דיסוננס

אחת המילים האהובות עליי בז'רגון הפסיכולוגי היא "דיסוננס קוגנטיבי", או בשימוש חופשי והמוני יותר, פשוט "דיסוננס".

הקורס הראשון אליו ניגשתי בתואר היה פסיכולוגיה תעשייתית, בו זרקו עלינו מלא תיאוריות מקוגנטיבית, התנהגותית ואחרות ואני נדלקתי על רעיון הדיסוננס.

 

אנחנו חיים בדיסוננס.

בחוסר איזון מתמיד בין המישור הפיזי למישור הנפשי. אם איבדתם אותי, תחזרו לפוסט הקודם. אם אין לכם כוח, לא נורא - זה יותר בשבילי מאשר בשבילכם. העצמי הפנימי שלי חושב שהוא יכול לנתח את כל הרעיונות והעובדות שהחדירו למודע שלי, אבל הוא קצת טועה כי אני מוגבלת, כמו כולנו.

שורש המוגבלות שלנו, נובע מהדיסוננס הזה, יש בנו פוטנציאלים שונים.

פוטנציאל חשמלי הוא בהחלט אחד מהם, אבל דווקא לא אליו התכוונתי. זוכרים את ה"יש בך המון פוטנציאל שצריך לממש" שנאמר לכם בכיתה א' ע"י המחנכת, מול הוריכם, באסיפת ההורים הראשונה בהיסטוריה שלכם? כי אני בטוחה שאני לא היחידה.

יש בנו פוטנציאל לרעיונות. רעיון יכול למצוא גומר בעשייה ויצירה או בהסתה, השכלה או מפלצות חברתיות כמו דת.

יש לנו פוטנציאל להגיע למקומות שהגוף הפיזי שלנו לא מאפשר, או מאפשר בגרסת בטא, קצת כמו חלומות, קצת כמו תחושות בטן, קצת כמו דה ז'ה וו.

הפוטנציאל הזה שלנו, לראות מקומות בהם לא היינו, לדעת דברים שלא ברור איך אנחנו יודעים ולהיות משוכנעים שכבר חווינו את הרגע בו אנו נמצאים בזמן אחר, בבהירות מלחיצה - גורם לנו לדיסוננס. הדיסוננס מתבטא בכך שאנו מרגישים שאנו יכולים לעשות משהו, אבל לא באמת יכולים לעשות, אז אנחנו מתרצים את המוגבלות שלנו בגורמים אחרים ונסיבות חיצוניות.

 

אנסה להסביר -

אני נשואה לאדם שהרבה יותר מחובר למישור הנפשי שלו מאשר לפיזי. קצת במודע וקצת לא במודע, הוא פורח בתנאים אידיאליים ונובל מול עוולות. הוא הדבר הכי מקסים שאני מכירה ביקום הזה, ואני יכולה לקרוא לעצמי אדם עשיר יותר בזכות כמות הרעיונות, התובנות והתפיסות שהצלחתי לגבש לידו.

האדם הזה לפעמים נתקל בתסכול אמיתי כשהוא חווה עוול, שנעשה לו או לאחרים, והוא אינו מסוגל לעשות שומדבר בנידון. האדם הזה רואה את העולם כפי שהוא צריך להיות והפיוזים שלו נשרפים כשהעולם מוכיח לו שוב ושוב שהוא אחר, עקום, ושננה בננה לא תוכל לעשות עם זה כלום!

דברים כמו שחיתות, קפיטליזם ושאר רעלים בעולמנו מוציאים אותו מדעתו, הוא לא מסוגל להבין איך אדם בעמדת כוח מסוגל להמשיך להחליט את ההחלטות השגויות, למרות שיש לו את כל האמצעים לשנות את המציאות העקומה. לאחרונה, פורסם כי מלכת אנגליה הנוכחית, שוברת את השיא בחימום כס הברזל, וזה אפילו בלי להרוג את ג'ופרי. הדבר היחיד שהפריע לו בידיעה הזו, היה העובדה שהגברת יושבת בארמון שממומן בכספי המיסים של אזרחי אנגליה בימינו אנו, שנבנה על אדמות שנרכשו/נבזזו מתושבי אנגליה לפני מאות שנים, ושממשיך להתקיים על שברי העצמות וטיפות הדם שנפלו בחילופי כוחות - ושהיא אינה פועלת לשינוי המציאות הזו, מממנת את נכסיה בעזרת הונה הפרטי, ומשחררת את התושבים ממימון מוסד ארכאי ומיותר.

