לא עוד מלנכוליה

זוכרים פעם כשהיינו בני עשרה ולהיות בדיכאון היה מגניב? זה היה קצת כמו לעשן סיגריות רק פחות מסריח ובוודאות זול הרבה יותר.

קשה לי למתוח את הגבולות על המפה הזו מפני שאחד הדברים שחבר'ה "מדוכאים" היו עושים היה לעשן, וגם היו מלא חבר'ה מגניבים שעישנו

כי זה סיפק להם כרטיס כניסה חינם לכל שיחה שרצו להשתתף בה בערך חוץ משיחה אישית עם גנדי - הוא נגד החרא הזה בוודאות.

 

שנים רבות אני כבר מכורה לסיגריות, במערכת יחסים שתמיד הגדרתי אותה כאהבה בלבד. בתור מישהי שגדלה בבית עם אבא ושני אחים גדולים

שעישנו בערך מאז שהיא זוכרת - עישון נתפס בעיניי כאקט לגיטימי שאנשים מגיעים אליו באיזה שהוא שלב בחיים. כשהציעו לי את הסיגריה הראשונה שלי הייתי בכיתה ו' וסירבתי בתוקף.

שלוש שנים אחר כך כבר לקחתי שאכטה ראשונה מלוא הריאות, כי לא ידעתי שכדאי בהתחלה להעמיד פנים שאתה מעשן ולא לעשות את זה באמת.

אני אדם שלא מסוגל לעשות חצי עבודה, זה או הכל או כלום, אז על הצד הטוב ביותר עישנתי כפי שהיה צריך והשתעלתי היטב.

 

היום אני מושכת מן הסיגריה עשן, כדרך הרגל, כרפלקס בלתי מודע, תחת אמונה עיוורת שאני מתפנקת כשאני מעשנת סיגריה.

מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאני ממלאת צורך שחוקיו נכתבו על ידי כימיקלים בפזורה רנדומלית בגופי וללא משים לחוזה שחתמתי עם בלוטת התריס ששומרת את חילוף החומרים שלי ברמה X מועשרת ניקוטין.

 

לפעמים עולה בי המחשבה שאני כבר צריכה להפסיק, למרות שאני עדיין לא באמת רוצה. נחמד לי לשבת במקום הנוח שלי - למרות שאני הורגת את גופי, למרות שאני משעבדת את עצמי לרכישה של מוצרים שלא מיטיבים עמי בכלל ולמרות שאין לי שום כוח על התעשייה המוניטרית המתוחכמת הזו.

זה קצת כמו המציאות שאנו חיים בה.

המטריקס של העולם שלנו כאן וקיימת, לא בצורה שבה אנו מדמיינים אותה עם בגדי עור בגזרות משגעות וללא כלי נשק מפוצצי ביצים.

אנו חיים במציאות שהוכתבה על ידי ישויות שקדמו לנו, מתוחזקת על ידי ישויות עליונות לנו מבחינת משאבים, ואנו אוכלים את ההפחדות ואת השקרים ואת המיסקונספציות שהם מטפטפים לנו ללא כפית.

 

מי צריך כפית כשאתה יכול לעשן סיגריה? זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, זה יקל על הלחץ הם אמרו לנו. זה מגניב, וזה קולי ואנשים בסרטים עושים את זה, ואנחנו בוהים בדמויות הפוטוגניות על המסך וכל מה שהאורגניזם הארור שהוא אנחנו רוצה לעשות זה לחקות אותם. הם עבדו עליי, שאני צריכה את זה. קצת כמו שעבדו עליי שאני צריכה חצי מקולקציית הג'ינסים של קסטרו. קצת כמו שעבדו עליי שאני צריכה בית גדול עם הרבה חדרים לחיות בו. קצת כמו שעבדו עליי שאני רוצה לחיות בעיר הגדולה עם כל הפעילות, ההמולה, הרעש והאלימות.

 

בני האדם הם יצור חברתי. אנחנו לא יכולים להתקיים לבדנו. יש שיאמרו שזה אף מוכח מתמטית. הו אורוול.

