בלוג מופרט

אז באמת, איך עושים עיראקי?
נכתב ב25/6/2006 13:10

השיר:

אז איך עושים "עיראקי"?

ראשית המרכיבים:

קחו אדם, רצוי רגיש,

הכינו מעט עבר,

אין צורך בעתיד.

הוסיפו בדיחה אחת או שתיה

בעניני פיג'מה או פסים.

קחו ארץ שאינה מבפת הידע שלכם.

הוסיפו ספר היסטוריה מחוק,

לפחות בחלקים גדולים.

עכשיו אתם מוכנים לבישול.

הוציאו את האדם מארץ מוצאו.

הרתיחו אותו היטב במיץ של ערכים ואיגאלים.

כל זה לאחר השריה טובה בציפיות רבות.

רחצו אותו היטב וסחטו את עברו.

וכשיקפוץ מתוך סיר הלחץ שנוצר סביבו בארצו

הוא יהיה מוכן לשלב הבא.

העבר אותו לאזור אחר, רצוי במהירות שלא יבין מה קרה לו.

כשיגיע חטאו אותו היטב (רצוי בדי.די.טי)

טבלו אותו בבדיחה אחת טובה על פיג'מה (כדי שלא ישכח)

אתם כמעט מגיעים למטרה...

עכשיו הניחו לו למצוא את מקומו בסיר הלחץ החדש.

הוא יכנס למסחר - כי תעסוקה אחרת לא תהיה לו.

הוא יסתגל לסביבה ויקשיח.

טעמו יזכיר לכם את טעמו של התבשיל "היהודי"

המוכר לכם מספר בישול אחר.

אם לא הצלחתם הפעם נסו שנית.

זה חייב לעבוד!

*********************************

מהלך השיעור:

הקראת הביוגרפיה של יוסי אלפי.

דיון בכותרת השיר – מהם האסוציאציות העולות לכיתה ממנה.

הקראת השיר והמחזתו.

(הבאנו בובה לכיתה והכנסנו אותה לסיר בישול, הוספנו לה את כל המרכיבים, כיד הדמיון הטובה, אח"כ גם סחטנו ורססנו וכל מה שנאמר באופן ההכנה, הכיתה נשפכה מצחוק והמרצה ממש שבחה).

ניתוח השיר (להלן).

סיכום המאמרים לשם הבהרת האווירה בתקופה בה עלה יוסי אלפי ארצה כילד עם סבתו ואחיו (להלן).

*********************************

מבנה השיר:

שני בתים שכל אחד מהם מתחיל עם כותרת.

לשיר אין חריזה, אורך הבתים והשורות אינו קבוע.

מכל אלו ניתן להבין שמדובר בשיר מודרני.

חלוקת השיר:

נחלק את השיר לשני בתים:

הראשון (שורות 1-10): מצרכים.

השני (שורות 11-28) אופן ההכנה.

ניתוח השיר:

עשר מתוך 28 השורות בשיר מתחילות בפעולה, ליתר דיוק – בציווי ("קחו" "הוציאו" וכן הלאה). הבניה של השיר היא כבניה של מתכון ולכן נמצא כל כך הרבה הוראות.
המילים "סיר לחץ" חוזרות על עצמן פעמיים, בפעם הראשונה בשורה 16 ובפעם השניה בשורה 22. בפעם הראשונה מוזכר סיר הלחץ בהקשר של עיראק, ידוע כי בימי מלחמת העצמאות של ישראל מצבם של יהודי עיראק החריף מאוד. ביולי 1978 הציונות הוכרזה כגוף אשר החברות בו הינה עבירה פלילית ויהודים רבים הועמדו לדין, הרדיפות כנגד הקהילה היהודית כולה הלכו וגברו. כל אלו ערערו סופית את אמונת היהודים בממשל העיראקי וכתוצאה מכך ברחו היהודים דרך הגבול האיראני ועלו לארץ ישראל[1]. למצב קשה זה מתייחס יוסי אלפי במילים "סיר לחץ". בהמשך מתייחס ביטוי זה לארץ ישראל וכאן כנראה הכוונה לכור ההיתוך ולמצב הקשה ששרר במעברות ארץ ישראל.
ישנה אירוניה רבה בכך שהיהודים ברחו מסיר לחץ אחד אך ורק בכדי למצוא את עצמם בתוך סיר לחץ שני.
חזרה נוספת הינה המילה "פיג'מה" (שורות 7, 20) מכל הסטיגמות על עולי עיראק זוהי הסטיגמה היחידה שחוזרת פעמיים בשיר ולדעתנו הדבר נובע מכך שסטיגמה זו חורה למשורר יותר מהסטיגמות האחרות. כשבדקנו הסתבר לנו שכבר ב1917 (כאשר נכבשה באגדד על ידי בריטניה) האוכלוסיה אימצה את הלבוש האירופאי, הראשונים לאמץ לבוש זה היו הגברים היהודים (עוד לפני העיראקים עצמם)[2] ואולי בגלל זה סטיגמת הפיג'מות שהודבקה לעולים (שכבר מזמן זנחו לבוש זה) הציקה להם באופן מיוחד.
האני הלירי מדבר אל "אתם" לא ידוע, כנראה שמדובר אל ותיקי הארץ.

