תחלואים כאלה ואחרים

זה כמו כל בוקר חורפי,

לעמוד מול התנור כשלגופי זוג תחתונים ורודות,או כחולות,או אדומות,

להזדחל למכנסיים שחורות,להתלטף בגופייה שחורה,

לעטות מעל לכל סריג אחד חונק,

אף פעם לא הרגשתי את נשימתי דועכת כשהריאות מלאות עד תום בחמצן.

אף פעם,עד עכשיו,זתומרת.

להתבשם,כדי שהאוויר יבשר על בואי..

להתאפר,כדי שהעיניים יפחדו לדמוע..

ולצאת להתמודד עם הכל.

השגרה שלי מורכבת בביקורים בבנק בשעות בוקר מוקדמות,

ביקורים בקופת החולים בשעות בוקר מאוחרות,

וחיסורים מבית הספר שנערמים זה על זה באכזריות.

 

המחשבות שלי מתרוצצות ומכאיבות לי יותר מתמיד,

חושבת על דברים שבדרך כלל אני מכבה עליהם את האור,על שנאה עצמית ועל אכזבה.

מעצמי ומכולם.

"סמכי עליי שזה הורג אותי מבפנים"

"זה גורם לי לרצות לבכות,האמת"

והיא עונה "עצוב לי לשמוע את זה,תמו'ש"

ראו הפלא ופלא,אני עוד מחייכת,אני עוד מחלקת צ'אנסים לכל הנקרה בדרכי-

שיעשו משהו בשביל חוסר היציבות הנפשית שתפסה אותי.

שיעשו משהו בשבילי,תתרכזו בי,לא בדבר אחר.

בבקשה.

 

דצמבר זה חודש רע,

זה חורף.

מביטה בחלון ומוודאת שיש שמש,אין גשם,רק אז מקלפת את עצמי מהמיטה.

אני מצפה ליותר מדי מאנשים סביבי,נדמה לי שדבר לא יוכל למלא את הבור שחפרתי עצמי בתוכי.

אני קוראת יותר מדי,

מאמרים,מחקרים,סקרים,ספרים,נובלות...אבל לא את אלה שאני אמורה לקרוא לבגרות.

 

אני מרעילה את עצמי בידע לא רלוונטי כדי להציף את המחשבה מעט,כי ידע לא רלוונטי לא משאיר הנגאובר

למחרת בבוקר.

אני מרעילה את עצמי,כי כשקפאין יותר נפוץ מכדוריות דם לבנות,אז כבר לא נרדמים בלילות,לא מתעוררים בבקרים.

"אני גרועה תחת לחץ",אמרתי לה,והיא הודתה שגם היא כזו.

 

אני צריכה שהשנה הזו תיגמר,אני צריכה ש12 שנות הלימוד חסרות התועלת שעברתי יסתיימו,

אני יוצאת מבית הספר התיכון בידיעה שלא הרווחתי מיומנות לימודית אחת אפילו.

מרגישה כל כך קטנה,שאין לי כוח להתאמץ ולהתרכז,

מרגישה כל כך זקנה כאילו אפק ילדת הפלא כבר לא תקף כלפיי.

אני סותרת את עצמי יותר מדי שזה מטריד.

אני צריכה שיעזבו אותי בשקט,כי אז אני מתפקדת ב150 אחוזים.

 

אגואיזם הוא יחסי,כן?

בא לי למחוק את השלב הזה בחיים שלי,לטייח הכל עם מייק אפ או קונסילר,או פודרה,

או כל דבר אחר שהכוסיות בנות ה60 משתמשות בו.

 

אני אוספת את השיער שחוזר לאט לאט לאורכו הקודם לפני שהסתפרתי בשנה שעברה,

העור שלי לבן וקר למגע,

מסתבר שציפייה היא קללה נוראית,

נמאס לי שגם האנשים שטרחו להקשיב ולעודד משנים את פרצופם ומתרכזים בעצמם,

כי האגואיזם שלי מתגמד לעומת שלהם-אני שקרנית מעולה.

נמאס לי שרק עכשיו נזכרים לשאול מה קרה,

תלמדו לקרוא את שכתוב מאחורי החיוך-התעלמו לרגע מהעובדה שאני זייפנית מלידה.

 

ביום שישי אני אלחץ על DELETE ולא ארפה,עד שהרחמים העצמיים המזויינים האלה יצאו ממני,

כי תמי לא מרחמת על עצמה.

אולי,לראשונה מזה שנים,אפסיק לרחם על אחרים.

 

כרגיל,מדליפה טיפות של ייאוש שמציפות אותי קרוב לחצי שנה,

בכל פינה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 11/12/2006 12:14, בקטגוריות פסימי
35 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     2 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של סמ"טית ג' ב-4/1/2007 13:11

---