דיסוננס

אחת המילים האהובות עליי בז'רגון הפסיכולוגי היא "דיסוננס קוגנטיבי", או בשימוש חופשי והמוני יותר, פשוט "דיסוננס".

הקורס הראשון אליו ניגשתי בתואר היה פסיכולוגיה תעשייתית, בו זרקו עלינו מלא תיאוריות מקוגנטיבית, התנהגותית ואחרות ואני נדלקתי על רעיון הדיסוננס.

 

אנחנו חיים בדיסוננס.

בחוסר איזון מתמיד בין המישור הפיזי למישור הנפשי. אם איבדתם אותי, תחזרו לפוסט הקודם. אם אין לכם כוח, לא נורא - זה יותר בשבילי מאשר בשבילכם. העצמי הפנימי שלי חושב שהוא יכול לנתח את כל הרעיונות והעובדות שהחדירו למודע שלי, אבל הוא קצת טועה כי אני מוגבלת, כמו כולנו.

שורש המוגבלות שלנו, נובע מהדיסוננס הזה, יש בנו פוטנציאלים שונים.

פוטנציאל חשמלי הוא בהחלט אחד מהם, אבל דווקא לא אליו התכוונתי. זוכרים את ה"יש בך המון פוטנציאל שצריך לממש" שנאמר לכם בכיתה א' ע"י המחנכת, מול הוריכם, באסיפת ההורים הראשונה בהיסטוריה שלכם? כי אני בטוחה שאני לא היחידה.

יש בנו פוטנציאל לרעיונות. רעיון יכול למצוא גומר בעשייה ויצירה או בהסתה, השכלה או מפלצות חברתיות כמו דת.

יש לנו פוטנציאל להגיע למקומות שהגוף הפיזי שלנו לא מאפשר, או מאפשר בגרסת בטא, קצת כמו חלומות, קצת כמו תחושות בטן, קצת כמו דה ז'ה וו.

הפוטנציאל הזה שלנו, לראות מקומות בהם לא היינו, לדעת דברים שלא ברור איך אנחנו יודעים ולהיות משוכנעים שכבר חווינו את הרגע בו אנו נמצאים בזמן אחר, בבהירות מלחיצה - גורם לנו לדיסוננס. הדיסוננס מתבטא בכך שאנו מרגישים שאנו יכולים לעשות משהו, אבל לא באמת יכולים לעשות, אז אנחנו מתרצים את המוגבלות שלנו בגורמים אחרים ונסיבות חיצוניות.

 

אנסה להסביר -

אני נשואה לאדם שהרבה יותר מחובר למישור הנפשי שלו מאשר לפיזי. קצת במודע וקצת לא במודע, הוא פורח בתנאים אידיאליים ונובל מול עוולות. הוא הדבר הכי מקסים שאני מכירה ביקום הזה, ואני יכולה לקרוא לעצמי אדם עשיר יותר בזכות כמות הרעיונות, התובנות והתפיסות שהצלחתי לגבש לידו.

האדם הזה לפעמים נתקל בתסכול אמיתי כשהוא חווה עוול, שנעשה לו או לאחרים, והוא אינו מסוגל לעשות שומדבר בנידון. האדם הזה רואה את העולם כפי שהוא צריך להיות והפיוזים שלו נשרפים כשהעולם מוכיח לו שוב ושוב שהוא אחר, עקום, ושננה בננה לא תוכל לעשות עם זה כלום!

