אז אני אוספת את השיער וממשיכה

אני מושיטה בכל יום ידיים עייפות,לדלות סוודר עבה מן הארון.

הטקס השנתי שכולל את הוצאת שמיכות הצמר מהמדפים העליונים,וקיפול הסוודרים והצעיפים לצד הג'ינסים,

מעורר בי חלחלה השנה,יותר מתמיד.

 

העולם לוקח ממני יותר מדי בחורף הזה,

עומר עובד כל היום,אז לראות אותו זה נדיר כמו להגיע לשיעור מתמטיקה עם שעורי בית,או ספר,או מחברת,

או בכלל להגיע.

מיותר להגיד שגם לטלפון כבר אין לי סבלנות,

אני מרגישה די לבד.

בלשון המעטה-אני לא רגילה להרגיש ככה,אז המצב די מכביד עליי.

 

לקחתי על כתפיי הענוגות יותר מדי לאחרונה,

יותר מדי אחריות,

יותר מדי מטלות.

אני בספק אם אצליח לעמוד בלוח הזמנים,אני בספק אם אצליח להציל אנשים מאכזבה אחרי שסמכו עליי בקשר למשהו.

אם הבטחתי לכם משהו בזמן האחרון,תדעו שאני עושה ככל שביכולתי לעשות אותו,

אבל אם לא יצא לי לעשות אותו,אז מה לעשות-אני כלבה.

בא לי פשוט להתרכז בכמה דברים קטנים ולעשות אותם בשקט,בלי לחשוב על מה שמסביב.

הלימודים די מייאשים אותי,רגעי הלחץ שלפני בגרויות החורף מדירים שינה מעיניי.

אני יודעת שאם אושיב את התחת ללמוד הכל יילך מצוין,

אבל התחת שלי ממאן לשבת ולא לקום.

 

בית ספרי הפך לבית סוהר קטן.

המורים הנהיגו איזו תוכנת מחשב שבה כל המורים המשועממים מזינים נתונים לגבי העדרויות ואחורים של תלמידים.

עכשיו רכזת השכבה והמחנכים יודעים בדיוק איפה נמצא כל תלמיד בכל שעה במערכת.

אסון גדול למי שמתחילה את היום מאוחר ומסיימת אותו מוקדם,

או שיוצאת להפסקות סיגריה ארוכות מדי באמצע היום.

ואגב סיגריות,

הביאו לנו לבית הספר איזה משועמם יוצא מחלקת חקירות נוער להסתובב כל היום בביצפר,

לאיים על תלמידים שנתפסים מעשנים בסתר,ולעצבן באופן כללי.

עם הופעתו בבית הספר,הוטל עלינו בעל כורחנו לצאת משערי בית הספר כדי לעשן.

סעמק,כבר לא נעים מהשומרים לבקש מהם לפתוח לנו את השער כל הפסקה,כדי לצאת.

 

אבל זו אומללות מינורית,כי למשת"ף הבנזונה הזה נפטר האבא(לא,אין לי מוסר)

אז הוא כבר שבוע מחוץ לבית הספר בשבעה,

ואנחנו? מעשנים במגרש הספורט ובכל מקום שמתחשק בעצם,שיקפצו לנו.

(אבל נברח כמו תינוקות אל מחוץ לבית הספר כשהמשת"ף הידוע בכינויו "ג'ורג'" יחזור)

 

והחורף השנה קר.

הוא כל כך קר שהוא כבר מחורר חורים בעצמותיי,

ואני בוחנת חמש פעמים את האווירה מחוץ לחלון לפני שאני פוסעת החוצה,

והרוח פוגעת,אני מפחדת שבפעם הבאה שהיא תנשוב בחוזקה כבר לא אצליח לאחוז בקרקע.

לא מרגישה טוב,לא מרגישה במיטבי,מחכה שהשיעול האימתני כבר יעזוב אותי.

שיר אומרת שהחורף החזיר את הלובן הטבעי לפנים שלי והעיף כל זכר לשיזוף של הקיץ.

החורף מזכיר לי כמה קל לראות דרכי-עוד חודש וחודשיים והוא יהפך לבן שקוף ומבהיק.

 

אני מתקפלת לתוך עצמי ומקווה שמחר אתעורר לבוקר שמשי.

ולסופשבוע-שעומר יהיה פנוי.

ולשקט הנפשי-שלא אחשוב על כל המטלות שחופרות לי לתוך הניורונים.

 

אוהבת,תמו'ש בהפרעה=)

 

 

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 14/11/2006 20:39
32 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     -1 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אניגמה ב-22/11/2006 21:33

---