כל אדם שאני מכירה היה עונה לו "למה לה לזרוק את החיים הטובים שיש לה לפח?" והוא היה עונה "כי היא אדם קטן".

 

והוא צודק, כי היא אדם קטן. כדי לשנות מציאות רבת שנים כזו, צריך להיות גיבור. לא רק גיבור כמובן, נדרשים גם משאבים. כאשר לגברת ישנם המשאבים, אין לה תירוצים. אין לה מגבלות. היא בוחרת שלא לשנות את המצב. ורק אז, אחרי כמה שעות של דיון סוער ומרובה משתתפים, הצלחתי להבין סוף סוף שבעלי, היצור המדהים והטוב להחריד הזה, לא מסוגל לעבד טיעונים על סמך "החיים האלה נוחים לה/מה אתה רוצה שתעשה? תפרק הכל?", כי מבחינתו התשובה היא תמיד כן - כן, היא צריכה לוותר על חייה, כי אבותיה בנו את חייה על דמם של אחרים, וכן היא צריכה להרעיד את המערכת ולרסק את ארמון באקינגהאם לחתיכות פסיפס.

 

הדיסוננס מתקיים אצל כל אחד מאיתנו ברמות שונות. ישנה מציאות שאנחנו מוכנים לקבל, שמתאימה לסט המחשבות והתהיות שלנו וישנה מציאות אחרת, זו שאנו כלואים בה כל שעות היום מלבד לשנת חלום. חלקנו חווים דיסוננס קשה, קצת כמוני, ואומרים שאי אפשר לשפוט את העולם האמיתי לפי אמות מידה אידיאליות, כי זה לא ייתכן ואני מתרצת תירוצים כדי להצדיק את המציאות בה אני כלואה ללא ברירה. אחרים חווים דיסוננס ברמות נמוכות יותר, מפני שהם מלכתחילה לא מסכימים עם המציאות הריאלית אז אין להם צורך להצדיקה, להפך - הם יקדישו את זמנם לבקר אותה, להטיל בה ספק, לשפוט אותה לפי אמות המידה החמורות ביותר ולא להפסיק עד שהמציאות תהיה אידיליה.

 

הלוואי ויכולתי לומר לכם שניתן להוכיח מתמטית שהאידיליה אפשרית במידה ונעשה מאמץ אמיתי, אבל אני לא יודעת עדיין. כשאדע, אגיד. אני אוהבת לומר דברים שאני יודעת, בין אם זו ידיעה פנימית ואישית וחסרת ביסוס, או ידיעה חיצונית, מלאכותית מבוססת עובדות.

 

היה חשוב לי להסביר את עניין הדיסוננס וחוסר האיזון הזה בין המישורים בהם אנו חיים, כי הם השורש לכל החוויות הפנימיות - השליליות והחיוביות - שאנו חווים. היה חשוב לי להסביר את עניין הדיסוננס הזה, כי ברגע שגיליתי שאני מהאסכולה של "הריאליסטיים" ושאני מתרצת כל אי צדק ב"טבע האדם", הבנתי שזה לא צריך להיות ככה ואל לי להסתפק בפרוטות.

 

בשנים האחרונות עברתי שינויים רבים. שיניתי דפוסי התנהגות שנראו לי שליליים, וגיליתי שדעות רבות שהיו לי לגבי נושאים שונים השתנו לחלוטין. הדבר הוביל לשינוי תפיסות. אני רוצה רגע להדגיש את העניין הזה - שינוי תפיסה זה קורבן.

שינוי תפיסה זה לוותר על כל הדברים שהיו נוחים לי וטובים לי ועזרו לי להרגיש טוב עם עצמי וסייעו לי להביט אל העולם העקום הזה במשקפי פלס מתקנות עיוותים. ברגע שוויתרתי על התפיסות הקודמות שלי, חיי הפכו קשים יותר.

כל אדם שהיה מספר לי ולו חצי סיפור על עצמו, על קשייו ועל תהיות שלו, מיד עורר בי רצון עז לעזור, לדבר, להסביר. זה אקט מאוד מתנשא שמונע על ידי האגו שלי. אני מרגישה שיש בידיי את האמת המושלמת, ושאם רק אנגיש אותה לאחרים בשפה פשוטה, חייהם ישתנו.

ובכן, לפעמים זה עובד, עם אנשים שאוהבים להקשיב, אבל מול אנשים שאוהבים לדבר - כמוני - זה נכשל שוב ושוב ושוב.

