Wind of change

יוצא לי לחשוב על זה הרבה לאחרונה,

אפילו בלי שיזכירו לי שאני כבר אוטוטו בת חצי יובל, יוצא לי לחשוב על זה שאני כבר לא ילדה.

מעבר לזה שאני כבר לא ילדה, אני כבר לא אותה ילדה. 

 

אבל האמת,

כשאני חושבת על זה, אני אותה ילדה קטנה ומעצבנת, שהייתי מאז ומתמיד, פשוט בעטיפה גדולה יותר ופחות אלסטית.

 

אני עדיין מלחיצה אנשים בדעות השוביניסטיות הקיצוניות שלי, רק שכעת זה הרבה יותר גרוע כי הטיעונים שלי הפכו מפולפלים

יותר מפאת ניסיון חיים עשיר יותר והיכרות עם רבדים שלא האמנתי מעולם שקיימים בחברה האנושית.

מאז ומתמיד הייתי ילדה דעתנית, ומיותר לומר שלא כל אחד שהכיר אותי ידע להתמודד עם זה.

 

חיי הבוגרים מבוססים, מסתבר, על ילדות מוצלחת ושנות טיפשעשרה מועילות, כך גיליתי בדיעבד.

איכשהו, ההורים שלי עשו עבודה טובה ואני יצאתי ילדה חזקה, שאפתנית, ובעלת בטחון עצמי לתפארת מדינתו של סטלין עליו השלום.

למרות שתמיד התעקשתי לצאת להרפתקאות ולנסות הכל בעצמי, גם כשהיה מדובר במשחק באש, איכשהו ההורים שלי לא סבלו בגללי.

איכשהו הצלחתי לשמור עליהם ועל עצמי מלהיפגע, ועדיין ללמוד את הלקחים שיש ללמוד בגיל ההתבגרות הדמדומי.

 

ההורים שלי נתנו לי דבר נפלא שנקרא "אהבה ללא תנאי" , שאם תרצו לשבת איתי לשיחה על כך, תגלו שמבחינתי מדובר באנרגיית

החיים, הצ'י אם תרצו, בפני עצמה.

הורים מקבלים, סומכים ועוזרים בכל מה שניתן. כל רסיס קטן של אסרטיביות ותעוזה שאנשים מחמיאים לי עליו כיום, הוא בזכותם.

 

אני לא יודעת למה אני מדברת דווקא על זה, אבל זה פשוט נראה לי כמו דבר שחשוב להגיד, ולהנציח אפילו, מעל דפי הרשת.

אני יכולה לספר לכם אנקדוטות מרגשות או משעשעות אחרות מחיי היומיום, אבל הרגיש לי חשוב להתחיל ולדבר דווקא על זה.

 

אני מנסה לחשוב מה אני רוצה שיקרה עם הבלוג הזה, כואב לי נורא באגו שהוא כבר לא בלוג פעיל במיוחד,

קשה מאוד לשעשע ולבדר קהל שאתה לא בטוח שקיים בכלל.

פעם, כל פוסט הרגיש כמו הופעה. הייתי עוטה את התלבושת הכי מתאימה, את האיפור, מכינה את מיתרי הקול ויוצאת לבמה עם 

החומר הכי טוב שיש לי. 

היום, ובכן... היום אני מעדיפה להשאיר הכל בארון ולשמור את החומר הטוב לעצמי, לפחות עד שתהיה לגליזציה.

 

חוצמזה, אני לא יודעת איך ניתן לצפות ממני לחשוב על הדברים המצחיקים שקורים לי בחיים, כאשר הדבר הכי חשוב שיושב לי כרגע 

על הראש הוא להצליח להתעורר מחר בבוקר.

אני אחרי שבוע קשה ביותר שבו קמתי בכל בוקר בשש וחצי. בחלק מהימים הייתי במכון כושר בשבע בבוקר, כדי שאספיק לסיים בתשע,

וללכת ללימודים,מתוך הכרה בעובדה שאם זה לא יהיה בשבע בבוקר, זה פשוט לא יהיה.

מכל יום מטורף כזה חזרתי הביתה בסביבות 22:00 ולפעמים גם אחרי 23:00.

אתמול היה שיא השיאים. הייתי במכון בשבע בבוקר,בעשר כבר הייתי בלימודים וסיימתי ללמוד באחת עשרה בלילה.

בסביבות 21:00 קצת לפני שהתחיל תרגול בג'אבה מצאתי עצמי מציירת על הלוח דברים שנראים לי מצחיקים אבל גרמו לחברה שלי 

לצלם כדי שתהיה לה עילה מספקת לחתום על טופס אשפוז בכפייה.

