גוד מורנינג יזרעאל

בוקר טוב,

כאן החדשות מפי תמו'ש ממורמרת משהו.

 

מתחשק לי ברמות על טבעיות להיות שנונה ולהפציץ בכמה פוסטים טבולים בבלונד וכריזמה,

כדי להוכיח שעדיין יש לי את זה,שלא קמלתי ונקברתי תחת ערימות של שיעמום.

אבל לא ממש מצליח לי,אני מבלה את רוב הזמן בנדודי שינה וחוסר שביעות רצון מעצמי...

אני לא יושנת כי אני עצבנית למכביר,כל האוכלוסיה המטונפת על כדור הארץ מטרידה אותי ומפריעה לי.

 

מצד שני,הרבה דברים בעתיד שלי מתבהרים והופכים אטרקטיביים יותר בעיניי,קרובים יותר,

ממש ניתנים להשגה.

 

הכל התחיל כשהספרית העילגת ביותר במכון היופי בו אמי עובדת החליטה לצבוע את שיערי

לשאטני מבלי ליידע אותי,במקום לעשות שורש ולשתוק.

כמה נחמד,אני לא בלונדינית.

אני שאטנית בדיוק כמו שהייתי לפני משהו כמו חצי שנה בערך.

עכשיו אני צריכה ללכת ולשלם 300 שקל לפיליפ ואזנה בכיכר המדינה שיתקן את העוולה.

 

הדברים המשיכו להתגלגל כשבן זוגי יצא משום מה למסע של עקירת עצביי משורשיהם הלא בלונדיניים,

הוא לא חדל ממסע החורמה הזה של הסלמת מצב רוחי והטלת מום בסבלנותי עד שסיננתי אותו במשך ימים שלמים.

לצערי,להיפרד ממנו אינו עניין של מה בכך ולמרות שהגעתי לשפל מדרגה מבחינת עצבים,

אני עדיין איתו,בערך.

 

לשם הפרוקטול-בא לי לרצוח אותו.

 

אני לא יושנת בלילות,כי כל הזמן מחשבות מדאיגות אותי,לא יודעת למה בדיוק,

אבל תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על כל מיני דברים.

התחלתי לעבוד בלוקיישן חדש.אמריקן טראש.

מסוג העבודות שמספרים עליהם כשמצליחים בחיים,יום אחד אני אשב מול מראיין כריזמתי ואספר לו:

"שלא תטעה יקירי,אני התחלתי מכלום(כן,בטח),אני עבדתי בגיל 17 בסניף מקדונלדס בשפיים!"

הו לבושה ולכלימה.

לא שאני אשאר שם יותר מחודש עד שעונת המלצרות תתחיל-

או עד שאחי יסדר לי עבודה קבועה במשרד החדש שלו.

 

רק לשם הפרוטוקול-בא לי להתאבד.

 

אחרי הרבה התלבטויות,הרבה מחשבות על העתיד,

החלטתי ללכת ללמוד עיצוב גרפי.

מיולי אתחיל במכינה studio B6 בתל אביב(רח' אחד העם ליד הבורסה) שבה ארכיב תיק עבודות,

אהפוך לבוהמיינית היפית חסרת עקרונות ואאבד כל זיקה למונופוליזם והקפיטליזם שאבותיי השרישו בי,

ובעזרת השם שבספטמבר 2008 אתחיל את לימודי באוניברסיטה היוקרתית ביותר ללימודי העיצוב,

בצלאל בירושלים.

הדבר אומר שארבע שנים מחיי יעברו בעיר הקודש,תמו'ש עומדת לפרוץ לחיי העצמאות.

 

רק לשם הפרוטוקול-אני לא מתאבדת כי אני מתנחמת בעובדה שבגיל 21 וחצייהיה רשום תואר ליד השם שלי

וכל המחזור שלי רק ייצאו מהצבא.

