מי את?

אני מבקשת מהקול הפנימי להזדהות. אני שואלת אם הוא אגו, אם הוא איד. אני שואלת אם הוא קורבן, אם הוא גיבור.

אני שואלת את הקול הפנימי למה הנפש מרגישה כעת כבויה, בניגוד ללפני שעה קלה שבה היא חייכה חיוך שקורן באור חזק של אלפי שמשות הקורסות לתוך עצמן. ואז אני נזכרת שבcrash course astronomy הסבירו שכאשר כוכב לא יכול יותר לבצע היתוך בגרעין שלו הוא קורס לתוך עצמו והופך לחור שחור, הבולע כל אנרגיה ומן הסתם את האור.

 

קראתי גם השבוע על כך שאחת הבעיות הכי גדולות של סלבריטאים צעירים, זו שמובילה אותם בסופו של דבר לגלח את ראשם ולהחליף את הדונטס במשככי כאבים, היא ההתמודדות עם כיבוי האורות.

איך מתמודדים עם האפלה והשקט והקור שמגיעים אחרי רגעי התרגשות גדולים, חמים, חזקים וסוחפים?

איך ממלאים את הריקנות?

שואבים כל מה שנקרה בדרכנו פנימה.

 

זו לא הייתה התשובה שסיפקו בכתבה, אבל הקול הפנימי שלי מכתיב כי זו אנלוגיה טובה.

 

כל האנשים שסביבנו, ובמיוחד אלו האוהבים אותנו, מרעיפים עלינו את האנרגיות החיוביות שלהן במטרה לעודד אותנו ואנחנו שואבים אותן פנימה בנסיון

למלא עוד מטר מעוקב של חלל בטן ריק. כמו חור שחור, או כמו שאנחנו מדמיינים לפחות ש-חור שחור עושה.

איך עושה פרה? מו.

איך עושה כלב? ווף.

איך עושה חור שחור?

meh.

 

הצלחות הן מהשטן. 

 

סיימתי את התואר. אחרי כמעט 4 שנים ארוכות וקשות, כאשר האחרונה שבהן הייתה קשה יותר מחייהם של העובדים במעון ראש הממשלה.

העבודה על פרויקט הגמר התובעני עלתה לי ביוקר. יעידו על כך הכתמים החדשים המעטרים את מצחי במקום זהב שחור.

 

 

 

הבעיה היחידה היא, שאני לא ממש מרגישה שסיימתי את התואר. הטקס והדיפלומה והנפת הכובע כאחרונת דור ה-Y יגיעו רק בדצמבר.

עד אז, אני  צריכה לשבת בשקט ולהזדיין בסבלנות ולזכור שזה רק אומר שאני צריכה להתחמש בסבלנות אבל שאני יכולה

להרגיש חופשי לעשות מה שבא לי עם הסמנטיקה של קולי הפנימי.

אני חופשיה לבחור להקשיב לקולי הקטן, כאשר חובש הוא את מסכת האגו, הגוער בי לא לוותר לעצמי על שום דבר.

אני חופשיה לבחור לתקוע לו גרב בפה המטהפיזי שלו ולהחליט שהפעם, לראשונה מאז נעוריי המוקדמים או ילדותי המאוחרת, פשוט אתן אמון

ואמשיך.

 

אני צריכה לכתוב כי כתיבה נועדה לשינון השיעורים שאני לומדת.

יש הרבה לשנן כי השיעורים רבים, קשים ומאתגרים.

השיעורים שלמדתי במהלך התואר הזה לא נלמדו בכיתה. טוב, הם כן, אבל לא מן המרצים. טוב, כן למדתי שיעורים כאלה מהמורים, אבל הם לא ידעו שהם מלמדים אותי שיעור.

למדתי על אגו של מרצים, שיעורים שהציבו מראה מול האגו שלי.

למדתי קצת על חוויתיהן של נשים בעולם גברי.

למדתי שבכלל הייתי פמיניסטית כל חיי, הו הזוועה, למרות כל זעקותיי וטענותיי כי אני שוביניסטית לפחות כמו בת לשושלת באנדי.

 

למדתי כי אנשים לא נכנסים לחיי בלי סיבה.

למדתי כי הדברים שהכי מפריעים לי באנשים סביבי, הם דברים שקיימים בי במינון כלשהו ושהגוף דורש ומפציר בי להכחידם.

למדתי שיש לי עוד הרבה ללמוד וכי לעולם לא אסיים ללמוד.

למדתי שעל כל אתגר צריך להתגבר בדרך כלשהיא, לעיתים הדרכים הן שונות. לעיתים אני נדרשת להיות האדם הגדול יותר, לעיתים להיות האישה הקטנה יותר, לעיתים הבת הצנועה ולעיתים הסמכות.

 

השיעור הכי חשוב שלמדתי, למרות שלא באמת למדתי אותו עכשיו ולמרות שלא באמת למדתי אותו בכלל כי אני חוזרת על טעויות נושנות,

הוא שאני לא קורבן של הנסיבות. אף אחד אחר לא אשם בתחושותיי, ואשמה בכלל היא לא רלוונטית לעולם שמחוץ לבתי המשפט.

אם אני רוצה שיהיה לי טוב, אני צריכה לעשות לי טוב.

 

אין לי עוד תירוצים להמשיך ולחזור על השיעורים האלה.

באמת שאני כבר יודעת הרבה מאוד דברים חשובים, הבעיה היא רק שאני לא מאגדת את כלל הידע הזה ומתמסרת אליו בידיעה

שלא נותר לי עוד דבר מלבד לזהות את הדפוסים.