 

הייתי משוכנעת כל חיי שאהיה אמא צעירה, גג בת 22. היום, לא רק שתכף ימלאו לי 26 - אלא שגם די התבססה בקרבי ההרגשה שאני לא רוצה לעשות ילדים. ושתבינו, המבנה ביולוגי-כימי שלי דוחה את התפיסה הזו נחרצות, אבל אני פשוט לא מבינה איך מעשה כל כך לא הגיוני, ממנו אני לא מרוויחה דבר מלבד להרעה באיכות החיים, אמור להביא לי אושר ואמור לספק את צרכיו הכה פרימיטיביים של גופי. היופי בדבר הוא, שגם תפיסה זו עלולה להשתנות, כי נפשי עוד צעירה.

 

הייתי ימנית 6 שנים מחיי, בהנחה וחיי הפוליטיים החלו בגיל 18. בשנה האחרונה, לא רק שגיליתי שכל דעותיי והשקפותיי הן שמאלניות, אלא אף נכנעתי להגיון האנושי המוגבל שלי והצבעתי מרצ כי המצע שלהם ענה לכל הסוגיות שעניינו אותי בערך. היופי בדבר הוא, שגם תפיסה זו עלולה להשתנות, כי נפשי עוד צעירה.

 

הייתי חומרנית רוב חיי. רוב חיי, העובדה הזו הייתה לגיטימית לחלוטין בעיני ההגיון האנושי המוגבל שלי. בכל רגע בזמן, הייתי צריכה עוד כסף, עוד בגדים, עוד איפור, עוד נעליים, עוד מכשירים חשמליים, מסכים גדולים יותר, מצלמה טובה יותר, בית גדול יותר. שלא תטעו, אני עדיין חומרנית היום, אלא שהרבה פחות. שנים אני חשופה לטיעונים כמו "התאגידים דוחפים לנו את הקונסומריזם בגרון" ושום סינפסה במוח שלי לא קרסה. רק לאחרונה, התחלתי להטיל ספק בחומרנות הזו, התחלתי לבדוק קצת כמו עם הסיגריות, מה החפצים הללו נותנים לי, על איזה צורך הם עונים, מי יצר את הצורך הזה אצלי? ובכן, הצורך הזה בילט אין אצלי במערכת, בין אם רציתי או לא רציתי ועכשיו אאלץ לעבוד קשה מאוד כדי להתנקות לחלוטין מהפירמוט המקולל שעשו לי למערכת. זה כל כך קשה, כי זה עורר אצלי חוסר איזון אחר - בשנה האחרונה אני מרשה לעצמי לחשוב על עצמי כעל אדום חכם יותר, מחובר יותר, וגדול יותר והחומרנות הזו לא התיישבה טוב עם ערכים אחרים שהייתי בטוחה שאני מוקירה. היופי בדבר הוא, שיש לי עוד דרך ארוכה לחקור ולגלות עד כמה אוכל למחוק את שורת הקוד הארורה הזו אצלי שמפעילה טריגר רכישה בכל פעם שאני נכנסת הביתה, נכנסת לאוטו, פותחת ארון או מדפדפת באינטרנט.

 

כל חיי, חייתי עם שני מוטיבים חוזרים שהדהדו בראשי, מאז שאני זוכרת את עצמי, שהיו אמיתות מוחלטות בעיניי ומעולם לא הטלתי בהן ספק.

האחת - "אני מיוחדת" והשניה - "אני אהיה מוצלחת". אנסה להסביר כי בכל זאת אלה קולות שנוצרו כשהפנימי שלי היה בן 6 בערך וכי זה ממש אבסורד איך אני יכולה לחשוב כאלה דברים:

1. אני מיוחדת משמעותו, שאני יוצאת דופן ביכולותיי. אני טובה מאוד בהרבה מאוד דברים. שיש לי פוטנציאל.

המוטיב הזה, משמעותו, שהצליחו לשכנע אותי - הוריי והסביבה - שיש לי יכולת, שאני טובה מאחרים, ושיש לי ערך גבוה. לא יודעת איך הם הצליחו לעשות את זה, אבל זה משהו קטן שנקרא אהבה ללא תנאי. הייתי בת הזקונים שלהם, בעודם עם שני בנים בני 10 ו9 במצב הכלכלי הגרוע ביותר בו היו מאז שעלו לארץ והם חשבו להפיל אותי. מפה לשם, אמי איחרה את המועד להפלה ומשכה איתי עד הסוף המר - נולדתי באיחור של כמעט חודש, במשקל של 4.5 ק"ג ואמא שלי אמרה שזה היה כמו ללדת בניין עם מרפסות במשך 20 שעות, ללא אפידורל כי הרופא המרדים שהגיע נראה עייף מדי.

