עטור מצחי בשיערה לבנה

בוקר אחד היא הגיעה, עטויה לבן. בפינה השמאלית של המצח, חצופה ודקיקה, השיערה הלבנה שלי.

אמיתי? הצליחה להפתיע אותי. ככה הגיעה והקימה בית כשר בישראל.

לכי תשכנעי אותה שיהיה לה טוב יותר במקום ממנו הגיעה, שמי יודע איפה המקום הזה לעזאזל וכמה עמוק בתוך האפידרמיס שלי הוא קיים.

 

השלב הראשון בהתמודדות עם הפתעה שכזו, היא לקבל אותה בזרועות פתוחות. אז רצתי קצת ברחבי הבית ונופפתי חזק בידיי בעודי צורחת:

"יהההה אני מזקנת!!", כפי שנהוג, אבל לא באמת. לא מתכוונת להוציא אותה מהראש שלי, למה מה עשתה לי השיערה בחייה? 

כולם אומרים שברגע שמגיעה אחת, כל החברות שלה מגיעות, אבל למה שאני אאמין לזה? מה אני חשדניסטית?

 

כל שני וחמישי אני מזכירה לאנשים שאני כבר זקנה,

והם בתמורה רק משתיקים אותי ואומרים לי שעכשיו באמת הגזמתי.

אני מזכירה להם שאהיה בת 26 עוד מעט, והם ממשיכים בשלהם ואומרים "את ילדה!"

ובכן, אני לא מרגישה ילדה.

אני מסתכלת על ילדים סביבי. יש להם מאפיין אחד מאוד ברור, לקבוצה ההזויה הזו הנקראת ילדים, יש להם חופש.

יש להם חופש בחופש הגדול, יש להם חופש אחרי בצפר, יש להם חופש לעשות מה שעולה במוחם הקודח ברוב שעות היום.

 

לפני כמה שבועות עלה בי רצון עז לצבוע חזרה לבלונד.

או לעשות קעקוע.

או לקפוץ באנג'י.

בקיצור, עברתי מעין משבר אמצע החיים. הרגשתי מבוגרת, הרגשתי מיושנת, הרגשתי פאסה.

אבל אז, במקום זה, פשוט גזרתי את שיערי קצת ועיטרתי את מצחי בפוני ישר, כמו זה שהיה לי בגיל 3.

מיד אחרי שחתכתי את השיער התחרטתי. ואז הסתכלתי על עצמי שוב במראה, ואמרתי לעצמי "היי, זה דווקא נראה די חמוד".

 

תגובות הציבור הנרחב לפוני היו משונות ומגוונות! חלק שאלו אותי אם צבעתי את השיער, ואחרים התקשו לחלוטין לזהות אותי.

התגובה האהובה עליי ביותר הייתה של המוכרת בסופר, כשקניתי סיגריות, והיא שאלה אותי לגילי וביקשה לראות ת.ז.

לא יכולתי להסוות את התרגשותי כשהיא חשבה שאני מתחת לגיל 18!

כמובן שהמשכתי לשקר לעצמי בראש שיש לה ראייה מצויינת, למרות המשקפיים העבות ושכנראה הפוני הזה ממש מצעיר.

 

הגעתי למסקנה, שרוב חיי הייתי מבוגרת. בערך מגיל 14 נראיתי, התנהגתי וחשבתי שאני מבוגרת בערך כמו שאני היום.

מלבד לכמה קילוגרמים נוספים, כמה צלקות, צלוליטיס, קמטים סביב העיניים וקצת שכל אני בערך אותו הדבר.

רק דבר אחד לא השתנה, אני עדיין מתעסקת באיך שאני נראית. פחות מאז, אבל עדיין.

 

זה לא באמת משנה, איך אני נראית, או איך אני נשמעת, או מה אני חושבת.

מה שחשוב הוא רק מה שאני עושה. 

