ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה

אני לא כותבת את הפוסט הזה כי אני צאצאית לניצולי שואה,
מסך הברזל שמר על משפחתי לדורותיה לא רע כלל.
אני כותבת את הפוסט הזה כי ההשלכות של אותה מלחמה עקובה מדם הביאו אותנו למצב הנוכחי.

היום, כשמשפחתי חיה בארץ על כל יתרונותיה וחסרונותיה - אני לא מרגישה בת מזל במיוחד.
אני לא מרגישה שאני חיה בארץ המובטחת, ואני לא מרגישה חלק מעם סגולה, כי גם לא נתקלתי מעולם ביהודי סגול.

אני לא יודעת מה גרם להם לוותר על כל מה שהיה להם שם ולעבור דרך
חתחתים עד שהגיעו לכאן והתחילו מאפס.
בלי עבודה,בלי שפה, קשה קשה.
הרי הם לא יכלו לדעת שכאן הם ימצאו את ההפך הגמור ממה שהם השאירו שם.
עזבו מדינה שבה אסור ללכת לבית כנסת, כי השלטון אתאיסטי, והגיעו למדינה שבה מקבלים קצבה על למידת תורה -
כי המדינה "בעלת צביון יהודי".
הם לא ידעו שהם לא יקבלו שקל מהמדינה הזו, למרות שהם יהודים ככל שאר תושביה,
אפילו אם הם שילמו את המסים, והתמודדו עם התנהלות הבירוקרטיה היהודית.
אב טרי, שמתגייס לצה"ל ואחרי כן נלקח למילואים - משאיר אחריו אישה וילדים - בלי לדעת
ששאר האבות הרכים - האברכים - לא עולים על מדים והנשים שלהן לא עובדות בניקיון בבתי חולים,
כי לארנק שלהם דואגים.

אני לא הייתי מודעת למציאות הזו עד לא מזמן, מאז שהחלטתי שאני מספיק מבוגרת כדי להתחיל לקרוא קצת
YNET ולהגיד שאני מעודכנת בחדשות.
אז איך הם היו מודעים?
היום כבר שומדבר לא משנה.

זה מעצבן אותי, שאנחנו ששים ושמחים על כך שיש לנו מדינה ושלא יקום עוד גמד עם שפם סימטרי
שינסה להשמיד אותנו.
זה מעצבן אותי שאנחנו עיוורים לעובדה שהמדינה הזו - שהדורות הראשונים שיישבו אותה עשו זאת בכפות ידיהם,
בזיעת אפיהם ובהרבה דם ודמעות - אינה מנוהלת על פי חזונם, אלא מתנהלת בקירטוע על פני עקרונות "דתיים"
כאלה ואחרים.

אנחנו מפלים בינינו לבין עצמנו,
אנחנו מונעים מעצמנו להצליח,
ואסור לנו לחשוב לרגע - שאנחנו יכולים להמשיך והלתקיים כ"עם סגולה" פה בפיסת גן העדן הטעונה שלנו
במרכז המזרח התיכון.
אנחנו חייבים להתעורר ולזכור שכל עוד נעזור לעצמנו - אף אחד לא יכול עלינו,
אבל כדי לעזור לעצמנו עלינו להיות מאוחדים.

הלוואי והיה קל פשוט לבקש שכולנו, כל 8 מיליון התושבים שכאן על אדמת ישראל הצעירה,
נרצה ונקבל את אותו דבר.
אינטרס קולקטיבי עם מענה קולקטיבי - ללא ירידה לאינטרסים אישיים.
אני יודעת שזה נשמע סוציאליסטי וסטאליניסטי להחריד - אבל אם תקחו את זה בפרופורציה תיזכרו
שכולנו רוצים לחיות בכבוד, להתפרנס,לגדל ילדים -הבעיה היחידה היא שחלקנו רוצים לעשות זאת בזמן שלמדינה הזו קוראים פלסטין,
אחרים רוצים לעשות זאת בזמן שהמדינה הזו סגורה בשבת וכשרה למהדרין.
כל האחרים, הם רוצים דברים אחרים,דברים פשוטים, למשל יש את אלה שרוצים להתחתן ולהביא ילדים, אבל לפי החוק הם לא יכולים,
כי הם שני אבאים או שתי אימות.

הלכתי קצת רחוק עם החלומות בהקיץ כאן,
אבל באמת שזה כל מה שעולה לי בראש בערב הזה,
שום דבר לא נגמר,
שום דבר לא מגן עלינו מפני התפרצות נוספת של הנגיף הזה שאנחנו נושאים בדמנו,
אין לי תשובה לאיך דברים צריכים להיות, אני רק מביעה תקווה שאכן הם יהיו כך יום אחד.
הלוואי ופשוט נפקח את העיניים ונחשב מסלול מחדש.



שמור   בטל