 

הגחתי לעולם, והם כל כך אהבו אותי. הם התייחסו אליי כאל מתנה. הייתי הכי יפה בעיניהם, הכי חכמה והכי טובה שיש. אחרי שני אחים דרעק כמו שלי, זו לא חוכמה גדולה. הם המשיכו ככה, כל חיי, במשך שנים, הייתי הכי טובה, יפה וחכמה עבורם - לא משנה מה עשיתי.

הם מעולם לא בדקו את הציונים שלי, הם מעולם לא שאלו אם עשיתי שיעורי בית, הברזתי מכל התיכון בערך ולהם לא היה מושג. הם פשוט ידעו תמיד שהבת שלהם מוצלחת ולא טרחו למדוד אותי באמות מידה שאנשים נבזים בנו מהם סולם הערכה.

הם היו גאים בי. תמיד. ואני באופן אוטומטי, בלתי מודע ורפלקסיבי לחלוטין התנהלתי כבת שראויה לגאווה. הברזתי, אבל חרשתי לבחינות. שנאתי לבוא לאירועים משפחתיים, אבל תמיד התלבשתי יפה ונתתי להם להשוויץ בי.

ביום בהיר אחד, סיימתי תיכון והבריכה בה חייתי גדלה. לפתע, המציאות החלה להראות לי בסימנים מחליאים שאני לא כזה כוב נוצץ בשמי הלילה כמו שחשבתי, כמו שלימדו אותי, כמו שהתרגלתי. פתאום היו סביבי אנשים הרבה יותר חדים ממני, הרבה יותר יפים ממני, הרבה יותר הכל ממני.

וזה הרג אותי. המורים אמרו שיש לי פוטנציאל! ההורים אמרו שאני הדבר הכי טוב שהגיח לאוויר העולם! הם שיקרו לי?

לא יכולתי לקבל את זה שיכולות להיות שתי מציאויות: האחת בה ההורים שלי חיים והשנייה בה אני נאלצת לחיות. לנצח בעיניהם אהיה הטובה ביותר, ובעיני עצמי לכל היותר אהיה ממוצעת פלוס. (פוסט על אשליית האדם הממוצע, בהחלט אפשרי אם אשאר במוזה הנוכחית).

 

2. אני אהיה מוצלחת משמעותו, כפי שידעתי אז לפחות שהצלחה מתורגמת לכסף, שאהיה עשירה. הייתי בטוחה שאעשה דבר מה מדהים בעולם הזה, ואתעשר בזכותו. עם השנים שעברו למדתי שלהצלחה יש עוד משמעויות כמו הכרה, אז מאותו רגע זה הפך להיות "כשאני אמות, העולם ידע מי זו תמי ספיר". העולם כבר לא ישמע על תמי ספיר, אבל אם הקול המזוין הזה לא יפסיק לצייץ לי בראש - אתם תשמעו על תמי רותם, זו ששרפה את ארמון בקינגהאם. אין לי מילים להסביר לכם, כמה הידיעה הזו פגעה בי. כל עבודה בה עבדתי, כל ציון שקיבלתי, כל יצירה שיצרתי כולן זכו לאותה ביקורת ממני: זה לא מספיק טוב. הייתי מתרצת פעם ואומרת שאני פרקפקציוניסטית, אבל זובי - זה לא נכון. אני מציירת טוב, אבל לא הכי טוב. אני כותבת טוב - אבל לא הכי טוב, אני עובדת טובה, אישה טובה, אדם טוב, סטודנטית טובה, רקדנית טובה, אצנית טובה, בשלנית טובה, אופה טובה, סקס טוב - כל אלה ועוד לא הכי טובה.

הקול הזה בראש שלי ימשיך להגיד לי את הדברים האלה, והמציאות תמשיך להחטיף לי כאפות על ימין ועל שמאל ותזכיר לי שהציורים שלי תלויים רק על קירות ביתי, הסיפורים שלי חיים בתיקיית מסמכים ארורה שמופעלת בעזרת מערכת הפעלה ארורה, ושכל דבר אחר שעשיתי בחיי מת לפני שהספיק לזרוח.

