נגמר לי הגז.

לטובתי, או לרעתי, אין לי מחשב מרכזי שיוצר על ידי טויוטה ועלול לגרום לדוושת הגז להילחץ לרצפה ולמנוע ממני כל ניסיון לעצור.

אני לא יודעת אם זה טוב, כי גופתי לא מרוחה על הבטון הזול של כביש 6, כמו ריבת תותים על מצע חמאת בוטנים, או אם זה רע 

כי אין לי כבר כוח להמשיך.

צריך לסחוב עוד סמסטר שלם, שיש בו קורסים מעצבנים לאללה, כבדים מאוד מבחינת נקודות זכות, ואני צריכה לחרוש.

מה קורה אחרי הסמסטר הזה? לא יודעת, אבל כרגע אני נוטה לטוע בי את האשליה שיהיה קל יותר וטוב ויותר.

אני מצליחה להתעורר לפני שבע, אבל לא מצליחה לקום מהמיטה,ולכן יוצא לי ללכת לחדר כושר רק פעם עד פעמיים בשבוע, תודות לעובדה שדי התמכרתי ליוגה ואני בשום אופן לא מפספסת יוגה כשיש בבוקר.

למה שאוותר על הזדמנות להיות כלב, לוחם, עץ, או קוברה וכל זה אפילו בלי חומרים הזייתים?

אני עובדת רק פעם בשבוע, כי אין לי זמן, אין לי כוח והדבר שיש לי הכי הרבה ממנו זה תירוצים ושיעורי בית. מכיוון שתירוצים ושיעורי בית הם שני ביטויים שונים עבור אותו עניין, אני לא מרגישה אשמה.

יום שבת, עוד לא שמונה בבוקר, ואני כותבת פוסט.

אני חושבת שבאמת משהו בסדר העדיפויות שלי השתנה, שינה כבר אינה במקום הראשון.

צריך להיות ערה ולפקוח עיניים, צריך לראות את השמש ולחייך, ולקלל בשקט כשבחוץ השמש עוד ישנה בעצמה, וקר.

שלשום היה היום הראשון לאביב.

אני לא הרגשתי כאילו משהו מיוחד קרה, אבל בכל זאת דאגתי לאחל לכל מי שנקרה בדרכי, ''יום ראשון לאביב שמח!!''

אני לא יודעת אם ראיתם, אבל בחלון התגובות לפוסט הקודם פיתחתי אג'נדה חדשה, אני רוצה הרבה יותר חגים בינלאומיים.

אני רוצה יותר ימים בשנה בהם אוכל לאחל את אותו דבר לאנשים באוסטרליה, שוויץ ובורמה, בלי שהמכנה המשותף בינינו יהיה

ששנינו היינו ''הגורם שיש להשמיד'' במסמכי הפתרון הסופי,

לא שאני מאמינה שבכלל התנסחו שם בכזו בוטות, אם אתם שואלים אותי, גרמנים אחרי הכל, הם אירופאיים ועדינים.

גבר בשנות השמונים לחייו נכנס לחנות שלשום, הוא הסתובב ויצא במהירות וכל מה ששמענו אותו ממלמל לעצמו היה 

''נחמה, שאני מוצא אותך, את מתה''.

בשלב זה, אני כבר התגלגלתי מצחוק על הרצפה, כששאר הבנות עמדו שם אדומות פנים ולא ידעו אם להתקשר לבקרת הקניון 

או לרוץ אחריו במטרה לסכל את האירוע.

כשאחת מהן אזרה אומץ לצאת אחריו, היא גילתה שהוא המתין לה, או לכל פתיה אחרת, שתצא מהחנות אחריו.

הוא עמד שם עם שותפתו לפשע, שכנראה מוכרת בפי רבים כנחמה, וציחקק.

האמיצה שבינינו שיצאה להציל את המצב, כי לא כל יום פורים והיא לא תישאר וונדר וומן לנצח, חזרה לחנות עם עצב רב בעיניה.

כששאלנו מה קרה, (אני שאלתי רק מתוך נימוס, כבר הייתי עסוקה בשיוף ציפורן טורדנית וסוררת, למקרה ששאלתם)

היא אמרה שהיא ראתה אותם עומדים ומחכים וכשראו אותה התחילו לצחוק.

היא אף טענה, שהם עבדו עליה.

הבנות כעת היו אדומות עוד יותר, והפעם מכעס, לכן הן הלכו כולן למחסן לשתות כוס תה ולהירגע.

וכשאני אומרת כולן, אני מתכוונת לשתיים האחרות היחידות שהיו איתי במשמרת.

בזמן שהייתי בחנות לבד, עסקתי בקיפול אינטנסיבי ותרגלתי את מלאכת ההתעלמות הטוטאלית מכל לקוח פוטנציאלי שיוכל להטריד 

את שלוותי.

אבל אז, הוא נכנס לחנות.

הוא צעד בביטחון לחלק הימני של החנות, (צד ימין אם אתם מסתכלים מבפנים, שמאל אם אתם באים מבחוץ, תודה ששאלתם)

לאזור שבו רוכזו בקפידה, אך לא בניגוד לרצונם כמו היהודים, בגדי הגברים.

הוא התמקם מול מראה שהייתה קבועה על הקיר. ואז שלף מסרק רב שיניים מהכיס שלו (האמת, שלא ראיתי בדיוק מאיפה הוא שלף

אותו, אבל רק כדי שלא אשאר מצולקת לנצח, אני אמשיך לגרוס שמדובר בכיס שלו)

והחל לסרק את שיערו הדק.

הוא סירק וסירק וסירק.

מעביר את המתכת (או פלסטיק, אין לי מושג ממה מייצרים היום מסרקים ואם בכלל יש סיכוי שהמסרק שלו בכלל יוצר בעשרים שנה האחרונות)

הקרה(בואו נניח שוב, שמדובר במתכת כי זה מסרק ויקינגי עתיק) דרך שיערותיו, על קרקפתו המתפוררת.

הוא היה כבן שלושים, אבל באותה מידה היה יכול להיות מבוגר בהרבה או צעיר במעט.

הוא היה רוסי. עם רוסים, אתה אף פעם לא יכול לדעת. תוחלת החיים בעם הזה מתפלגת בינומית , או שאתה חי מאתיים שנה, או שאתה מת מיד.

הם לעולם לא נראים כמו הגיל שלהם. ע''ע אלה פוגצ'ובה/פיליפ קירקובוב . הם בערך בני 150 ו93 בינתיים.

לא שאני מכירה הרבה אנשים שנראים כמו הגיל שלהם, אולי רק תינוקות בני אפס שהם עגלגלים מספיק ויש להם חור גדול ואובלי באמצע.

בכל אופן, אז הרוסי בן השלושים ושתיים מיליון/עשרים ושתיים מפסיק להסתרק וקולט אותי בראייה המרחבית שלו.

אם הוא לא פרש לאחרונה מג'וב בסי איי איי אני לא באמת יכולה להסביר את מה שקרה שם, עזבו, שמעו עד הסוף, אני גם ככה לא

יכולה להסביר את מה שקרה שם.

הוא קולט אותי ומתחיל ללכת לעברי, ואני לא ידעתי מה לעשות. כבר ראיתי בראשי איך הוא חוסם את הכניסה בנתיב בו בחר ללכת, המחסן מאכלס

שתי בנות מצחקקות ולא מבריקות שמחזיקות כוסות של תה לוהט, ויש לקוחות בתאי המדידה שבימין הקיצוני שלי.

לא הייתה תוכנית פעולה, לא היה לאן לברוח, וכל סיכוי שהוא יסתובב ויעלם כי הוא התפדח שראיתי אותו נכנס לחנות כדי להסתרק בלבד

הפך לדמיון.

''Do you have underpants for swimming?'' הוא שאל,במבטא כל כך כבד שהוא צריך קטגוריה משלו,

ואני אמרתי לו, או היי, בוראט, לא ראיתי אותך שם.

זה מה שאמרתי לעצמי בראש, כלומר, ואז התחלתי לחשוב איפה מוכרים בגדי ים בשלב כזה של העונה.

הוא העביר משקל מרגל אחת לשניה, מה שהזכיר לי שהוא כנראה מטורף ושלמטורפים אין סבלנות ונזכרתי שלא עניתי לו.

אמרתי שאנחנו לא מוכרים בגדי ים, והצעתי לו ללכת לקסטרו.

משהמבט על פניו הפך לעיוות בלתי ניתן לפענוח הוספתי ,

''The big red store on the right.''

הוא נראה מרוצה, ואף הלך לדרכו שמח וטוב לב.

הבנות חזרו מהמחסן אל תמו'ש פעורת פה ואחוזת תזזית, בערך כמו חתול על קורטיזון(קורטיזול? איך קוראים לחרא הזה שמצמצם כלי דם?)

הם מיד החלו לתשאל אותי, מה קרה שגרם לי להלבין עוד יותר מהרגיל.

כשסיפרתי להן והן כמעט סירבו להאמין לי,

החלטתי שהוא בטח היה העולה לרגל של יום האביב הראשון והוא מביא עימו את הבשורה לכל חופי העולם.

ואז הבנתי שאל לי לפחד ממנו,אלא להבין שכאלה הם החגים, הם פועלים בדרכים מסתוריות.

שיהיה אביב שמח אנשים,

תמשיכו לחייך,

ואם לא חייכתם לפני כן, דמיינו את הזר המסתרק.

תמו'ש.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 22/3/2014 07:47
39 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קובי ברדה ב-22/2/2015 04:04

---

יום אחד הכל יגמר

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 11/3/2014 20:11
13 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שגיב מגיב ב-30/1/2015 13:46

---

Wind of change

יוצא לי לחשוב על זה הרבה לאחרונה,

אפילו בלי שיזכירו לי שאני כבר אוטוטו בת חצי יובל, יוצא לי לחשוב על זה שאני כבר לא ילדה.

מעבר לזה שאני כבר לא ילדה, אני כבר לא אותה ילדה. 

 

אבל האמת,

כשאני חושבת על זה, אני אותה ילדה קטנה ומעצבנת, שהייתי מאז ומתמיד, פשוט בעטיפה גדולה יותר ופחות אלסטית.

 

אני עדיין מלחיצה אנשים בדעות השוביניסטיות הקיצוניות שלי, רק שכעת זה הרבה יותר גרוע כי הטיעונים שלי הפכו מפולפלים

יותר מפאת ניסיון חיים עשיר יותר והיכרות עם רבדים שלא האמנתי מעולם שקיימים בחברה האנושית.

מאז ומתמיד הייתי ילדה דעתנית, ומיותר לומר שלא כל אחד שהכיר אותי ידע להתמודד עם זה.

 

חיי הבוגרים מבוססים, מסתבר, על ילדות מוצלחת ושנות טיפשעשרה מועילות, כך גיליתי בדיעבד.

איכשהו, ההורים שלי עשו עבודה טובה ואני יצאתי ילדה חזקה, שאפתנית, ובעלת בטחון עצמי לתפארת מדינתו של סטלין עליו השלום.

למרות שתמיד התעקשתי לצאת להרפתקאות ולנסות הכל בעצמי, גם כשהיה מדובר במשחק באש, איכשהו ההורים שלי לא סבלו בגללי.

איכשהו הצלחתי לשמור עליהם ועל עצמי מלהיפגע, ועדיין ללמוד את הלקחים שיש ללמוד בגיל ההתבגרות הדמדומי.

 

ההורים שלי נתנו לי דבר נפלא שנקרא "אהבה ללא תנאי" , שאם תרצו לשבת איתי לשיחה על כך, תגלו שמבחינתי מדובר באנרגיית

החיים, הצ'י אם תרצו, בפני עצמה.

הורים מקבלים, סומכים ועוזרים בכל מה שניתן. כל רסיס קטן של אסרטיביות ותעוזה שאנשים מחמיאים לי עליו כיום, הוא בזכותם.

 

אני לא יודעת למה אני מדברת דווקא על זה, אבל זה פשוט נראה לי כמו דבר שחשוב להגיד, ולהנציח אפילו, מעל דפי הרשת.

אני יכולה לספר לכם אנקדוטות מרגשות או משעשעות אחרות מחיי היומיום, אבל הרגיש לי חשוב להתחיל ולדבר דווקא על זה.

 

אני מנסה לחשוב מה אני רוצה שיקרה עם הבלוג הזה, כואב לי נורא באגו שהוא כבר לא בלוג פעיל במיוחד,

קשה מאוד לשעשע ולבדר קהל שאתה לא בטוח שקיים בכלל.

פעם, כל פוסט הרגיש כמו הופעה. הייתי עוטה את התלבושת הכי מתאימה, את האיפור, מכינה את מיתרי הקול ויוצאת לבמה עם 

החומר הכי טוב שיש לי. 

היום, ובכן... היום אני מעדיפה להשאיר הכל בארון ולשמור את החומר הטוב לעצמי, לפחות עד שתהיה לגליזציה.

 

חוצמזה, אני לא יודעת איך ניתן לצפות ממני לחשוב על הדברים המצחיקים שקורים לי בחיים, כאשר הדבר הכי חשוב שיושב לי כרגע 

על הראש הוא להצליח להתעורר מחר בבוקר.

אני אחרי שבוע קשה ביותר שבו קמתי בכל בוקר בשש וחצי. בחלק מהימים הייתי במכון כושר בשבע בבוקר, כדי שאספיק לסיים בתשע,

וללכת ללימודים,מתוך הכרה בעובדה שאם זה לא יהיה בשבע בבוקר, זה פשוט לא יהיה.

מכל יום מטורף כזה חזרתי הביתה בסביבות 22:00 ולפעמים גם אחרי 23:00.

אתמול היה שיא השיאים. הייתי במכון בשבע בבוקר,בעשר כבר הייתי בלימודים וסיימתי ללמוד באחת עשרה בלילה.

בסביבות 21:00 קצת לפני שהתחיל תרגול בג'אבה מצאתי עצמי מציירת על הלוח דברים שנראים לי מצחיקים אבל גרמו לחברה שלי 

לצלם כדי שתהיה לה עילה מספקת לחתום על טופס אשפוז בכפייה.

אני בטוחה שצ'ביצ'ב מעריך את המחווה שלי, למרות שאחרים הטילו ספקות כבדים וחשבו האם להתחיל להטיל גם אבנים.

לא קל בכלל לנסות לשמור בקנאות על ממוצע מעל 90 בהנדסה. זה עולה בהרבה דם ,כסף ודמעות. אף אחד כבר לא מקבל יזע כאמצעי תשלום יותר,

ותאכלס? מי אני שאתווכח איתם על כך? אני יודעת לעשות את המקסימום, זה מה יש.

 

כל מה שנשאר לעשות זה להתפלל שיום אחד תהיה לי עבודה שתכניס לי כל כך הרבה כסף כדי שכל המשטר הקומוניסטי הזה ישתלם.

לפעמים ממש מפחיד אותי לחשוב שאחרי כל ההשקעה הזו, אני אמצא את עצמי משתמשת בכישרון הכי גדול שלי כדי לעשות כסף גדול,

וכשאני אומרת כישרון גדול אני לא מתכוונת לכישורי האינטגרציה שלי.

 

לאחיינית הבכורה שלי מלאו 10. היא קיבלה סמארטפון חדש ומאז טוחנת לי את השכל במטחנת בשר גסה,דרך הוואטסאפ.

בכל פעם שהיא שולחת לי הודעה ושואלת אותי מה שלומי, אני שולחת לה תמונה של הדף שמולי במחברת (כי אני נשבעת,שתמיד בכל

רגע נתון,יש מולי דף של מחברת ואני באמצע פתרון תרגילים), והיא עונה תגובות מלאות חלחלה ואז אני לא שומעת ממנה יותר באותו יום.

אני עוד לא יודעת אם אני מעוררת בה רצון למות או רצון לסרס מתמטיקאים כדי שלא יתרבו.

 

אני כל הזמן חושבת שאני מפחידה אותה יותר מהסצינה בפרדי 6 שבה פרדי מוציא לזאק את המכשיר שמיעה מהאוזן עם מסרגה.

אם מישהו מכם לא זוכר את הסצינה הזו, לעזאזל איתכם, אני מרגישה אוטומטית זקנה יותר בשש שנים ושני רבעונים.

היא לא ילדה שאוהבת ללמוד, אבל כשחושבים על זה גם אני לא אהבתי ללמוד.

בכל שנותיי בתיכון ביליתי יותר בים מאשר בבית הספר, וחשבתי שיותר חשוב ללכת לעבוד מאשר להתייצב לבחינת בגרות במתמטיקה, 

וכל קשר ביני לבין ביולוגיה היה הניסויים שערכתי בעצמי עם בן הזוג דאז.

אבל זה רק נורמלי.

 

זה רק נורמלי שהדבר שהכי שנאתי אז, המתמטיקה, הפכה להיות אחד מכישרונותיי הגדולים ביותר.

 

יש הרבה דברים טובים לשמוח עליהם.

השנתיים האחרונות היו פוריות מאוד מבחינת כמות הספרים שיצא לי לקרוא והמוזיקה החדשה שיצא לי להיחשף אליה,

ולא אמשיך לפאר ולהדר בכך שאפרט לכם בדיוק כמה.

 

מה שכן,

לאחרונה חזרתי לקרוא עיתונים.

מה שאומר שאקטואליה חוזרת להיות אישיו בעיניי, הדבר היחיד הטוב שזה אומר, זה שיש לי יותר נושאים שאני יכולה להרחיב עליהם

ולנסות לשחק אותה ילדה סרקסטית ומצחיקה כמו שהייתי פעם.

פעם, לפני שהתחלתי להגשים את כל החלומות שלי.

 

מצחיק לחשוב שאני קצת על הפסגה של ההר שתמיד הרמתי אליו עיניו וקיוויתי לכבוש,

מצחיק לחשוב שכשסיימתי לעלות מצאתי הר חדש, גבוה יותר, שרק מן הפסגה הזו אני יכולה כעת לחמוד את פסגתו.

מצחיק אותי לחשוב שאני מצפה להגיע להגשמה עצמית, כי בחיים לא תפסתי מעצמי מאמינה גדולה בבלתי אפשרי.

 

אבל כזאת הייתי וכזאת אהיה,

וכנראה שלא כל כך השתניתי. אני רוצה הכל, ושומדבר אף פעם אינו מספיק.

ואם קשה בדרך, אני אתבכיין.

ואם קל מדי, אני אדאג להרים לי אתגרים.

ואם אני לא מעניינת אני אסתום ת'פה.

 

סיונרה.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 6/3/2014 22:36
29 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של Dragon 18 ב-14/3/2014 10:27

---