אמצעים אומנותיים:

בשיר אין אמצעים אומנותיים רבים (מלבד הסמל "סיר הלחץ" והאירוניה שבו), אבל הוא כולו בנוי על דימוי מרכזי ההופך את השיר למתכון ואת האדם לתבשיל.

יחד עם זאת נמצא בשיר, לכל אורכו, החפצה = התייחסות ליצור חי כאל חפץ, objectification, ההיפך מהאנשה.

דו שורשיות:

התלבטנו האם בשיר ישנה דו-שורשיות, על פי הרגשתינו במקום דו שורשיות יש כאן אימוץ נקודת המבט של הישראלים הותיקים על העולים החדשים אך מצד שני האני בשיר איננו חלק מאותם ישראלים ותיקים, אליהם הוא מתייחס כ"אתם", דבר היוצר אי בהירות במקומו-שלו.

ספר השירים:

רוב השירים מתוך הספר "איך עושים עיראקי" (ספר שיריו הראשון של יוסי אלפי, ממנו לקוח השיר בו עסקנו, השיר שעל שמו נקרא הקובץ כולו) הם אוטוביוגרפיים, מלבד שיר זה נמצא רק עוד שניים או שלושה שירים שלא עוסקים באופן ישיר ביוסי אלפי וחוויות חייו.

יש כמובן עוד מקום להתעמקות בשיר אך מפאת קוצר הזמן (20 דקות פרזנטציה) הסתפקנו בכך.

*********************************

מאמר – שנת 1949 בתוך "ישראל ארבעים השנים"[3]

(זוהי השנה בה עלה יוסי אלפי ארצה, ולכן בחרנו לעסוק בה)

בשנת 1949 עלו ארצה 240,000 עולים. בתחילת השנה נגמרו הדירות הנטושות לכן שיכנו את העולים במחנות ישנים של הצבא הבריטי שמצבם היה קרוב להרס. המחנה הכי גדול "שער העליה" שכן ליד חיפה ובו עברו כל העולים בדיקות רפואיות (שיקוף ריאות, זריקות חיסון וריסוס בDDT) ואחר כך שוכנו במחנות השונים.

בראשית 1949 היו 30,000 איש במחנות ובסופה מעל 90,000!

המערכת שטיפלה במחנות כמעט והתמוטטה, תנאי החיים היו מחפירים, כמעט ולא היה אוכל או פרטיות ובנוסף בחורף 1950 ירד שלג ברוב חלקי הארץ כאשר במחנות בקושי היו שמיכות או אמצעי חימום.

לעולים במחנות לא היתה עבודה ובשיא המתיחות נאסרה היציאה מהמחנות. באפריל 1949 דיווחו בעיתונים כל יום על הפגנות עולים.

בנוסף לקושי הפיזי היה קושי לשוני ותרבותי: בארץ היתה דרישה להאחדה תרבותית וזניחת התרבות הגלותית שנחשבה נחותה. כאשר עולים לא הצליחו או לא רצו להשתלב במהירות בתרבות הארץ הם נחשבו כפויי טובה.

מאמר – מצבם של עולי עיראק בתוך "ספר העליות"[4]

על עולי עיראק (שהיו רוב העולים בשנים הראשונות של המדינה) השפיעו התנאים יותר מאשר על עולי אירופה.

העולים מאירופה הגיעו בהפלגה איטית וקשת תנאים, והיו רגילים לתנאים קשים ולמחסור (עקב כל שעבר עליהם בשואה ולאחריה) ולכן היה להם קל יותר להתמודד עם המצב במחנות.

לעומתם עולי עיראק הגיעו ארצה בכמה שעות טיסה, רובם באו ממציאות כלכלית מאוד מבוססת ולכן המחסור היה עבורם קשה פי כמה ושונה לחלוטין מכל דבר אליו הורגלו.