ננה בננה

 

ואגב,הפרו שסתם בחור היקר(השם יקום דמי על שלא לינקקתי) רכש לבלוגי עומד להסתיים בקרוב,

אז נכון-אני יודעת שאף אחד מכם לא הולך לרכוש לי פרו כי אתם קוראים פה בעל כורחם כדי שלא אחוש בודדה

ואבצע התאבדות(כל כך לא מחמיא לי לשחק אותה אימו),אבל זכותי לומר זו,רק לשם הפרוטוקול יו קנואו.

בקיצור-עוד חודש נגמר הפרו,רוב הסיכויים שאני ארכוש לעצמי פרו-פחח.

 

נחמד לראות כמה הבלוג שלי משגשג לאחרונה.

זה היה ציני,אבל נגיד שלא,כדי שארגיש טוב עם עצמי.

רוב הכניסות שלי מגיעות מאלו שמחפשים אורית פוקס בגוגל(אפילו החייזר הזאתי עדיפה על גיבובי השטויות שלי),

כתבתי 125 פוסטים,40 אנשים מקשרים אליי ברשימות(קמצנים),

23 בלוגים בטבעת הכוסיות של תמו'ש,36 בלוגים נוספים בטבעת השרוטים של תמו'ש,

58 מנויים לבלוג.

מסקנה-לא מספיק אנשים אוהבים אותי.

אנא אהבו אותי.

 

 

רק כדי לסכם הכל-

הרבה זמן לא הייתי בוערת מעצבים כמו שאני בתקופה האחרונה,

ולשם שינוי לא אכפת לי לכתוב כאן שבן הזוג שלי מוציא אותי מהכלים ושאני מעדיפה להגדיר אותנו

כפרודים מאשר יחד.

 

אתם לא חייבים לקרוא את הבולשיט הזה,

מצד שני אתם לא חייבים לזעוק לעדכונים,

מצד שלישי פשוט לכו לישון.

זה מועיל.

 

אלוהים,נצור את דודי היקר ואת 100 הדולר על האפיקומן שלא מצאתי,

נצור את סבתי שזרקה עוד שתי שטרות בצבע האהוב עליי מכל,

נצור את אמי שסובלת אותי גם כשאני מעצבנת,קולנית ומועדת לסקילה בהמון.

אא כן,נצור אותי.

אני הכי חשובה.

 

עריכה מאוחרת,6 שעות לאחר כתיבת הפוסט ללא שנת לילה,

שופינג בדיזינגוף סנטר(40 אחוז הנחה בסופר פארם!)

אני מאושרת.

תמו'ש לא מתעבת את המין האנושי יותר.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 4/4/2007 03:15, בקטגוריות פסימי
76 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מעיין ב-11/6/2010 23:18

---

תחלואים כאלה ואחרים

זה כמו כל בוקר חורפי,

לעמוד מול התנור כשלגופי זוג תחתונים ורודות,או כחולות,או אדומות,

להזדחל למכנסיים שחורות,להתלטף בגופייה שחורה,

לעטות מעל לכל סריג אחד חונק,

אף פעם לא הרגשתי את נשימתי דועכת כשהריאות מלאות עד תום בחמצן.

אף פעם,עד עכשיו,זתומרת.

להתבשם,כדי שהאוויר יבשר על בואי..

להתאפר,כדי שהעיניים יפחדו לדמוע..

ולצאת להתמודד עם הכל.

השגרה שלי מורכבת בביקורים בבנק בשעות בוקר מוקדמות,

ביקורים בקופת החולים בשעות בוקר מאוחרות,

וחיסורים מבית הספר שנערמים זה על זה באכזריות.

 

המחשבות שלי מתרוצצות ומכאיבות לי יותר מתמיד,

חושבת על דברים שבדרך כלל אני מכבה עליהם את האור,על שנאה עצמית ועל אכזבה.

מעצמי ומכולם.

"סמכי עליי שזה הורג אותי מבפנים"

"זה גורם לי לרצות לבכות,האמת"

והיא עונה "עצוב לי לשמוע את זה,תמו'ש"

ראו הפלא ופלא,אני עוד מחייכת,אני עוד מחלקת צ'אנסים לכל הנקרה בדרכי-

שיעשו משהו בשביל חוסר היציבות הנפשית שתפסה אותי.