אני מגרדת מלמטה את ממוצע 90 בתואר בהנדסה, ואני לא יכולה לחיות עם זה שיש נקודה שלמה אחת שמפרידה ביני ובין שקט נפשי. וחשוב לי שתבינו שזה לא בריא, וזה לא צריך להיות ככה ואני צריכה להיות נהדרת בעיני עצמי. אני צריכה לאהוב את עצמי אהבה ללא תנאי, אבל אני חלשה מכדי לעשות זאת, בלי החיזוקים הסביבתיים שהם אוויר לנשימה לאנשים חולים כמוני.

 

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי הקול הפנימי שלי אומר שהייעוד שלי הוא בכלל להפיץ את המסר, כי אני הכי טובה בלדבר. אני צריכה לדבר על זה שכולנו עבדים למציאות הריאלית, העכשווית, ושהעולם יזכור אותי אחרי שבנייני תאגידים יתפוצצו. כי הדיסוננס שלי מייצר לי את התירוצים הטובים ביותר.

 

תמי רותם, חובבת פופ ובובות פרווה, אנרכיסטית ובעלת תחושת ערך עצמי,

שללא פידבק חיובי תיקמל ותיבול כמו אחרון עצי הדובדבן במציאות אפוקליפטית לבחירתכם, אבל באמת מנסה להשתנות.

לא תיכננתי על כל זה, אבל קול פנימי מרגיש צורך להתפרק.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 18/9/2015 21:20
12 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של נועה ב-24/11/2015 16:56

---

לא עוד מלנכוליה

זוכרים פעם כשהיינו בני עשרה ולהיות בדיכאון היה מגניב? זה היה קצת כמו לעשן סיגריות רק פחות מסריח ובוודאות זול הרבה יותר.

קשה לי למתוח את הגבולות על המפה הזו מפני שאחד הדברים שחבר'ה "מדוכאים" היו עושים היה לעשן, וגם היו מלא חבר'ה מגניבים שעישנו

כי זה סיפק להם כרטיס כניסה חינם לכל שיחה שרצו להשתתף בה בערך חוץ משיחה אישית עם גנדי - הוא נגד החרא הזה בוודאות.

 

שנים רבות אני כבר מכורה לסיגריות, במערכת יחסים שתמיד הגדרתי אותה כאהבה בלבד. בתור מישהי שגדלה בבית עם אבא ושני אחים גדולים

שעישנו בערך מאז שהיא זוכרת - עישון נתפס בעיניי כאקט לגיטימי שאנשים מגיעים אליו באיזה שהוא שלב בחיים. כשהציעו לי את הסיגריה הראשונה שלי הייתי בכיתה ו' וסירבתי בתוקף.

שלוש שנים אחר כך כבר לקחתי שאכטה ראשונה מלוא הריאות, כי לא ידעתי שכדאי בהתחלה להעמיד פנים שאתה מעשן ולא לעשות את זה באמת.

אני אדם שלא מסוגל לעשות חצי עבודה, זה או הכל או כלום, אז על הצד הטוב ביותר עישנתי כפי שהיה צריך והשתעלתי היטב.

 

היום אני מושכת מן הסיגריה עשן, כדרך הרגל, כרפלקס בלתי מודע, תחת אמונה עיוורת שאני מתפנקת כשאני מעשנת סיגריה.

מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאני ממלאת צורך שחוקיו נכתבו על ידי כימיקלים בפזורה רנדומלית בגופי וללא משים לחוזה שחתמתי עם בלוטת התריס ששומרת את חילוף החומרים שלי ברמה X מועשרת ניקוטין.

 

לפעמים עולה בי המחשבה שאני כבר צריכה להפסיק, למרות שאני עדיין לא באמת רוצה. נחמד לי לשבת במקום הנוח שלי - למרות שאני הורגת את גופי, למרות שאני משעבדת את עצמי לרכישה של מוצרים שלא מיטיבים עמי בכלל ולמרות שאין לי שום כוח על התעשייה המוניטרית המתוחכמת הזו.

זה קצת כמו המציאות שאנו חיים בה.

המטריקס של העולם שלנו כאן וקיימת, לא בצורה שבה אנו מדמיינים אותה עם בגדי עור בגזרות משגעות וללא כלי נשק מפוצצי ביצים.

אנו חיים במציאות שהוכתבה על ידי ישויות שקדמו לנו, מתוחזקת על ידי ישויות עליונות לנו מבחינת משאבים, ואנו אוכלים את ההפחדות ואת השקרים ואת המיסקונספציות שהם מטפטפים לנו ללא כפית.

