) -
"אין שם אריה" של נורית זרחי
"גמדעצוב" של אבירמה גולן, ושם יש סיפור שנקרא "האריה של השטיח".
ושדות - אני כבר עונה פה ושם על שאלות ששאלת, ומוסיף עוד קצת משלי :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
קצת? הממת אותי...
תודהענקית
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בטח שהוא לא כחול
אסלן הוא יותר כדמות אלוהית,
והספר הזה שציינת הוא הראשון בסידרת דברי ימי נרניה של לואיס.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא הבנתי כלום.......
אתה לפעמים מעבר להבנתי...
אבל אני כאן לעולמים...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
סיפור על עתיד בהווה.
על הווה של התעוררות מתוך חלום.
על חלום של שיהיה.
נורא פשוט, לא?
שמח לי שאת מביאה לי לכאן את חיבוקייך
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
המעבר בין תודעה אחת לשניה בין הישות הנשית לאריה למציאות בצבעים.
מקסים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ושאת יודעת לקרוא, כבר אמרתי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא הבנתי הרבה דברים - אבל אהבתי את "בדמעות הוא לא נוגע/הן שלי".
יש משמעות כלשהי לחילופי הצבעים?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מסע שכזה על ציר של זמן.
החוקים שם מתבטאים שונה מאשר כאן...
כן יש לצבעים משמעות.
הקטע המנוקד הוא ההווה.
אחריו באות מילים ממה שאינו הווה ולא עבר עדיין.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אהבתי את האריה הכחול, שלא נגע בדמעות והשאירן לך.
ואהבתי את המסע הזה בזמו בין עבר להווה ולמה שעוד לא היה.
ובמיוחד את ביקורה של הלחשנית שמצאה את המיתר החבוי בליבך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אהבת הכל
אתה יודע, היא לא מצאה את המיתר.
היא ידעה אותו תמיד...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מזכיר לי את השיר על ידידי טינטן...מכיר?
שמחה, שיש מי ששומר עליך
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
בטח מכיר, עכשיו אני אזמר אותו כל היום...
תקראי קצת בקטגוריה ותכירי את האריה הכחול
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אתמול באתי וקראתי. תחילה את הפוסט האחרון, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, קופץ מקישור להפניה ועוד ממשיך.
יש מסלול ההולך מן הבטן ללב ולראש ולמסך, והדברים הולכים ופושטים ולובשים צורה והנה הם כבר הפכו למילים.
ואז יש את המסלול ההפוך. מהמסך, לראש, ללב ועד לבטן.
אתה מצליח לעבור את המסלול הראשון בצרוה מופלאה. מצורה לצורה בלי לאבד אף טיפה, כל הדרך עד למסך. הכל מגיע ונמצא שם, על המסך, בתוך צורות המילים.
וכשהכל שם, אני עובר איתך את המסלול ההפוך. מהמילים שלך עד הבטן, ודבר לא הולך לאיבוד. גרמת לי להרגיש כל דבר שכתבת.
כשנשים כותבות, תמיד יש איזה הסחת דעת, איזה אהדה ראשונית, רצון להתחבר שגורם לקורא להזדהות ולהרגיש את הכותבת.
אצלך לא יכול להיות לי שום ספק. אלו המילים נטו. וכל כמה שהיכולת שלך לארוג רגשות למילים משמחת, עוד יותר מרגש למצוא את המקור שלהן, בסוף הדרך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
לא יודע מה לומר.
כמו לזכות בפרס הראשון.
כי מה יותר שווה מלכתוב אל מישהו ודגריי מגיעים לליבו ובטנו...
כלכך התרגשתי...
ופרסמתי את תגובתך זו כפוסט,
עם הפנייה להגיע לבלוג המאוד מיוחד שלך.
תודה. המונהמון תודה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הפוסט הזה עשה לי קצת עצוב, אני לא יודעת למה.
הקטע הזה פשוט מדהים, אתה תמיד יודע לגעת במקומות הנכונים ולהעביר אמיתי מידי את המילים.
(הכל בסדר איתך, כן?)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אולי הקשר שמתקיים בנו כל אימת שאנו קוראים על דמעות.
דמעות הן אמצעי להתחבר פנימה.
הנפש את יודעת, היא נוזלית.
גם הדמעות.
גם הדם.
אני בסדר יקירה...
תודה לך על המילים שאת אומרת לי תבל.
יש ריגוש גדול לשמוע את זה ממך.
את תמיד נוגעת
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוהבת ומחבקת אותכם מרגש
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה לך אשתאור
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
קראתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ואיפה ציור הגבות שאדע?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אריה כחול ומדהים שאתה,
קינאתי קצת ביכולת שלך להוריד את הדמעות, אינני מצליחה שדות למרות שכואב כל כך.כל יום מבחינתי זה לקום ולהיות כאריה חלילה לי לבכות שלא איחלש, זה הורס אוותי מבפנים.
צר לי שהוצאתי זאת פה, אבל...זה אתה עם הדמעות..
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הדמעות שאצלי לא היו דמעות של שחרור.
אלא של קבלה וחיבור.
את חשה בכלוב ולכן קודם כל זקוקה לשחרור.
אולי הדרך היא לנפח את שרירייך הרגשיים,
כדי ששום כלוב לא יכלא את דימעותייך.
ואז תוכלי להתחבר...
אולי...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: