אז עברה שנה מאז שכתבתי לאחרונה, ואם אז חשבתי שאני עמוסה לעייפה ורוצה למות - אז הרי שסבא זמן שוב הוכיח אותי בטעותי,

והרי שהיום, יותר מתמיד, אני עמוסה לעייפה ורוצה למות.

סיימתי עם רוב התואר, אבל נדמה ששארית התואר עלולה להוציא ממני את זרזיף אנרגיית החיים שעוד מעלה סומק בלחיי.

למדתי לא מעט דברים בשלוש השנים האחרונות, אולי יותר ממה שחשבתי שאלמד בתואר הזה, ועדיין הוא לא נגמר.

4 שנים זה המון, זה כמו צוק, שאני תלויה מקצהו מעל תהום בה זורמת לבה כחולה, ועם כל רגע שעובר האחיזה שלי משתחררת עוד קצת.

פעמים רבות זעקתי בסמסטר האחרון על כך שאני רוצה למות, לעשות הפסקת לימודים, להפסיק לעבוד, לחזור לעבוד, להפוך לסופרת קשת יום, לעבור לניו יזרעאל אריזונה(על כך אולי ארחיב בהמשך, ואם לא - אז גם בסדר, זה אמור להישאר חשאי), להרוג אנשים( רק כי שאלתם, זה עלה בשיחת חבר'ה רנדומלית, ובכלל דיברתי על לרצוח רק פעם אחת, ורק אם לא אתפס, רק כדי לדעת איך זה מרגיש).

כדי לעזור לכם להשלים פערים, אדון בכמה סוגיות שמעצבות את חיי היומיום שלי.

#מחלתגב

אני גריאטרית. בגיל 25, גיליתי שהחיבור הפיראטי שלי למעיין הנעורים כנראה התגלה ונחסם. הגב שלי הגיב רע מאוד לשבועיים בהם שבתתי מכל עבודה וישבתי 13 שעות ביום על כיסא, בצורה הכי עקומה שאפשר. אין לי מושג אם זה בלט דיסק, או פריצת דיסק או דיסק צרוב, כי לא טרחתי עדיין ללכת לרופא לקבל את תוצאות הרנטגן. אבל אחרי חודש של תנועה מוגבלת(לפעמים יותר ולפעמים פחות) אני כמעט בריאה שוב, עד שאני נאלצת לשבת בעל כורחי שוב. 

מכה קשה מזו לאגו באמת שלא הייתה לי, מאז שחזרתי להיות ברונטית וגיליתי שאנשים כבר לא שמים לב כל כך כשאני נכנסת לחדר. נוסף על כך, בעלי היקר, הידוע יותר בשמו באבושי האגדי, נאלץ לנהל את ביתינו באופן בלעדי כמעט, ואני חייבת לציין שהוא עשה את זה בשלמות כמעט, כמו כל הדברים שהוא עושה. אני חושבת שדבר לא גרם לי להרגיש פחות אישה, מאשר העובדה הזו שנטל הבית הועמס על כתפיו העמוסות גם כך של באבושי, שדואג לפרנס את אישתו הסטודנטית הנרגנת. תאהבו את בני זוגכם, תמיד, זכרו כי הם הראשונים שיהיו שם בשבילכם, כשאתם לא יכולים להתלבש בכוחות עצמכם בבוקר, או כדי להכין לכם ארל גריי עם חלב. 

#Why?

השאלה הנצחית, למה?

למה לי להעביר את ארבעת השנים האלה בסבל יומיומי, אם כל מה שאקבל בתמורה הוא עוד סבל יומיומי במקום עבודה כלשהוא?

בימים מסוימים אני לא יכולה לחכות לסיים את התואר, ולהיכנס כבר לאיזה חברה שתשלם לי סכום סביר, על מאמץ בלתי סביר. בימים אחרים אני בוכה רק מעצם המחשבה שכך יראו חיי. כל חיי, ארוץ במירוץ. כל פעם, לפני קו הסיום, המדענים יחליפו את היציאה בעוד קיר חסום, ואני אצטרך לתכנן מסלול מחדש. מאחר וכבר השלמתי עם העובדה שאני חיה חיי עכבר, במבוך ההיסטרי שהוא עולמנו, אני מתרגלת את אמנות החשיבה החיובית בכל פעם שמדד הסרקסם בירידה. אני מזכירה לעצמי את בעלי הנפלא, ואת משפחתי הנהדרת, את חבריי וכל שאר האנשים שמסכימים לאהוב אותי ללא תנאים, ואחרי שסיימתי להיזכר בכולם (לא מטלה קלה, מאחר ואני רואה את משפחתי פעם בכמה שבועות, וחברים מסוימים פעם בכמה חודשים) אני חושבת לעצמי כמה טוב יהיה לכולנו אם רק נחיה מחוץ למעבדה העולמית, ונפסיק ללכת במבוך בחיפוש אחר אותה גבינה עבשה וארורה שהמדענים רק מזיזים מנקודה לנקודה כבר ביליוני שנים.

אם איבדתם אותי, לא נורא, אני בטוחה שיהיה שידור חוזר למשפטים האלה, בעוד כמה שנים, כאשר אגלה אם התיאוריה שלי התבררה כנכונה, או שקרית.

#חוסר זמן

יש לי עוד המון להטיף לכם, ילדיי,

אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה.

אז אעזוב את זה רגע בצד, ואולי רק אולי אמצא בתוכי זמן ויכולת, כדי להמשיך.

תמו'ש,

כרגיל - קצת שם, קצת לא שם, כדי לחפור לכם מרתף בתודעה.