הצלחתי לגרום לעצמי להרגיש קצת פחות זקנה,

ואני מספרת על זה, רק כי אני זקנה מכדי לחשוב על חומר מקורי.

 

אני חושבת על חומרים מוקדמים שכתבתי בבלוג הזה ושואלת את עצמי לפעמים "לאן הבחורה הזו נעלמה?"

איפה התמו'ש הזו, שהייתה משוכנעת שהיא מתת האל לאנושות, הדבר הכי יפה, חכם ושנון שאי פעם הניח שתי רגליים על הקרקע?

אם הייתי ממשיכה לקרוא קצת אחורה, הייתי מגלה שתמו'ש הזו עברה הרבה בחייה, הסתובבה קצת סביב, ואולי אפילו יותר משתיכננה,

ולבסוף מצאה לעצמה פינה נעימה לרבוץ בה, ממנה היא כבר לא מרגישה צורך להאפיל על העולם בדמותה.

 

הייתי ילדה בשלב כלשהו בחיי, בחיי. אני לא באמת זוכרת איך זה היה, אבל הייתי ילדה לפני הכל, נשבעת.

 מהר מאוד הספקתי להיות בת טיפשעשרה פאקצית שעונה בשלמות לכל הסטיגמות, רק כדי לטעון "היי! תראו אותי, יש בי מעבר לרק סטיגמה!"

המשכתי אז לבוגרת, אישה חזקה, שעושה כל העולה על רוחה, ובכלל לא מעניין אותה מה יש לאחרים להגיד בנידון, רק לשם הצעידה קדימה.

אך במהלך כל חיי המשכתי להיות אותה ילדה, רגישה וקטנה,

שיודעת לעשות פרצופים לכולם כשצריך, לשחק אותה כמו בקהאם גם כשהכל אבוד, ולא לעצור בשביל כלום.

 

גם אחרי שפגשתי את שאהבה נפשי, המשכתי ללהטט בין הילדה, לאישה, והוא היה וממשיך להיות הדבר היחיד שאעצור בגללו/בזכותו.

 

זמן הוא מימד טריקי ביותר,

אי אפשר לשלוט בו, אי אפשר להכפיף אותו למימדים אחרים. אולי אפשר, יש טכניונים בקהל?

בכל אופן, זה קצת מביך להיות כבר מבוגרת ולהמשיך להאמין בחדי קרן, אבל אלה הם חיי, אין סיבה שאתכחש להם עכשיו.

 

מתוקף האמונה שלי ביצורים הנפלאים שהם חדי הקרן, אני לא יכולה לעצום עיניי בפני חוסר הצדק המשווע בעולמנו,

אני כואבת יום יום כשאני מסתכלת סביב על העולם בו אני חיה.

עולם בו שנאה, אלימות ופחד הם מנת חלקה של כל נפש. עולם בו קיימים שקרים כמו כסף, עבודה ועבדות.

עולם בו אנחנו מנותקים מהאני הפנימי שלנו באמצעות חומות על גבי חומות של התניות, מידע כוזב וניוונים חברתיים.

 

היום אני מרגישה שאני חייבת לשנות את העולם בו אני חיה. אני חייבת לפעול, כי אם אמשיך להביט מהצד ולהגיד:

"נו שוין, זה קפיטליזם, למה ציפיתם?", או "נו ברור, לכולם יש אגו, כולנו חרא מטבענו", זה פשוט יהיה לשקר לעצמי.

די לשקרים. העולם מסריח כי הפסקנו לנקות, הפסקנו לעמוד על המשמר, התעייפנו.

 

 

עד כאן יש מספיק חומר כדי לשלוח אותי לסופ"ש באשפוז בכפייה, רק כי אני רוצה לנקות!

קצת כואב הלב, אבל הכל זמני, אז זה בסדר.

 

תמו'ש, שיערה לבנה, רותם.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 10/8/2015 17:23
9 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של תמו'ש ב-14/9/2015 15:24

---