דברים כמו שחיתות, קפיטליזם ושאר רעלים בעולמנו מוציאים אותו מדעתו, הוא לא מסוגל להבין איך אדם בעמדת כוח מסוגל להמשיך להחליט את ההחלטות השגויות, למרות שיש לו את כל האמצעים לשנות את המציאות העקומה. לאחרונה, פורסם כי מלכת אנגליה הנוכחית, שוברת את השיא בחימום כס הברזל, וזה אפילו בלי להרוג את ג'ופרי. הדבר היחיד שהפריע לו בידיעה הזו, היה העובדה שהגברת יושבת בארמון שממומן בכספי המיסים של אזרחי אנגליה בימינו אנו, שנבנה על אדמות שנרכשו/נבזזו מתושבי אנגליה לפני מאות שנים, ושממשיך להתקיים על שברי העצמות וטיפות הדם שנפלו בחילופי כוחות - ושהיא אינה פועלת לשינוי המציאות הזו, מממנת את נכסיה בעזרת הונה הפרטי, ומשחררת את התושבים ממימון מוסד ארכאי ומיותר.

כל אדם שאני מכירה היה עונה לו "למה לה לזרוק את החיים הטובים שיש לה לפח?" והוא היה עונה "כי היא אדם קטן".

 

והוא צודק, כי היא אדם קטן. כדי לשנות מציאות רבת שנים כזו, צריך להיות גיבור. לא רק גיבור כמובן, נדרשים גם משאבים. כאשר לגברת ישנם המשאבים, אין לה תירוצים. אין לה מגבלות. היא בוחרת שלא לשנות את המצב. ורק אז, אחרי כמה שעות של דיון סוער ומרובה משתתפים, הצלחתי להבין סוף סוף שבעלי, היצור המדהים והטוב להחריד הזה, לא מסוגל לעבד טיעונים על סמך "החיים האלה נוחים לה/מה אתה רוצה שתעשה? תפרק הכל?", כי מבחינתו התשובה היא תמיד כן - כן, היא צריכה לוותר על חייה, כי אבותיה בנו את חייה על דמם של אחרים, וכן היא צריכה להרעיד את המערכת ולרסק את ארמון באקינגהאם לחתיכות פסיפס.

 

הדיסוננס מתקיים אצל כל אחד מאיתנו ברמות שונות. ישנה מציאות שאנחנו מוכנים לקבל, שמתאימה לסט המחשבות והתהיות שלנו וישנה מציאות אחרת, זו שאנו כלואים בה כל שעות היום מלבד לשנת חלום. חלקנו חווים דיסוננס קשה, קצת כמוני, ואומרים שאי אפשר לשפוט את העולם האמיתי לפי אמות מידה אידיאליות, כי זה לא ייתכן ואני מתרצת תירוצים כדי להצדיק את המציאות בה אני כלואה ללא ברירה. אחרים חווים דיסוננס ברמות נמוכות יותר, מפני שהם מלכתחילה לא מסכימים עם המציאות הריאלית אז אין להם צורך להצדיקה, להפך - הם יקדישו את זמנם לבקר אותה, להטיל בה ספק, לשפוט אותה לפי אמות המידה החמורות ביותר ולא להפסיק עד שהמציאות תהיה אידיליה.

 

הלוואי ויכולתי לומר לכם שניתן להוכיח מתמטית שהאידיליה אפשרית במידה ונעשה מאמץ אמיתי, אבל אני לא יודעת עדיין. כשאדע, אגיד. אני אוהבת לומר דברים שאני יודעת, בין אם זו ידיעה פנימית ואישית וחסרת ביסוס, או ידיעה חיצונית, מלאכותית מבוססת עובדות.

 

היה חשוב לי להסביר את עניין הדיסוננס וחוסר האיזון הזה בין המישורים בהם אנו חיים, כי הם השורש לכל החוויות הפנימיות - השליליות והחיוביות - שאנו חווים. היה חשוב לי להסביר את עניין הדיסוננס הזה, כי ברגע שגיליתי שאני מהאסכולה של "הריאליסטיים" ושאני מתרצת כל אי צדק ב"טבע האדם", הבנתי שזה לא צריך להיות ככה ואל לי להסתפק בפרוטות.

