ההמשך לסיפור..למה?כי ככה בא לי...:)

מממ היום אני מעובצנת באופן מיוחד...לא עצובה סתם עצבנית.
כנאה אומצתי או משהו כי אני ממש ממש לא מבינה את המשפחה שלי בשנה האחרונה...
טוב נו מה אני אגיד לכם כל אחד והעונש שלו...
אני כמובן מכירה את העונש שלי.
"אמא"
היא מעצבנת,נדחפת,שתלטנית,קרציה,דורשת,מפריעה,מציקה,היסטרית,לחוצה,
פראנואידית...
אבל לפחות היא אמא שלי והיא מכינה לי שוקו בבוקר...אא כן היא גן מפרנסת אותי במקרה וקונה לי הרבה יותר ממה שאני מבקשת...

מממ כן היא אדם טוב...אבל לא כרגע!
כרגע היא פאקינג מעצבנת אותי!!

טוב לא משנה..נעבור לסיפור..רק כי מגיע לכם חחח לא נכון רק כי משעמם לי!!




היא הלכה ונעלה מזווית ראייתו מהר יותר מן הרגע בו נכנסה אליה...
והוא המשיך בדרכו לא יודע אם מה שאירע שניות לפני אכן התרחש בעולם האמיתי בו הוא חי,או שמא הוא אירע בעולם הדמיוני אליו היה נמשך לפעמים בלילות קרים ובודדים,אך היה זה אחר צהריים חם ביותר והוא ניסה לשכנע את עצמו שאכן החלום הזה אירע ועוד איך ארע.
הוא נכנס בדלת ביתו ושפתיים אדומות לוהטות היו נעוצות על לחיו.
"אלוהים..ליפסטיק,חחח כל השדרה ה-9 ראתה אותי עם ליפסטיק אדום על לחי....ממש יום המזל שלי.....או שבעצם זה כן יום המזל שלי"
הוא החל מחפש נואשות אחר פיסת הנייר הקטנה שהאלוהית שפגש ברחוב הותירה בידו.כמה שהיה רחוק מלדעת עד כמה היא אינה אלוהית.
הוא חיטט בכיסים תר אחר המזכרת היחידה ממנה לאחר שהסיר את סימני שפתיה מלחיו...
והוא מצא אותה,את אותה פיסת נייר אותה ייחל כל כך למצוא.
"הרוכסן שלך פתוח.......555-685-041"
איך היא הספיקה לכתוב את זה???? שואל עצמו ללא תשובה נראית לעין...התמיהה התחלפה בחיוך.
כעת היה החיוך על פניו כל כך רחב שרבים מרגשותיו שהיו טמונים בו יצאו כעת אל מעל לפני השטח...
הוא חייג את המספר על פיסת הנייר..קו חיוג.
והוא ממתין,מחכה לשמוע את הקול אותו מייצר פיה המושלם בעת שיחה.
עוד צלצול ועוד אחד..והוא ממתין,חושב על הסצינה שהם חלקו יחדיו,תוהה אם גם היא הייתה מודהמת מהמצב כמוהו,האם גם בשבילה היה הארוע מיוחד או שמא היה זה רק עוד סיפור הכרות עם אדם שנראה סביר ברחובות ניו יורק.
היא לבטח מצאה לה מחזרים חדשים כל יום מחדש ולכן הוא לא האמין שהיא תחוש מיוחדת כפי שהוא הרגיש יחיד ומיוחד שיופי אלוהי שכמוה הניח את עיניו היפות להנות ממראהו.
צליל החיוג נמו ולתוכו השתלב קול רעוע..."הלו???"
הוא לא ידע מה לומר פשוטו כמשמעו,הוא לא ידע את שמה,הוא לא ידע כיצד לפנות אליה,הוא לא הבין אפילו אם הקול לו הוא מקשיב הוא קולה.
ואז הוא הבין עם הקול החוזר.."הלו?? מי זה??"
הוא הבין שאין זה קולה,היה זה קול זקן,גבר בגיל מופלג.
גם אם רצה להשיגה במספר הזה לא ידע באיזה שם לנקוב על מנת למצוא אותה.
והוא ניתק את השיחה והחזיר את השפורפרת לקנה.
המספר היה שגוי,הכל היה חלום,אין זו בעיה לבחורה שכמוהה לגרום לאדם להרגיש יחיד ומיוחד,אך באותה קלות לאכזב אותו במהירות כה רבה.
לא ידע כיצד להמשיך.
תחילת חודש נובמבר העיר התקררה מן הקיץ הלוהט שעברה.
עוד יום מעייף בבית,ישובה למול הטלויזיה היא הביטה בבית הריק.
קירות לבנים וספות עור שחורות,והרבה הרבה בדידות.חצאית שחורה וחולצה לבנה ולב כואב.
ובחוץ..גשם קל.עצובה.בודדה.איפור מושלם כמעט ונהרס על ידי דמעה סוררת.
רגשות אצורים מאחורי פנים לבנות ודמעות מצטברות מאחורי עיניים ירוקות...
מרחיקה עצמה אך מנסה להתקרב,בוכה על גורלה אך ממשיכה לברוח מן המציאות.
מחפשת אחר תשובה אך לא שואלת את השאלה.
היא אינה מבינה מה השתבש בחייה ולמה אין נפש חיה שמתעניינת בקיומה.
בת 25,חסרת צורך כלכלי לעבוד ולהעסיק עצמה.ישובה בביתה מרוחקת מהמולת היום יום.
צלצול בדלת.בטח הפיצה שהזמינה...
היא ניגשת לפתוח את שער הקומה החשמלי..ובמצלמה...פנים מוכרות.זה הוא.הוא מהרחוב עם המשקפיים הכהות.הוא שבהה בה.הוא שנפתחה אליו.
היא פתחה את הדלת.





מקווה שאהבתם את החלק השני ושבכלל בא לכם להמשיך ולראות....
מה קורה בצד השני של הדלת...

אוהבתותכם..תמשיכו לתת ביקורת ולהגיב..תודה..:)שמור   בטל