כולם כותבים על שלום.

אף אחד לא כותב על אופוריה.

 

בעצם,ההפך,כך נדמה לי לפעמים.

ובעצם,מה שנדמה לי הוא שלבני אדם יש יכולת מוגבלת להבין ולתפוס אופוריה ושלום בצורה גשמית

מציאותית.

 

אני לא יודעת להגיד מה עושה לי אופוריה,כמו שאני לא יודעת להגיד בדיוק מה עושה לי בחילה.

זה פשוט קורה.

"אפקט ההקאה שלנו מאוד אינדיבידואלי" אמרתי,והמשכתי לבלוס מהאוכל המדהים בצלחת מולי.

יש ימים ולילות שמפיקים תחושת בזבוז,אפילו אם אלו לילות של אלכוהול אינסופי-חברים חמים-ניחוחות משכרים-נצנצים מעופפים.

יש ימים ולילות ששווים את החוויה,ואת תופעות הלוואי שלה.

לילות של מגעים-כיבושים-הפתעות-חלומות-שירים ונגינות.

והימים,הם ימים של אופוריה.

 

כי להלך על עננים זה לא קשה כמו שזה נראה,רק צריך להחזיק את הראש ישר ולהסתכל אל נקודה קבועה באופק,

ולפסוע ביציבות קדימה.

ולדבר בצורה שנשמעת כאילו אנחנו שרים את פסקול חיינו,זה כל כך אפשרי - כי אנחנו כוכבים שזורחים בשמיים שבראנו לעצמנו.

אם אני מחליטה להיות כוכב.

אני אהיה כוכב.

אני כוכב.

 

"אני הכוכב הצהוב,נכון?" שאלתי שוב,רק כדי לוודא.

 

ריחות של יסמין,או של כל פרח אחר בעל ארומת לילה חזקה וכבדה מציף את נחיריי גם בזה הרגע.

אני לא יודעת מאיפה הוא מגיע,אבל היום מהרגע בו כף רגלי נחה על קרקע יציבה בנתניה - ותוך כדי ההליכה

הביתה שארכה משהו בין 5 ל25 דקות,אני באמת לא זוכרת,מצאתי עצמי מרחרחת בעדינות ומסניפה כמויות מדודות של

ניחוחות משונים.

מנסה להתאים פרח לריח - בחיפוש אחר הפלורה המסתורית שמרעידה לי את הלב ומחזירה אותי שנים אחורה לילדות.

ללא הצלחה,פסעתי ללא סוף מתקרבת בצורה חשודה לפרחים יפים ולשיחים פחות יפים - רק כי רציתי לדעת מה גורם לי לאושר הזה.

 

"אני רק רוצה לטבוע בבריכה של יסמין,עמוקה עמוקה" היא צחקה עליי כמה דקות,ואז אמרתי את זה שוב - היא הבינה שאני רצינית.

 

העיניים שלי אדומות,

ממש כמו שהיו פעם "בצבע ארגמני מטושטש" וכל מה שאני רואה דרכן זה עולם ורוד ואופורי.

אופוריה.

אופוריה היא מקהה את חושיי,עוצמת את עיניי,נועלת נחיריי,משתקת איבריי - היא מרחיקה אותי מהכל.

היא נותנת לי לחלום,ולא להרגיש דבר מה מפרט לחלום.

אני כותבת ו' חיבור אחרי פסיק,זה אסור - וזה לא אכפת לי.

אני כותבת את הפוסט הזה כבר מעל 20 עשרים דקות - וזה לא אכפת לי.

אני כותבת מילה אחרי מילה ואף אחת מהן לא משלימה את השנייה כמו שרציתי - וזה לא אכפת לי.

 

אני לא מוחקת.

אפילו לא פעם אחת.

 

"אני לא כותבת ומוחקת! אתה כותב,אז יש לכבד את דברייך עד שתסיים" ואני מתאפקת לא לשלוח סמיילי מסמיק ומבויש אחרי שכתבתי את זה.

 

אני תשושה,משום שבשלושה ימים האחרונים :ליתר דיוק החל מיום שני בשעה 16:00 ועד היום חמישי בשעה 22:00

ביליתי רק שעות ספורות במיטה - ומתוכן רק 4 שעות הוקדשו לשינה.

שינה של תשישות,שינה של פריקת מטענים,שינה שאי אפשר לזוז,אי אפשר לנחור אפילו.

זו שינה שכל כך קשה לפקוח את העיניים אחריה כי המציאות לעולם לא תיראה אותו הדבר - אחרי החלומות המתוקים והזהובים

שראיתי במוחי בHD.

זו שינה שרק כוס קפה חמה אך לא רותחת,חזקה אך לא פוגעת - יכולה להעיר אותי להתמודד עם הכל.

 

 

"שינה זה כל כך אובראסטימייטד!" אמרתי.

"אובר רייטד" השבת.

"אובר משהו! :@"

 

אני כל כך שמחה שלא ישנתי לבד,זו שינה שלא מתעוררים ממנה.

 

"הרדמה כללית? זה מה שזה?"  שאלתי,כי רופאים תמיד עונים על כל השאלות.

"כן,את אמורה להתאושש תוך 40 דקות אחרי שהכל מסתיים" חיוך לבן של רופא - מילים כל כך קלילות בפיו.

"יש סיכוי,שלא אתעורר?" ואסור לו לשקר לי "קיים סיכוי,קטן אך מציאותי"

 

אני לא נרדמת.

אני לא רוצה לישון.

אין לי זמן לישון.

אין לי כוח למה שמחר מביא.

אין לי סבלנות לחכות למחר!

אני לא רוצה להיות עייפה,אני לא רוצה לבזבז זמן בשינה,אני לא רוצה לדון בזה שעות.

באופוריה קסומה,חלומות זהובים - איברי גוף מצומררים ומחשבות צלולות וברורות שסותרות אחת את השנייה בדייקנות שיא.

 

הפוסט הזה תוכנן להימשך עוד הרבה יותר,

אך אטרקציה יותר מעניינת הפכה זמינה כרגע - אני אסיים כאן.

 

אולי אלך לישון בקרוב,מי יודע?

 

תמו'ש,מצחקקת צחוק מרושע ונעלמת אל החושך.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 27/5/2010 21:57
6 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של TamTam ב-30/5/2010 20:08

---