 

בשנים האחרונות עברתי שינויים רבים. שיניתי דפוסי התנהגות שנראו לי שליליים, וגיליתי שדעות רבות שהיו לי לגבי נושאים שונים השתנו לחלוטין. הדבר הוביל לשינוי תפיסות. אני רוצה רגע להדגיש את העניין הזה - שינוי תפיסה זה קורבן.

שינוי תפיסה זה לוותר על כל הדברים שהיו נוחים לי וטובים לי ועזרו לי להרגיש טוב עם עצמי וסייעו לי להביט אל העולם העקום הזה במשקפי פלס מתקנות עיוותים. ברגע שוויתרתי על התפיסות הקודמות שלי, חיי הפכו קשים יותר.

כל אדם שהיה מספר לי ולו חצי סיפור על עצמו, על קשייו ועל תהיות שלו, מיד עורר בי רצון עז לעזור, לדבר, להסביר. זה אקט מאוד מתנשא שמונע על ידי האגו שלי. אני מרגישה שיש בידיי את האמת המושלמת, ושאם רק אנגיש אותה לאחרים בשפה פשוטה, חייהם ישתנו.

ובכן, לפעמים זה עובד, עם אנשים שאוהבים להקשיב, אבל מול אנשים שאוהבים לדבר - כמוני - זה נכשל שוב ושוב ושוב.

 

הייתי משוכנעת כל חיי שאהיה אמא צעירה, גג בת 22. היום, לא רק שתכף ימלאו לי 26 - אלא שגם די התבססה בקרבי ההרגשה שאני לא רוצה לעשות ילדים. ושתבינו, המבנה ביולוגי-כימי שלי דוחה את התפיסה הזו נחרצות, אבל אני פשוט לא מבינה איך מעשה כל כך לא הגיוני, ממנו אני לא מרוויחה דבר מלבד להרעה באיכות החיים, אמור להביא לי אושר ואמור לספק את צרכיו הכה פרימיטיביים של גופי. היופי בדבר הוא, שגם תפיסה זו עלולה להשתנות, כי נפשי עוד צעירה.

 

הייתי ימנית 6 שנים מחיי, בהנחה וחיי הפוליטיים החלו בגיל 18. בשנה האחרונה, לא רק שגיליתי שכל דעותיי והשקפותיי הן שמאלניות, אלא אף נכנעתי להגיון האנושי המוגבל שלי והצבעתי מרצ כי המצע שלהם ענה לכל הסוגיות שעניינו אותי בערך. היופי בדבר הוא, שגם תפיסה זו עלולה להשתנות, כי נפשי עוד צעירה.

 

הייתי חומרנית רוב חיי. רוב חיי, העובדה הזו הייתה לגיטימית לחלוטין בעיני ההגיון האנושי המוגבל שלי. בכל רגע בזמן, הייתי צריכה עוד כסף, עוד בגדים, עוד איפור, עוד נעליים, עוד מכשירים חשמליים, מסכים גדולים יותר, מצלמה טובה יותר, בית גדול יותר. שלא תטעו, אני עדיין חומרנית היום, אלא שהרבה פחות. שנים אני חשופה לטיעונים כמו "התאגידים דוחפים לנו את הקונסומריזם בגרון" ושום סינפסה במוח שלי לא קרסה. רק לאחרונה, התחלתי להטיל ספק בחומרנות הזו, התחלתי לבדוק קצת כמו עם הסיגריות, מה החפצים הללו נותנים לי, על איזה צורך הם עונים, מי יצר את הצורך הזה אצלי? ובכן, הצורך הזה בילט אין אצלי במערכת, בין אם רציתי או לא רציתי ועכשיו אאלץ לעבוד קשה מאוד כדי להתנקות לחלוטין מהפירמוט המקולל שעשו לי למערכת. זה כל כך קשה, כי זה עורר אצלי חוסר איזון אחר - בשנה האחרונה אני מרשה לעצמי לחשוב על עצמי כעל אדום חכם יותר, מחובר יותר, וגדול יותר והחומרנות הזו לא התיישבה טוב עם ערכים אחרים שהייתי בטוחה שאני מוקירה. היופי בדבר הוא, שיש לי עוד דרך ארוכה לחקור ולגלות עד כמה אוכל למחוק את שורת הקוד הארורה הזו אצלי שמפעילה טריגר רכישה בכל פעם שאני נכנסת הביתה, נכנסת לאוטו, פותחת ארון או מדפדפת באינטרנט.