אני בטוחה שצ'ביצ'ב מעריך את המחווה שלי, למרות שאחרים הטילו ספקות כבדים וחשבו האם להתחיל להטיל גם אבנים.

לא קל בכלל לנסות לשמור בקנאות על ממוצע מעל 90 בהנדסה. זה עולה בהרבה דם ,כסף ודמעות. אף אחד כבר לא מקבל יזע כאמצעי תשלום יותר,

ותאכלס? מי אני שאתווכח איתם על כך? אני יודעת לעשות את המקסימום, זה מה יש.

 

כל מה שנשאר לעשות זה להתפלל שיום אחד תהיה לי עבודה שתכניס לי כל כך הרבה כסף כדי שכל המשטר הקומוניסטי הזה ישתלם.

לפעמים ממש מפחיד אותי לחשוב שאחרי כל ההשקעה הזו, אני אמצא את עצמי משתמשת בכישרון הכי גדול שלי כדי לעשות כסף גדול,

וכשאני אומרת כישרון גדול אני לא מתכוונת לכישורי האינטגרציה שלי.

 

לאחיינית הבכורה שלי מלאו 10. היא קיבלה סמארטפון חדש ומאז טוחנת לי את השכל במטחנת בשר גסה,דרך הוואטסאפ.

בכל פעם שהיא שולחת לי הודעה ושואלת אותי מה שלומי, אני שולחת לה תמונה של הדף שמולי במחברת (כי אני נשבעת,שתמיד בכל

רגע נתון,יש מולי דף של מחברת ואני באמצע פתרון תרגילים), והיא עונה תגובות מלאות חלחלה ואז אני לא שומעת ממנה יותר באותו יום.

אני עוד לא יודעת אם אני מעוררת בה רצון למות או רצון לסרס מתמטיקאים כדי שלא יתרבו.

 

אני כל הזמן חושבת שאני מפחידה אותה יותר מהסצינה בפרדי 6 שבה פרדי מוציא לזאק את המכשיר שמיעה מהאוזן עם מסרגה.

אם מישהו מכם לא זוכר את הסצינה הזו, לעזאזל איתכם, אני מרגישה אוטומטית זקנה יותר בשש שנים ושני רבעונים.

היא לא ילדה שאוהבת ללמוד, אבל כשחושבים על זה גם אני לא אהבתי ללמוד.

בכל שנותיי בתיכון ביליתי יותר בים מאשר בבית הספר, וחשבתי שיותר חשוב ללכת לעבוד מאשר להתייצב לבחינת בגרות במתמטיקה, 

וכל קשר ביני לבין ביולוגיה היה הניסויים שערכתי בעצמי עם בן הזוג דאז.

אבל זה רק נורמלי.

 

זה רק נורמלי שהדבר שהכי שנאתי אז, המתמטיקה, הפכה להיות אחד מכישרונותיי הגדולים ביותר.

 

יש הרבה דברים טובים לשמוח עליהם.

השנתיים האחרונות היו פוריות מאוד מבחינת כמות הספרים שיצא לי לקרוא והמוזיקה החדשה שיצא לי להיחשף אליה,

ולא אמשיך לפאר ולהדר בכך שאפרט לכם בדיוק כמה.

 

מה שכן,

לאחרונה חזרתי לקרוא עיתונים.

מה שאומר שאקטואליה חוזרת להיות אישיו בעיניי, הדבר היחיד הטוב שזה אומר, זה שיש לי יותר נושאים שאני יכולה להרחיב עליהם

ולנסות לשחק אותה ילדה סרקסטית ומצחיקה כמו שהייתי פעם.

פעם, לפני שהתחלתי להגשים את כל החלומות שלי.

 

מצחיק לחשוב שאני קצת על הפסגה של ההר שתמיד הרמתי אליו עיניו וקיוויתי לכבוש,

מצחיק לחשוב שכשסיימתי לעלות מצאתי הר חדש, גבוה יותר, שרק מן הפסגה הזו אני יכולה כעת לחמוד את פסגתו.

מצחיק אותי לחשוב שאני מצפה להגיע להגשמה עצמית, כי בחיים לא תפסתי מעצמי מאמינה גדולה בבלתי אפשרי.

 

אבל כזאת הייתי וכזאת אהיה,

וכנראה שלא כל כך השתניתי. אני רוצה הכל, ושומדבר אף פעם אינו מספיק.

ואם קשה בדרך, אני אתבכיין.

ואם קל מדי, אני אדאג להרים לי אתגרים.

ואם אני לא מעניינת אני אסתום ת'פה.

 

סיונרה.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 6/3/2014 22:36
29 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של Dragon 18 ב-14/3/2014 10:27

---