 

מי צריך כפית כשאתה יכול לעשן סיגריה? זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, זה יקל על הלחץ הם אמרו לנו. זה מגניב, וזה קולי ואנשים בסרטים עושים את זה, ואנחנו בוהים בדמויות הפוטוגניות על המסך וכל מה שהאורגניזם הארור שהוא אנחנו רוצה לעשות זה לחקות אותם. הם עבדו עליי, שאני צריכה את זה. קצת כמו שעבדו עליי שאני צריכה חצי מקולקציית הג'ינסים של קסטרו. קצת כמו שעבדו עליי שאני צריכה בית גדול עם הרבה חדרים לחיות בו. קצת כמו שעבדו עליי שאני רוצה לחיות בעיר הגדולה עם כל הפעילות, ההמולה, הרעש והאלימות.

 

בני האדם הם יצור חברתי. אנחנו לא יכולים להתקיים לבדנו. יש שיאמרו שזה אף מוכח מתמטית. הו אורוול.

דרווין טען שבני אדם בוכים כאמצעי לתקשורת אל מילולית להשגת תשומת לב, כדי להתריע לאחרים שאנו זקוקים כעת לעזרה כלשהיא. המדע לא יודע הרבה על בכי, אבל מה שהוא כן יודע זה שאנשים שבוכים יותר ומייחסים לבכי תדמית חיובית סובלים פחות מכיבים בקיבה ובעיות מעיים.

הדבר היחיד שהעובדה הזו מספקת לנו, זה את הרעיון המחתרתי והחדשני שאולי מה שנאמר לנו תמיד על כך שגיבורים אינם בוכים, שבכי זה לחלשים ושבכיינים הם אנשים לא רצויים באף חברה - אינו נכון!

 

אנחנו חיים בשני  מישורים.

אני אומרת את זה תמיד, לכולם. יש הרבה אנשים שלא מודעים למישורים הללו. יש הרבה אנשים שנוח להם להעיף את המישור הלא מוכר בפניהם בטענה שהוא אינו קיים. ובכן, ישנם דברים שאנו איננו רואים, איננו מרגישים ואיננו מסוגלים לאחוז בהם בשני ידיים והם עדיין אמיתיים - קצת כמו אהבה, קצת כמו אוויר לנשימה, קצת כמו כוח משיכה וקצת כמו כל הבריאה שסביבנו.

למה אנחנו מייחסים כל כך הרבה חשיבות לאיברי החישה שלנו? הם נועדו רק להקל עלינו את הלוגיסטיקה בתוך חיינו הקטנים. רק כדי להגיע מנקודה א לנקודה ב וכדי לאכול פרי שנראה בשל לעומת בוסר. איברי החישה שלנו, חסרי ערך לחלוטין בלי תשתית העיבוד שיש לנו במוח.

ישנם אינספור בעלי חיים עם מנגנוני ראייה, שמיעה, ומוטוריקה טובה משלנו. הם לנצח ישארו "נחותים" לנו מפאת היעדר מנגנון העיבוד המתוחכם שאמור היה להיות במוחם.

 

אנחנו חיים במישור הפיזי ובמישור הרוחני.

הנה אמרתי את זה, ואם אתם רוצים אתם מוזמנים לרדוף אחריי עם קלשונים ולתלות אותי להישרף בכיכר העיר, ולקרוא לי מכשפה או סתם מפגרת.

אנחנו חיים במישור הפיזי, בו אנו מתפקדים כיצור העשוי בשר ודם, בו אנו נולדים ומתים, בו אנו נותרים כאסופת איברים נטולת מחשבה או רגש. לא צריך לרחם יותר על גופות, אפשר להשאירן טמונות באדמה או לפזר את אפרן אל רוח הצפון, כי הן כבר מתות, הן אינן מרגישות.

קיומנו הפיזי מוגבל. אנחנו יכולים לרוץ עד למהירות סף מסוימת, זקוקים למספר קלוריות סופי כדי להתקיים, תלויים בקיומן של תרכובות המכילות חמצן ושאר חברים כדי לתפעל את איברי גופנו, ולא יכולים לחיות בלי מים.

אנחנו נולדים, ועם הזמן אנחנו מתכלים עד שאנחנו מתים - כי הגוף שלנו מוגבל.