 

כל חיי, חייתי עם שני מוטיבים חוזרים שהדהדו בראשי, מאז שאני זוכרת את עצמי, שהיו אמיתות מוחלטות בעיניי ומעולם לא הטלתי בהן ספק.

האחת - "אני מיוחדת" והשניה - "אני אהיה מוצלחת". אנסה להסביר כי בכל זאת אלה קולות שנוצרו כשהפנימי שלי היה בן 6 בערך וכי זה ממש אבסורד איך אני יכולה לחשוב כאלה דברים:

1. אני מיוחדת משמעותו, שאני יוצאת דופן ביכולותיי. אני טובה מאוד בהרבה מאוד דברים. שיש לי פוטנציאל.

המוטיב הזה, משמעותו, שהצליחו לשכנע אותי - הוריי והסביבה - שיש לי יכולת, שאני טובה מאחרים, ושיש לי ערך גבוה. לא יודעת איך הם הצליחו לעשות את זה, אבל זה משהו קטן שנקרא אהבה ללא תנאי. הייתי בת הזקונים שלהם, בעודם עם שני בנים בני 10 ו9 במצב הכלכלי הגרוע ביותר בו היו מאז שעלו לארץ והם חשבו להפיל אותי. מפה לשם, אמי איחרה את המועד להפלה ומשכה איתי עד הסוף המר - נולדתי באיחור של כמעט חודש, במשקל של 4.5 ק"ג ואמא שלי אמרה שזה היה כמו ללדת בניין עם מרפסות במשך 20 שעות, ללא אפידורל כי הרופא המרדים שהגיע נראה עייף מדי.

 

הגחתי לעולם, והם כל כך אהבו אותי. הם התייחסו אליי כאל מתנה. הייתי הכי יפה בעיניהם, הכי חכמה והכי טובה שיש. אחרי שני אחים דרעק כמו שלי, זו לא חוכמה גדולה. הם המשיכו ככה, כל חיי, במשך שנים, הייתי הכי טובה, יפה וחכמה עבורם - לא משנה מה עשיתי.

הם מעולם לא בדקו את הציונים שלי, הם מעולם לא שאלו אם עשיתי שיעורי בית, הברזתי מכל התיכון בערך ולהם לא היה מושג. הם פשוט ידעו תמיד שהבת שלהם מוצלחת ולא טרחו למדוד אותי באמות מידה שאנשים נבזים בנו מהם סולם הערכה.

הם היו גאים בי. תמיד. ואני באופן אוטומטי, בלתי מודע ורפלקסיבי לחלוטין התנהלתי כבת שראויה לגאווה. הברזתי, אבל חרשתי לבחינות. שנאתי לבוא לאירועים משפחתיים, אבל תמיד התלבשתי יפה ונתתי להם להשוויץ בי.

ביום בהיר אחד, סיימתי תיכון והבריכה בה חייתי גדלה. לפתע, המציאות החלה להראות לי בסימנים מחליאים שאני לא כזה כוב נוצץ בשמי הלילה כמו שחשבתי, כמו שלימדו אותי, כמו שהתרגלתי. פתאום היו סביבי אנשים הרבה יותר חדים ממני, הרבה יותר יפים ממני, הרבה יותר הכל ממני.

וזה הרג אותי. המורים אמרו שיש לי פוטנציאל! ההורים אמרו שאני הדבר הכי טוב שהגיח לאוויר העולם! הם שיקרו לי?