שיעשו משהו בשבילי,תתרכזו בי,לא בדבר אחר.

בבקשה.

 

דצמבר זה חודש רע,

זה חורף.

מביטה בחלון ומוודאת שיש שמש,אין גשם,רק אז מקלפת את עצמי מהמיטה.

אני מצפה ליותר מדי מאנשים סביבי,נדמה לי שדבר לא יוכל למלא את הבור שחפרתי עצמי בתוכי.

אני קוראת יותר מדי,

מאמרים,מחקרים,סקרים,ספרים,נובלות...אבל לא את אלה שאני אמורה לקרוא לבגרות.

 

אני מרעילה את עצמי בידע לא רלוונטי כדי להציף את המחשבה מעט,כי ידע לא רלוונטי לא משאיר הנגאובר

למחרת בבוקר.

אני מרעילה את עצמי,כי כשקפאין יותר נפוץ מכדוריות דם לבנות,אז כבר לא נרדמים בלילות,לא מתעוררים בבקרים.

"אני גרועה תחת לחץ",אמרתי לה,והיא הודתה שגם היא כזו.

 

אני צריכה שהשנה הזו תיגמר,אני צריכה ש12 שנות הלימוד חסרות התועלת שעברתי יסתיימו,

אני יוצאת מבית הספר התיכון בידיעה שלא הרווחתי מיומנות לימודית אחת אפילו.

מרגישה כל כך קטנה,שאין לי כוח להתאמץ ולהתרכז,

מרגישה כל כך זקנה כאילו אפק ילדת הפלא כבר לא תקף כלפיי.

אני סותרת את עצמי יותר מדי שזה מטריד.

אני צריכה שיעזבו אותי בשקט,כי אז אני מתפקדת ב150 אחוזים.

 

אגואיזם הוא יחסי,כן?

בא לי למחוק את השלב הזה בחיים שלי,לטייח הכל עם מייק אפ או קונסילר,או פודרה,

או כל דבר אחר שהכוסיות בנות ה60 משתמשות בו.

 

אני אוספת את השיער שחוזר לאט לאט לאורכו הקודם לפני שהסתפרתי בשנה שעברה,

העור שלי לבן וקר למגע,

מסתבר שציפייה היא קללה נוראית,

נמאס לי שגם האנשים שטרחו להקשיב ולעודד משנים את פרצופם ומתרכזים בעצמם,

כי האגואיזם שלי מתגמד לעומת שלהם-אני שקרנית מעולה.

נמאס לי שרק עכשיו נזכרים לשאול מה קרה,

תלמדו לקרוא את שכתוב מאחורי החיוך-התעלמו לרגע מהעובדה שאני זייפנית מלידה.

 

ביום שישי אני אלחץ על DELETE ולא ארפה,עד שהרחמים העצמיים המזויינים האלה יצאו ממני,

כי תמי לא מרחמת על עצמה.

אולי,לראשונה מזה שנים,אפסיק לרחם על אחרים.

 

כרגיל,מדליפה טיפות של ייאוש שמציפות אותי קרוב לחצי שנה,

בכל פינה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 11/12/2006 12:14, בקטגוריות פסימי
35 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     2 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של סמ"טית ג' ב-4/1/2007 13:11

---

צה"ל רוצה לאסור אותי.

שיאסרו.

גם ככה אין משהו ספציפי שיגרום לי להתנגד להם.

חוץ מהעובדה שבכלא צבאי יש הרבה איכסה,כולל ג'ובניקים שעלו למשפט כי הם הפילו שמירה,

ואני אישית פיתחתי אלרגיה אליהם.

אז מה אם לא הגעתי למועד השלישי ששלחתם לי לצו הראשון?

אז מה,אני לא אחסר לכם שם בצה"ל.