 

למה אנחנו מתים? מוקדם מכדי שאתחיל לתאר את הגיגיי בנושא. ובכלל אני כבר לא עוקבת אחרי הסדר שבו נאמרים הדברים, כי אצלי בראש הכל כל כך מובן מאליו ולך תסביר לאנשים אחרים למה זה מובן מאליו בפניך ובכלל מהי המשמעות האמיתית של "מובן מאליו".

 

מובן מאליו שהשמש תזרח בכל בוקר, מובן מאליו שאבא או אמא או סבתא או כל הורה או אפוטרופוס אחר שהיינו בני מזל מספיק כדי לקבל בעולם הזה יאהבו אותנו, מובן מאליו שתמיד יהיה מספיק אוויר לנשימה ויהיו מים לשתיה.

מובן מאליו שאנחנו צריכים לעשות משהו עם החיים שלנו, מובן מאליו שאנחנו צריכים לעבוד בכל יום כדי לתחזק את חיינו, מובן מאליו שאת רוב חיינו אנו מבלים במשרד/במפעל/בסדנת הזיעה שאליה היינו ברי מזל מספיק כדי להתקבל אחרי מיונים, סינונים ושאר מנגנונים שנועדו לגרום לנו לחשוב על עצמנו כעל "פחות טובים-לא מספיק מוכשרים-עצלנים-וואטאבר-ג'סט-פאקינג-ניים-איט".

 

שומדבר מאילו אינו מובן מאליו. חשוב להבין את זה כבר עכשיו, שומדבר לא מובן מאליו. השמש מפסיקה לזרוח במקומות מסוימים בעולם לתקופות ארוכות, ישנם ילדים שאין להם ולו אדם אחד שיגדל אותם ויש אחרים שאלה המגדלים אותם נותנים להם טונות מהכל מלבד אהבה. המים הם זמניים, האוויר הוא זמני, העבודה היא זמנית. הקיום שלנו הוא זמני, לעזאזל, מתי נבין את זה?

 

המישור השני שאנו חיים בו, משכן את הנפש שלנו. תקראו לה איך שתקראו לה, ובכלל אם אתם מאלה שעוד קוראים לי מכשפה מלפני כמה פסקאות אתם מוזמנים להפסיק לקרוא ועכשיו. הנפש היא הכל והיא כלום. הנפש היא רק אני בלבד וכל המין האנושי ביחד.

הנפש מחזיקה את כל הידע שלי, הניסיון, החוויות שחוויתי במישור הפיזי ובמישור הרוחני. היא זוכרת את כל הדברים שעשו לי, אמרו לי, ואת כל הדברים שעשיתי אני ואמרתי אני. היא זוכרת מה קרה במציאות, ובמה קרה בחלום. אצל אנשים מסוימים, היא קצת מתבלבלת הנפש הזו, כי היא עוד קטנה.

הנפש שלנו רוצה שיהיה לנו טוב, לא תמיד היא יודעת מה עושה לנו טוב כי כל הזמן משקרים לה, או מסממים אותה, או משתיקים אותה.

 

החלון של הנפש שלנו לעולם הוא דרך הגוף הפיזי שלנו, במאצעות מנגנון עיבוד מתוחכם שהוא המוח שלנו. הפסיכולוגיה כבר גמרה אומר ש"הנפש חיה במוח", אך אני בוחרת לעדן את האמירה הגסה והפסאודו מדעית בקושי הזו.

הנפש לא חיה במוח, הנפש לא מוגבלת כמו הגוף - היא יכולה לחיות היכן שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה, היא רק בוחרת להישאר סביבנו כי עוד קיים קשר קל בינה לבינינו כי אנו זקוקים לה כדי לחיות. אנו זקוקים לנפש כדי להביט לתוך עצמנו, כי כדי להביט החוצה יש עיניים, אנו זקוקים לה כדי לדבר אל עצמנו כי כדי לדבר אל אחרים יש לנו פה.

הנפש משתמשת באיברי החישה הפרימיטייבים שלנו, ומתקשרת עם גופינו בעזרת מנגנון העיבוד המתוחכם שאי פעם ברא הטבע, המוח שלנו.

 

על פגיעה באיברי החישה שלנו כמעט התגברנו לחלוטין, בעידן בו כל אחד יכול לתקן את ראייתו, שמיעתו ולהינצל מתתרנותו הנצחית בעזרת ניתוח קל, אנו נזכרים כמה פשוטים ו"מובנים מאליהם" איברי החישה שלנו וחיי המדף שלהם.