לא יכולתי לקבל את זה שיכולות להיות שתי מציאויות: האחת בה ההורים שלי חיים והשנייה בה אני נאלצת לחיות. לנצח בעיניהם אהיה הטובה ביותר, ובעיני עצמי לכל היותר אהיה ממוצעת פלוס. (פוסט על אשליית האדם הממוצע, בהחלט אפשרי אם אשאר במוזה הנוכחית).

 

2. אני אהיה מוצלחת משמעותו, כפי שידעתי אז לפחות שהצלחה מתורגמת לכסף, שאהיה עשירה. הייתי בטוחה שאעשה דבר מה מדהים בעולם הזה, ואתעשר בזכותו. עם השנים שעברו למדתי שלהצלחה יש עוד משמעויות כמו הכרה, אז מאותו רגע זה הפך להיות "כשאני אמות, העולם ידע מי זו תמי ספיר". העולם כבר לא ישמע על תמי ספיר, אבל אם הקול המזוין הזה לא יפסיק לצייץ לי בראש - אתם תשמעו על תמי רותם, זו ששרפה את ארמון בקינגהאם. אין לי מילים להסביר לכם, כמה הידיעה הזו פגעה בי. כל עבודה בה עבדתי, כל ציון שקיבלתי, כל יצירה שיצרתי כולן זכו לאותה ביקורת ממני: זה לא מספיק טוב. הייתי מתרצת פעם ואומרת שאני פרקפקציוניסטית, אבל זובי - זה לא נכון. אני מציירת טוב, אבל לא הכי טוב. אני כותבת טוב - אבל לא הכי טוב, אני עובדת טובה, אישה טובה, אדם טוב, סטודנטית טובה, רקדנית טובה, אצנית טובה, בשלנית טובה, אופה טובה, סקס טוב - כל אלה ועוד לא הכי טובה.

הקול הזה בראש שלי ימשיך להגיד לי את הדברים האלה, והמציאות תמשיך להחטיף לי כאפות על ימין ועל שמאל ותזכיר לי שהציורים שלי תלויים רק על קירות ביתי, הסיפורים שלי חיים בתיקיית מסמכים ארורה שמופעלת בעזרת מערכת הפעלה ארורה, ושכל דבר אחר שעשיתי בחיי מת לפני שהספיק לזרוח.

אני מגרדת מלמטה את ממוצע 90 בתואר בהנדסה, ואני לא יכולה לחיות עם זה שיש נקודה שלמה אחת שמפרידה ביני ובין שקט נפשי. וחשוב לי שתבינו שזה לא בריא, וזה לא צריך להיות ככה ואני צריכה להיות נהדרת בעיני עצמי. אני צריכה לאהוב את עצמי אהבה ללא תנאי, אבל אני חלשה מכדי לעשות זאת, בלי החיזוקים הסביבתיים שהם אוויר לנשימה לאנשים חולים כמוני.

 

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי הקול הפנימי שלי אומר שהייעוד שלי הוא בכלל להפיץ את המסר, כי אני הכי טובה בלדבר. אני צריכה לדבר על זה שכולנו עבדים למציאות הריאלית, העכשווית, ושהעולם יזכור אותי אחרי שבנייני תאגידים יתפוצצו. כי הדיסוננס שלי מייצר לי את התירוצים הטובים ביותר.

 

תמי רותם, חובבת פופ ובובות פרווה, אנרכיסטית ובעלת תחושת ערך עצמי,

שללא פידבק חיובי תיקמל ותיבול כמו אחרון עצי הדובדבן במציאות אפוקליפטית לבחירתכם, אבל באמת מנסה להשתנות.

לא תיכננתי על כל זה, אבל קול פנימי מרגיש צורך להתפרק.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 18/9/2015 21:20
12 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של נועה ב-24/11/2015 16:56

---