נגמר לי הגז.

לטובתי, או לרעתי, אין לי מחשב מרכזי שיוצר על ידי טויוטה ועלול לגרום לדוושת הגז להילחץ לרצפה ולמנוע ממני כל ניסיון לעצור.

אני לא יודעת אם זה טוב, כי גופתי לא מרוחה על הבטון הזול של כביש 6, כמו ריבת תותים על מצע חמאת בוטנים, או אם זה רע 

כי אין לי כבר כוח להמשיך.

צריך לסחוב עוד סמסטר שלם, שיש בו קורסים מעצבנים לאללה, כבדים מאוד מבחינת נקודות זכות, ואני צריכה לחרוש.

מה קורה אחרי הסמסטר הזה? לא יודעת, אבל כרגע אני נוטה לטוע בי את האשליה שיהיה קל יותר וטוב ויותר.

אני מצליחה להתעורר לפני שבע, אבל לא מצליחה לקום מהמיטה,ולכן יוצא לי ללכת לחדר כושר רק פעם עד פעמיים בשבוע, תודות לעובדה שדי התמכרתי ליוגה ואני בשום אופן לא מפספסת יוגה כשיש בבוקר.

למה שאוותר על הזדמנות להיות כלב, לוחם, עץ, או קוברה וכל זה אפילו בלי חומרים הזייתים?

אני עובדת רק פעם בשבוע, כי אין לי זמן, אין לי כוח והדבר שיש לי הכי הרבה ממנו זה תירוצים ושיעורי בית. מכיוון שתירוצים ושיעורי בית הם שני ביטויים שונים עבור אותו עניין, אני לא מרגישה אשמה.

יום שבת, עוד לא שמונה בבוקר, ואני כותבת פוסט.

אני חושבת שבאמת משהו בסדר העדיפויות שלי השתנה, שינה כבר אינה במקום הראשון.

צריך להיות ערה ולפקוח עיניים, צריך לראות את השמש ולחייך, ולקלל בשקט כשבחוץ השמש עוד ישנה בעצמה, וקר.

שלשום היה היום הראשון לאביב.

אני לא הרגשתי כאילו משהו מיוחד קרה, אבל בכל זאת דאגתי לאחל לכל מי שנקרה בדרכי, ''יום ראשון לאביב שמח!!''

אני לא יודעת אם ראיתם, אבל בחלון התגובות לפוסט הקודם פיתחתי אג'נדה חדשה, אני רוצה הרבה יותר חגים בינלאומיים.

אני רוצה יותר ימים בשנה בהם אוכל לאחל את אותו דבר לאנשים באוסטרליה, שוויץ ובורמה, בלי שהמכנה המשותף בינינו יהיה

ששנינו היינו ''הגורם שיש להשמיד'' במסמכי הפתרון הסופי,

לא שאני מאמינה שבכלל התנסחו שם בכזו בוטות, אם אתם שואלים אותי, גרמנים אחרי הכל, הם אירופאיים ועדינים.

גבר בשנות השמונים לחייו נכנס לחנות שלשום, הוא הסתובב ויצא במהירות וכל מה ששמענו אותו ממלמל לעצמו היה 

''נחמה, שאני מוצא אותך, את מתה''.

בשלב זה, אני כבר התגלגלתי מצחוק על הרצפה, כששאר הבנות עמדו שם אדומות פנים ולא ידעו אם להתקשר לבקרת הקניון 

או לרוץ אחריו במטרה לסכל את האירוע.

כשאחת מהן אזרה אומץ לצאת אחריו, היא גילתה שהוא המתין לה, או לכל פתיה אחרת, שתצא מהחנות אחריו.

הוא עמד שם עם שותפתו לפשע, שכנראה מוכרת בפי רבים כנחמה, וציחקק.

האמיצה שבינינו שיצאה להציל את המצב, כי לא כל יום פורים והיא לא תישאר וונדר וומן לנצח, חזרה לחנות עם עצב רב בעיניה.

כששאלנו מה קרה, (אני שאלתי רק מתוך נימוס, כבר הייתי עסוקה בשיוף ציפורן טורדנית וסוררת, למקרה ששאלתם)

היא אמרה שהיא ראתה אותם עומדים ומחכים וכשראו אותה התחילו לצחוק.

היא אף טענה, שהם עבדו עליה.

הבנות כעת היו אדומות עוד יותר, והפעם מכעס, לכן הן הלכו כולן למחסן לשתות כוס תה ולהירגע.

וכשאני אומרת כולן, אני מתכוונת לשתיים האחרות היחידות שהיו איתי במשמרת.

בזמן שהייתי בחנות לבד, עסקתי בקיפול אינטנסיבי ותרגלתי את מלאכת ההתעלמות הטוטאלית מכל לקוח פוטנציאלי שיוכל להטריד 

את שלוותי.