כשמוחנו נפגע, לפעמים נדרשות שנים רבות רק כדי לזהות את הפגיעה. נצח נצחים יכול לקחת רק בניסיון להבין מי פגע במוחנו בעצם?

 

אנחנו פוגעים במוחנו, האנשים סביבנו פוגעים במוחנו, המוסדות בהם מתנהלים חיינו פוגעים במוחנו.

אנחנו, הציבור ומוסדות הציבור משפיעים באופן יומיומי על המוח שלנו, מכניסים אותו לתוך תבנית קטנה בצורת כוכב או חיפושית ומחכים שתצא עוגייה. מגיל ינקות אומרים לנו מה צריך לעשות, מה צריך להגיד, על מה עלינו לוותר ומה עלינו לאמץ.

אומרים לנו לשתף בצעצועים שלנו, למרות שהאדם הוא יצור אנוכי מיצרו - כי בגיל כה צעיר, מפאת מגבלות גופנו, ללא אנוכיות ועיסוק עצמי - לא נשרוד. כוח הישרדותי קדום הטבוע בזכרון הגופני שלנו קובע לנו להתבסס, להשיג משאבים(הרבה משאיות אדומות ושתי ברביות מליבו לפחות), ולהבטיח לעצמנו עתיד של שגשוג. ואז באות הגננות, והמבוגרים האלה ואומרים לנו להתעלם מהקול הפנימי, כי הוא רע, ולהיות יצור חברתי יותר.

 

סתירה. אז אנחנו אדם חברתי? או שאנחנו אדם אנוכי?

אנחנו הכל.

אומניפוטנטס.

יש לנו את כח הבריאה, את כח ההרס ואת כוחות הביניים - האיזון.

הכח בידיים שלנו, תמיד היה, ואנחנו רק שכחנו. כי עזרו לנו לשכוח. ואחר כך, שכבר לא הסכמנו לקבל עזרה - הכריחו אותנו לשכוח.

ואת מי שלא שכח - ניסו להשתיק ולחנך מחדש.

איפשהו ביקום יש ערימה של נצנצים שפשוט מתנדפת מצד אחד לשני, עם כל משב ריק של כלום, בחלל האינסופי של הקיום שלנו, בו כל החלומות המנופצים שלנו שמורים היטב, בערימת השברים, המקוטלגת לשלמות.

 

יש עוד הרבה מה לומר על המישורים, על האני ועל האנחנו, ועל המציאות. אבל עוד מוקדם.

לא בטוח שיהיה מי שישמע. לא בטוח שאנשים עוד מוכנים לשמוע.

 

כשעץ נופל ביער ריק, ואין מי שישמע אותו נופל, האם הוא משמיע קול?

ובכן, קול הוא תופעת לוואי של שינוי בלחץ אוויר - אם כך, בהכרח העץ משמיע קול כי נפילתו מביאה לשינוי בלחצי האוויר.

מצד שני, אם אין מי שיחווה את תופעת הלוואי הזו, האם היא בעלת משמעות ויש לראות בה כקיימת?

לא משנה כמה אשנה כאן את לחצי האוויר, וכמה אלהג עוד,

אם אין מי שישמע - לא תהיה תגובה, לא תהיה תופעת לוואי, לא יהיה שינוי.

 

אז כל המדוכאים האלה מהתיכון, ידעו רק דבר אחד - הם לא אמורים להיות כמו כולם, הם לא אמורים לחשוב כמו כולם. הם לא יודעים למה, אלוהים יודע שגם אני הסתכלתי עליהם ולא הבנתי למה.

קול קטן בתוכם אומר להם שהדברים צריכים להיות אחרת, אבל הם לא קיבלו שום הוראות לגבי איך להפוך את היוצרות.

הם לא קיבלו הוראות איך יוכלו להשתלב בעולם הפיזי, התקין והנורמטיבי בו האשליה של ה"נורמה" מנהלת את כולנו, ותוך כדי כך לשמור ולנצור את הקול הפנימי שלהם שאומר להם:

 

"אתם יכולים אחרת"

כי מי בכלל זוכר שאפשר אחרת?

 

**הבלוג סגר ביולי 10 שנות פעילות, בהן הייתי הכל מהכל וכלום משומדבר. הייתי עיוורת, התפכחתי והתעוורתי שוב. נכוויתי וריפאתי. 

כולנו מיצגים אומנותיים מסוג כלשהו.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 14/9/2015 15:28
15 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של הארנב הרוסי ב-12/10/2015 01:09

---