דרווין טען שבני אדם בוכים כאמצעי לתקשורת אל מילולית להשגת תשומת לב, כדי להתריע לאחרים שאנו זקוקים כעת לעזרה כלשהיא. המדע לא יודע הרבה על בכי, אבל מה שהוא כן יודע זה שאנשים שבוכים יותר ומייחסים לבכי תדמית חיובית סובלים פחות מכיבים בקיבה ובעיות מעיים.

הדבר היחיד שהעובדה הזו מספקת לנו, זה את הרעיון המחתרתי והחדשני שאולי מה שנאמר לנו תמיד על כך שגיבורים אינם בוכים, שבכי זה לחלשים ושבכיינים הם אנשים לא רצויים באף חברה - אינו נכון!

 

אנחנו חיים בשני  מישורים.

אני אומרת את זה תמיד, לכולם. יש הרבה אנשים שלא מודעים למישורים הללו. יש הרבה אנשים שנוח להם להעיף את המישור הלא מוכר בפניהם בטענה שהוא אינו קיים. ובכן, ישנם דברים שאנו איננו רואים, איננו מרגישים ואיננו מסוגלים לאחוז בהם בשני ידיים והם עדיין אמיתיים - קצת כמו אהבה, קצת כמו אוויר לנשימה, קצת כמו כוח משיכה וקצת כמו כל הבריאה שסביבנו.

למה אנחנו מייחסים כל כך הרבה חשיבות לאיברי החישה שלנו? הם נועדו רק להקל עלינו את הלוגיסטיקה בתוך חיינו הקטנים. רק כדי להגיע מנקודה א לנקודה ב וכדי לאכול פרי שנראה בשל לעומת בוסר. איברי החישה שלנו, חסרי ערך לחלוטין בלי תשתית העיבוד שיש לנו במוח.

ישנם אינספור בעלי חיים עם מנגנוני ראייה, שמיעה, ומוטוריקה טובה משלנו. הם לנצח ישארו "נחותים" לנו מפאת היעדר מנגנון העיבוד המתוחכם שאמור היה להיות במוחם.

 

אנחנו חיים במישור הפיזי ובמישור הרוחני.

הנה אמרתי את זה, ואם אתם רוצים אתם מוזמנים לרדוף אחריי עם קלשונים ולתלות אותי להישרף בכיכר העיר, ולקרוא לי מכשפה או סתם מפגרת.

אנחנו חיים במישור הפיזי, בו אנו מתפקדים כיצור העשוי בשר ודם, בו אנו נולדים ומתים, בו אנו נותרים כאסופת איברים נטולת מחשבה או רגש. לא צריך לרחם יותר על גופות, אפשר להשאירן טמונות באדמה או לפזר את אפרן אל רוח הצפון, כי הן כבר מתות, הן אינן מרגישות.

קיומנו הפיזי מוגבל. אנחנו יכולים לרוץ עד למהירות סף מסוימת, זקוקים למספר קלוריות סופי כדי להתקיים, תלויים בקיומן של תרכובות המכילות חמצן ושאר חברים כדי לתפעל את איברי גופנו, ולא יכולים לחיות בלי מים.

אנחנו נולדים, ועם הזמן אנחנו מתכלים עד שאנחנו מתים - כי הגוף שלנו מוגבל.

 

למה אנחנו מתים? מוקדם מכדי שאתחיל לתאר את הגיגיי בנושא. ובכלל אני כבר לא עוקבת אחרי הסדר שבו נאמרים הדברים, כי אצלי בראש הכל כל כך מובן מאליו ולך תסביר לאנשים אחרים למה זה מובן מאליו בפניך ובכלל מהי המשמעות האמיתית של "מובן מאליו".

 

מובן מאליו שהשמש תזרח בכל בוקר, מובן מאליו שאבא או אמא או סבתא או כל הורה או אפוטרופוס אחר שהיינו בני מזל מספיק כדי לקבל בעולם הזה יאהבו אותנו, מובן מאליו שתמיד יהיה מספיק אוויר לנשימה ויהיו מים לשתיה.