לזהות את הרגע שהחיוך הופך לזעף והרגע בו הקול הפנימי שלי, העושה יד אחת נגדי יחד עם ההורמונים של מס' הימים הללו בחודש,

"מחמם" אותי ואומר לי כמה כולם סביבי חארות.

 

הפעם, במקום להיות הקורבן, כתבתי.

כתבתי על דף בהתחלה, ואחר כך כשכבר הבנתי שהנה הפעם עליתי על זה בזמן, ניגשתי למחשב לכתוב.

פעם נורא אהבתי דף ועט. היום אני נורא אוהבת מקלדת. מעניין מה יהיה ממשק שפיכת דיאלוגי ליבי הבא.

 

חזרתי לצייר בשנים האחרונות.

לאט לאט ובזהירות ובהתרגשות. 

לקח זמן לחזור למקום של נוחות עם צבעי שמן וכעת נדרשת עוד עבודה רבה להכנסת עומק וחיוניות לעבודות שלי.

בסוף ציירתי גרסה של לילו "מולטיפאס" דאלאס בשביל הקיר בסלון ומאז הפך קשה מאוד להרים מכחול.

 

דברים לא מסתדרים לי ואני מרימה ידיים.

אני לא אוהבת להרים ידיים, אני דווקא אוהבת מאוד להשקיע 10,000 שעות בדברים שאני אוהבת.

הבעיה היא שאני אוהבת יותר מדי דברים.

 

היום הצלחתי לעצור את עצמי בזמן, לפני שהתבאסתי סתם ללא סיבה. חסכתי לי מס' דקות או שעות של התקרבנות והרגשה מחורבנת.

בטוח שגם מנעתי דמעות.

היום לא ציירתי.

הצלחה אחת וכשלון אחד.

אחלה מאזן.

 

זה הכל,

תמי.

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 27/8/2016 20:14
7 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של הבוחן העליון ב-31/8/2016 10:50

---

זוהי עת לכתיבה

יש ימים כאלה שבהם ברור לי לחלוטין שאין לי הרבה ברירות מאשר לכתוב כבר פוסט לעזאזל.

לפעמים אני אפילו אומרת לעצמי שאני אפתח לעצמי מקום אחר לכתוב בו, כי נדמה שהמקום הזה כבר לא כל כך מתאים לתמו'ש מודל 2016.

אבל הנני כאן, כמו ציפורים חגות.

 

זה לא מקום כזה שבו אפשר לדבר על תוכן שבאמת מעניין אנשים. או כמו שאנשי קריאטייב אוהבים לומר "Reader engaging material".

מאחר וטרם פתחתי מקום אחר לכתוב בו, אני אכתוב כאן את מחרוזות הכלום בפיתה שפשוט לא יכולתי למנוע מעצמי מלכתוב.

זה עניין של מוטיבציה, כל הסיפור הזה עם לכתוב מיד ועכשיו, שאני פשוט חשה בחובה הזו לכתוב מפני שזה אחד הדברים האהובים עליי.

לכתוב תמיד היה המקום הזה שבו יכולתי לומר לעצמי שאני מספיק טובה בו, לטעמי לפחות. מאחר ובמבחן המציאות אני נוטה לכתוב 

בתדירות בה צבי ים מתרבים, אני משתדלת לא לעצור את עצמי כאשר יש זמן לכתוב וצריך לכתוב.

 

בזמן כתיבת שורות אלה אני נזכרת בכל המשפטים הגאוניים שעולים בראשי במהלך השבוע, נזכרת באיך אני אומרת לעצמי שאשים

מחברת קטנה בתיק (כמו שפילו עושה) ופשוט אעלה על הנייר את הסצינות הנפלאות העולות בעיני רוחי או את אלו

שאליהן אני נקלעת בהרפתקה הזולה שהיא החיים.

מאחר ולא הנחתי מחברת לצרכים הללו בשום מקום, בטח ובטח לא בתיק, אין לי משפטים חדים או סצינות מלהיבות לחלוק

עם הממשק האינטרנטי הזה.

 

מרבית התכנים שבא לי לכתוב, במקום הזה מחוסר ברירה או במקום החדש והדמיוני שכנראה לעולם לא איצור כי למי לעזאזל יש זין,

עוסקים ברצון לדבר אל אנשים ולשנות את דעתם לגבי דברים שלדעתי הם רעים.

דברים כאלה כמו גזענות ובורות, שנאה, פחד ושאר תחלואים. אני רוצה לדבר אל אנשים כדי לשחרר אותם משקרים שנחרטו

בזכרון הגופני שלהם לאורך חייהם. מעל לכל אני רוצה להיות מסוגלת לכתוב את המשפט האחרון שכתבתי

בלי שיישמע שאני מנסה לכפות את השקפותיי הפסאודו-מדעיות על מישהו (אבל אני כן, אני רק רוצה שהאשליה תעבוד).

 

לפעמים אני סותרת את עצמי בסוגריים. אולי זה כדי לומר את האמת שהייתי רוצה שתהיה האמת, למרות שהיא לא לחלוטין האמת,

אבל ייתכן שזה סתם כי אני נהנית מפיצול אישיות (לא שאני מאמינה בדברים האלה, או משהו).

 

אני צריכה לכתוב יותר.

הם שיקרו, זה לא כמו לרכב על אופניים.

 

זה הכל להיום.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 21/8/2016 00:02
22 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של הארנב הרוסי ב-31/8/2016 09:25

---