אבל אז, הוא נכנס לחנות.

הוא צעד בביטחון לחלק הימני של החנות, (צד ימין אם אתם מסתכלים מבפנים, שמאל אם אתם באים מבחוץ, תודה ששאלתם)

לאזור שבו רוכזו בקפידה, אך לא בניגוד לרצונם כמו היהודים, בגדי הגברים.

הוא התמקם מול מראה שהייתה קבועה על הקיר. ואז שלף מסרק רב שיניים מהכיס שלו (האמת, שלא ראיתי בדיוק מאיפה הוא שלף

אותו, אבל רק כדי שלא אשאר מצולקת לנצח, אני אמשיך לגרוס שמדובר בכיס שלו)

והחל לסרק את שיערו הדק.

הוא סירק וסירק וסירק.

מעביר את המתכת (או פלסטיק, אין לי מושג ממה מייצרים היום מסרקים ואם בכלל יש סיכוי שהמסרק שלו בכלל יוצר בעשרים שנה האחרונות)

הקרה(בואו נניח שוב, שמדובר במתכת כי זה מסרק ויקינגי עתיק) דרך שיערותיו, על קרקפתו המתפוררת.

הוא היה כבן שלושים, אבל באותה מידה היה יכול להיות מבוגר בהרבה או צעיר במעט.

הוא היה רוסי. עם רוסים, אתה אף פעם לא יכול לדעת. תוחלת החיים בעם הזה מתפלגת בינומית , או שאתה חי מאתיים שנה, או שאתה מת מיד.

הם לעולם לא נראים כמו הגיל שלהם. ע''ע אלה פוגצ'ובה/פיליפ קירקובוב . הם בערך בני 150 ו93 בינתיים.

לא שאני מכירה הרבה אנשים שנראים כמו הגיל שלהם, אולי רק תינוקות בני אפס שהם עגלגלים מספיק ויש להם חור גדול ואובלי באמצע.

בכל אופן, אז הרוסי בן השלושים ושתיים מיליון/עשרים ושתיים מפסיק להסתרק וקולט אותי בראייה המרחבית שלו.

אם הוא לא פרש לאחרונה מג'וב בסי איי איי אני לא באמת יכולה להסביר את מה שקרה שם, עזבו, שמעו עד הסוף, אני גם ככה לא

יכולה להסביר את מה שקרה שם.

הוא קולט אותי ומתחיל ללכת לעברי, ואני לא ידעתי מה לעשות. כבר ראיתי בראשי איך הוא חוסם את הכניסה בנתיב בו בחר ללכת, המחסן מאכלס

שתי בנות מצחקקות ולא מבריקות שמחזיקות כוסות של תה לוהט, ויש לקוחות בתאי המדידה שבימין הקיצוני שלי.

לא הייתה תוכנית פעולה, לא היה לאן לברוח, וכל סיכוי שהוא יסתובב ויעלם כי הוא התפדח שראיתי אותו נכנס לחנות כדי להסתרק בלבד

הפך לדמיון.

''Do you have underpants for swimming?'' הוא שאל,במבטא כל כך כבד שהוא צריך קטגוריה משלו,

ואני אמרתי לו, או היי, בוראט, לא ראיתי אותך שם.

זה מה שאמרתי לעצמי בראש, כלומר, ואז התחלתי לחשוב איפה מוכרים בגדי ים בשלב כזה של העונה.

הוא העביר משקל מרגל אחת לשניה, מה שהזכיר לי שהוא כנראה מטורף ושלמטורפים אין סבלנות ונזכרתי שלא עניתי לו.

אמרתי שאנחנו לא מוכרים בגדי ים, והצעתי לו ללכת לקסטרו.

משהמבט על פניו הפך לעיוות בלתי ניתן לפענוח הוספתי ,

''The big red store on the right.''

הוא נראה מרוצה, ואף הלך לדרכו שמח וטוב לב.

הבנות חזרו מהמחסן אל תמו'ש פעורת פה ואחוזת תזזית, בערך כמו חתול על קורטיזון(קורטיזול? איך קוראים לחרא הזה שמצמצם כלי דם?)

הם מיד החלו לתשאל אותי, מה קרה שגרם לי להלבין עוד יותר מהרגיל.

כשסיפרתי להן והן כמעט סירבו להאמין לי,

החלטתי שהוא בטח היה העולה לרגל של יום האביב הראשון והוא מביא עימו את הבשורה לכל חופי העולם.

ואז הבנתי שאל לי לפחד ממנו,אלא להבין שכאלה הם החגים, הם פועלים בדרכים מסתוריות.

שיהיה אביב שמח אנשים,

תמשיכו לחייך,

ואם לא חייכתם לפני כן, דמיינו את הזר המסתרק.

תמו'ש.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 22/3/2014 07:47
39 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של קובי ברדה ב-22/2/2015 04:04

---