מובן מאליו שאנחנו צריכים לעשות משהו עם החיים שלנו, מובן מאליו שאנחנו צריכים לעבוד בכל יום כדי לתחזק את חיינו, מובן מאליו שאת רוב חיינו אנו מבלים במשרד/במפעל/בסדנת הזיעה שאליה היינו ברי מזל מספיק כדי להתקבל אחרי מיונים, סינונים ושאר מנגנונים שנועדו לגרום לנו לחשוב על עצמנו כעל "פחות טובים-לא מספיק מוכשרים-עצלנים-וואטאבר-ג'סט-פאקינג-ניים-איט".

 

שומדבר מאילו אינו מובן מאליו. חשוב להבין את זה כבר עכשיו, שומדבר לא מובן מאליו. השמש מפסיקה לזרוח במקומות מסוימים בעולם לתקופות ארוכות, ישנם ילדים שאין להם ולו אדם אחד שיגדל אותם ויש אחרים שאלה המגדלים אותם נותנים להם טונות מהכל מלבד אהבה. המים הם זמניים, האוויר הוא זמני, העבודה היא זמנית. הקיום שלנו הוא זמני, לעזאזל, מתי נבין את זה?

 

המישור השני שאנו חיים בו, משכן את הנפש שלנו. תקראו לה איך שתקראו לה, ובכלל אם אתם מאלה שעוד קוראים לי מכשפה מלפני כמה פסקאות אתם מוזמנים להפסיק לקרוא ועכשיו. הנפש היא הכל והיא כלום. הנפש היא רק אני בלבד וכל המין האנושי ביחד.

הנפש מחזיקה את כל הידע שלי, הניסיון, החוויות שחוויתי במישור הפיזי ובמישור הרוחני. היא זוכרת את כל הדברים שעשו לי, אמרו לי, ואת כל הדברים שעשיתי אני ואמרתי אני. היא זוכרת מה קרה במציאות, ובמה קרה בחלום. אצל אנשים מסוימים, היא קצת מתבלבלת הנפש הזו, כי היא עוד קטנה.

הנפש שלנו רוצה שיהיה לנו טוב, לא תמיד היא יודעת מה עושה לנו טוב כי כל הזמן משקרים לה, או מסממים אותה, או משתיקים אותה.

 

החלון של הנפש שלנו לעולם הוא דרך הגוף הפיזי שלנו, במאצעות מנגנון עיבוד מתוחכם שהוא המוח שלנו. הפסיכולוגיה כבר גמרה אומר ש"הנפש חיה במוח", אך אני בוחרת לעדן את האמירה הגסה והפסאודו מדעית בקושי הזו.

הנפש לא חיה במוח, הנפש לא מוגבלת כמו הגוף - היא יכולה לחיות היכן שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה, היא רק בוחרת להישאר סביבנו כי עוד קיים קשר קל בינה לבינינו כי אנו זקוקים לה כדי לחיות. אנו זקוקים לנפש כדי להביט לתוך עצמנו, כי כדי להביט החוצה יש עיניים, אנו זקוקים לה כדי לדבר אל עצמנו כי כדי לדבר אל אחרים יש לנו פה.

הנפש משתמשת באיברי החישה הפרימיטייבים שלנו, ומתקשרת עם גופינו בעזרת מנגנון העיבוד המתוחכם שאי פעם ברא הטבע, המוח שלנו.

 

על פגיעה באיברי החישה שלנו כמעט התגברנו לחלוטין, בעידן בו כל אחד יכול לתקן את ראייתו, שמיעתו ולהינצל מתתרנותו הנצחית בעזרת ניתוח קל, אנו נזכרים כמה פשוטים ו"מובנים מאליהם" איברי החישה שלנו וחיי המדף שלהם.

כשמוחנו נפגע, לפעמים נדרשות שנים רבות רק כדי לזהות את הפגיעה. נצח נצחים יכול לקחת רק בניסיון להבין מי פגע במוחנו בעצם?

 

אנחנו פוגעים במוחנו, האנשים סביבנו פוגעים במוחנו, המוסדות בהם מתנהלים חיינו פוגעים במוחנו.