אני צריכה פשוט לאזור אומץ,לגשת לרבנות לבושה בחצאית ארוכה שארכוש במיוחד למאורע,בשיער בלונדי אסוף,

בלי איפור,בחולצה ארוכה ומשמימה,ואנסה לשכנע רב שאני דתייה.

אני אמנם שומרת כשרות מחוץ לבית(תנאי מס 1 שלהם),אך לא שומרת שבת(תנאי מס 2).

ועדיין קשה לי להאמין שהוא יפסוק לגביי משהו אחר חוץ מ"רוסיה משתמטת".

"נו שיהיה" אני ממלמלת לעצמי בטון פולני משהו.

 

ובכלל...אנשים נוטים לעצבן אותי לאחרונה.

תחילה אמא שלי,שגילתה פולניות יתר שהחלה לדבוק בי,והריצה אותי למיון ביום שישי,כי היה לי חום מוזר.

אז הם אמרו שיש לי דלקת בדרכי הנשימה,אז שתיתי אנטיביוטיקה,שתקתי,וזה עבר.

שנית,סיימתי במו ידי את הקשר הרומנטי הנוכחי שלי-לאחר שנמשך שנתיים ושלושה חודשים,

בין אם טעיתי או לא-עדיין קשה לי לפסוק.

מדוע?גם אין ברצוני לענות-לא לעצמי ולא לאחרים.

שלישית,משעמם לי הרבה בימים האחרונים-הרבה חלל פנוי שצריך למלא.

אז אומנם השלתי מעצמי 2 קילו בשלושה ימים מהסיבה הפשוטה שאני מבלה את רוב הזמן הפנוי בחדר הכושר,

בלימודים ובכל דבר שפשוט גורם לי לאבד תחושת זמן לגבי אוכל.

אך בכל זאת-דרשה נפשי לצאת להתאוורר,ונדמה שאיזה מרפי בנזונה נחוש בדעתו להשאיר אותי בבית,

עם התה,האנטיביוטיקה והעצבים שלי.

רביעית,משום שאני דייקנית להחריד וכשאני בדרכי אל תלמיד אותו אני מלמדת אנגלית זאטוטית של כיתה ז',

אמו מחליטה להודיע לי 5 דקות לפני מועד השיעור שהיא נאלצת לדחות.

אוקיי בת זונה,הגעתי למרחק 2 מטרים מדלת הכניסה לביתך-לא יכולת להודיע קודם?

חצי שעה הלוך,חצי שעה חזור,ואני פה בבית-שוב.

חמישית,חוש ההומור שלי בירידה מאסיבית.

ירידה שמאפיינת רק את האולגות והנסטיות במשמרת לילה בתל ברוך שהתברכו בגרון עמוק ולשון חמקנית.

הדבר האחרון שמצאתי למצחיק הוא שלנקבת הגמל לא קוראים גמלה,אלא נאקה.

עצוב,אני יודעת,הרי אני מזילה דמעה-מורחת מסקרה מחדש-ומחייכת.

שישית,אני לומדת למבחן מטריד כרגע,מה-זה לומדת,ברפרוף יתר...לא שזה משנה,

המורה בטח לסבית-היא מפנקת אותי בציונים שלא מהעולם הזה.

שביעית-אין לי שביעית.

שמינית-ההרגשה הכללית שלי מסתכמת בחולשה גופנית שמאפיינת קפה נטול קפאין,

בחולשה מנטלית שמזכירה את תפקודי המבריקים ביותר של פריס הילטון-כי לפחות רכישת מגפיים החכמתי לעשות,

ובפאסיביות רגשית מוגברת-מה קוראים אותו אדישות בשפה עממית.

 

סופשבוע טוב אנשים,

אלוהים יודע מה יהיה עם שלי.

אוהבת,למרות שחרצתי את דעתי בכך שבני אדם פשוט צריכים להיכחד,תמו'ש=)

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 8/11/2006 19:10, בקטגוריות פסימי
60 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של בימבה ב-13/11/2006 18:06

---