ביביליוגרפיה:

אלפי, יוסי. איך עושים עיראקי. 1981.

נאור, מרדכי. ספר העליות. מסדה – משרד הביטחון. 1991.

סעדון, חיים (עורך). קהילות ישראל במזרח במאות 19-20, עיראק. תשס"ב.

שחם, דוד. ישראל ארבעים השנים. עם עובד. תל אביב. 1991. עמודים 73-76.

שחר, דוד. מגלות לקוממיות, תולדות עם ישראל בדורות האחרונים, כרך ב'. עידן. תש"ן.

שלום-שטרית, סמי (עורך). מאה שנים מאה יוצרים, כרך שירה. 1999.

*********************************

נספחים:

השיר "איך עושים עיראקי".

ביוגרפיה של יוסי אלפי.

[1] "מגלות לקוממיות", עמוד 39.

[2] "קהילות ישראל במזרח", עמודים 193-194.

[3] "ישראל, 40 השנים", עמודים 73-76.

[4] "ספר העליות", עמוד 140.

שייך לקטגוריות סטודנטית דשא, רק בישראל

נכתבו 5 תגובות תגובה אחרונה שייכת לרדרל רוצה להוסיף מחוכמתך? בלי הקפצות
0 קישורים לכאן לינק לכאן

כל היום אני מנסחת בראש פוסט לנושא החם
נכתב ב20/6/2006 23:37

ועדיין לא מצאתי מילים.

איך אפשר להגדיר את התחושה כששומעים שחר אדום? איך אפשר להסביר את כל הפעמים שאדישים לקולות ואת הפעמים היחידות שפתאום, סתם ככה, נלחצים? איך אפשר להסביר אנשים עומדים עם כל הקניות שהם כרגע עשו, שקיות על גבי שקיות, וחוששים לצאת מהחנות כי שמעו "שחר אדום"? אז הם עומדים באזור של הירקות, מחוץ למבנה החנות, עם גג מפלסטיק מעל הראש, כי הם אפילו לא מסתכלים למעלה, הם רק יודעים שעדיף להישאר תחת גג.

רוב הזמן אני חיה ליד הקאסמים, אולי אם הייתי גרה בקיבוץ אחר, שספג יותר, זה היה שונה, אבל רוב הזמן הם באמת לא משנים הרבה, רק עושים רעש (התותחים שלנו עושים הרבה הרבה יותר רעש, אבל השבוע הם דווקא היו מאוד שקטים), שדרות היא העיר הקרובה - רוב הקניות שלי נעשות בה, גם הפר"ח, אני נמצאת בה לפחות פעמיים בשבוע, לפעמים הרבה יותר והיא עיר שגדלה ומתפתחת וכיף לגלות בה את החנויות החדשות כל פעם, באמת עיר נחמדה, וזולה.

ולא, אני לא חיה בחרדה כשאני בשדרות, אני לרוב אפילו לא חושבת על הקאסמים, אם תהיה אזעקה אני לא אכנס לתוך בניין או אפסיק לנהוג.

אבל לפעמים, כשאני בעבודה, מוקפת ילדים קטנים (תלוי איפה אני, בפעם האחרונה זה היה ילדים בסביבות גיל שנה) ושומעת אזעקה, אני מפחדת שיקרה משהו, לא לי - לאחד הילדים, איך אני אוכל לחיות עם עצמי אם לילד תחת אחריותי יקרה משהו מקאסם?

ולא אני זו שצריכה לפחוד, הממשלה צריכה לפחוד - הם יודעים שהילדים האלה תחת חסותם, הם יודעים שכבר כמה פעמים הוקצו תקציבים למיגון גגות בתי הילדים, הגנים ובתי הספר, הם יודעים שכל התקציבים האלה קוצצו עד כלות ושעד היום לא מוגן אפילו מקום אחד (!) מלבד מושב נתיב העשרה, אבל הממשלה לא תראה במו עיניה ילד נפגע מקאסם, הממשלה לא תצטרך לעמוד מול ההורים שלו, הממשלה לא תלך לישון עם המראות האלה.

אני מקווה שגם אני לא, שזה לא יקרה, שבאמת לא יפול פה קאסם באזור המגורים (עד היום זה לא קרה), אבל כשאני בבית ילדים ויש "שחר אדום" המחשבה לא מרפה לי מהראש.

שייך לקטגוריות רק בישראל

נכתבו 19 תגובות תגובה אחרונה שייכת לנּוֹעַ רוצה להוסיף מחוכמתך? בלי הקפצות
0 קישורים לכאן לינק לכאן