אנחנו, הציבור ומוסדות הציבור משפיעים באופן יומיומי על המוח שלנו, מכניסים אותו לתוך תבנית קטנה בצורת כוכב או חיפושית ומחכים שתצא עוגייה. מגיל ינקות אומרים לנו מה צריך לעשות, מה צריך להגיד, על מה עלינו לוותר ומה עלינו לאמץ.

אומרים לנו לשתף בצעצועים שלנו, למרות שהאדם הוא יצור אנוכי מיצרו - כי בגיל כה צעיר, מפאת מגבלות גופנו, ללא אנוכיות ועיסוק עצמי - לא נשרוד. כוח הישרדותי קדום הטבוע בזכרון הגופני שלנו קובע לנו להתבסס, להשיג משאבים(הרבה משאיות אדומות ושתי ברביות מליבו לפחות), ולהבטיח לעצמנו עתיד של שגשוג. ואז באות הגננות, והמבוגרים האלה ואומרים לנו להתעלם מהקול הפנימי, כי הוא רע, ולהיות יצור חברתי יותר.

 

סתירה. אז אנחנו אדם חברתי? או שאנחנו אדם אנוכי?

אנחנו הכל.

אומניפוטנטס.

יש לנו את כח הבריאה, את כח ההרס ואת כוחות הביניים - האיזון.

הכח בידיים שלנו, תמיד היה, ואנחנו רק שכחנו. כי עזרו לנו לשכוח. ואחר כך, שכבר לא הסכמנו לקבל עזרה - הכריחו אותנו לשכוח.

ואת מי שלא שכח - ניסו להשתיק ולחנך מחדש.

איפשהו ביקום יש ערימה של נצנצים שפשוט מתנדפת מצד אחד לשני, עם כל משב ריק של כלום, בחלל האינסופי של הקיום שלנו, בו כל החלומות המנופצים שלנו שמורים היטב, בערימת השברים, המקוטלגת לשלמות.

 

יש עוד הרבה מה לומר על המישורים, על האני ועל האנחנו, ועל המציאות. אבל עוד מוקדם.

לא בטוח שיהיה מי שישמע. לא בטוח שאנשים עוד מוכנים לשמוע.

 

כשעץ נופל ביער ריק, ואין מי שישמע אותו נופל, האם הוא משמיע קול?

ובכן, קול הוא תופעת לוואי של שינוי בלחץ אוויר - אם כך, בהכרח העץ משמיע קול כי נפילתו מביאה לשינוי בלחצי האוויר.

מצד שני, אם אין מי שיחווה את תופעת הלוואי הזו, האם היא בעלת משמעות ויש לראות בה כקיימת?

לא משנה כמה אשנה כאן את לחצי האוויר, וכמה אלהג עוד,

אם אין מי שישמע - לא תהיה תגובה, לא תהיה תופעת לוואי, לא יהיה שינוי.

 

אז כל המדוכאים האלה מהתיכון, ידעו רק דבר אחד - הם לא אמורים להיות כמו כולם, הם לא אמורים לחשוב כמו כולם. הם לא יודעים למה, אלוהים יודע שגם אני הסתכלתי עליהם ולא הבנתי למה.

קול קטן בתוכם אומר להם שהדברים צריכים להיות אחרת, אבל הם לא קיבלו שום הוראות לגבי איך להפוך את היוצרות.

הם לא קיבלו הוראות איך יוכלו להשתלב בעולם הפיזי, התקין והנורמטיבי בו האשליה של ה"נורמה" מנהלת את כולנו, ותוך כדי כך לשמור ולנצור את הקול הפנימי שלהם שאומר להם:

 

"אתם יכולים אחרת"

כי מי בכלל זוכר שאפשר אחרת?

 

**הבלוג סגר ביולי 10 שנות פעילות, בהן הייתי הכל מהכל וכלום משומדבר. הייתי עיוורת, התפכחתי והתעוורתי שוב. נכוויתי וריפאתי. 

כולנו מיצגים אומנותיים מסוג כלשהו.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 14/9/2015 15:28
15 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של הארנב הרוסי ב-12/10/2015 01:09

---