נגיעות

אני אוהב לגעת, זאת העבודה שלי. אני מסתובב לי בעולם ונוגע, בסופו של דבר אני אגע גם בכם. מידי פעם אני עושה משהו מקורי אבל בד"כ אני סתם נוגע בצורה רגילה.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא שמח מכל הסבל שאני מביא סביב, אבל זה התפקיד שהיא נתנה לי ולרב אני עושה אותו בשמחה.

יש כאלה שממש מופתעים כשאני בא, הם לא מבינים מה קרה, צריך להסביר להם לאט.

יש כאלה שקוראים לי לבוא, ואם הם צעקו חזק מספיק אז אני מגיע.

יש כאלה שסתם מחכים לי, ואם אני באזור אז אני קופץ לרגע.

ויש כאלה שהיא שולחת אותי אליהם.... פעם בכמה זמן אני ממש מתעצבן מהבקשות שלה...

אני לא אשכח לה איך בשנת 97 התחשק לה על צעירים, טריים... הבאתי לה 73 כאלה בלילה אחד. היא היתה מאושרת... אני דווקא לא.

אין לי חברים, אבל תמיד לאלה שעושים את התפקיד שלי אין חברים,  הריח בלתי נסבל.

אני לא מתגעגע לחברים שלי, כאן בנצח שלנו הכל זמני, גם החברים.

פעם בכמה זמן נותנים אצלכם למישהו באיזה סרט לשחק אותי ותמיד יש לו גלימה שחורה או משהו, אני דווקא יותר בקטע של חולצות הוואי ומכנסי ברמודה.

תמיד חושבים שאני והשטן חברים, אבל אני לא סובל אותו,  שונא מינויים פוליטיים.

קוראים לי מוות, בקרוב תסתיים הקדנציה שלי ואני אצטרך למצוא לעצמי תפקיד חדש, אולי אני ארוץ לראשות עיר, אולי אני אקח הפסקה ואלך לטפס על איזה הר תת קרקעי.

התפקיד שינה אותי, יש תפקידים שאתה נכנס אליהם מישהו אחד, ויוצא מהם מישהו אחר.

פעם חשבתי שאני מבין את הטבע האנושי, היום אני בטוח שטבע זו רק חברת תרופות.

לפני כמה ימים היא בקשה ממני להביא לה כלב, זה עצבן אותי, בחוזה שלי התעקשתי על סעיף מפורש שאומר שכל מה שנוגע לחיות - הוא לא ענייני, ניסיתי לסרב, הזכרתי לה את החוזה שלי, אבל לך תתווכח עם אלוהים, כבר עדיף להתווכח עם בת תמותה.

מתוקף תפקידי יש לי כוחות, אני רואה את נפש המושא שאני הולך לגעת בו, לא תמיד אני מסתכל, אבל הוא היה כלכך יפה, גולדן רטריבר בצבע זהב עמוק, מבחוץ הוא נראה כלכך אצילי שהייתי חייב להסתכל גם פנימה.

ראיתי הרבה נפשות בקדנציה שלי, אנשים שנחשבים טובים ונפלאים, אבל תמיד ראיתי איך כל פעולותיהם נעשו מתוך אינטרס, תמיד הם רצו להשיג משהו, גם כשהם עשו מעשה טוב הוא לא היה טהור, הוא היה או למען אינטרס או תוצאה של ערכים מוטבעים.

ואצל הכלב כלום.

לסיפוביץ' היתה רק אהבה.

הבעלים שלו קראו לו ככה בגלל שהתקפי הזעם שלו הזכירו את ההתקפים של אנדי סיפוביץ' מ NYPD ... הם לא הבינו שהוא מנסה להזהיר אותם מרוחות שהוא הזה.

נפשו היתה הפשוטה שראיתי. רק דבר אחד היה בה - אהבה. כל השאר אינסטינקטים.

פעם שנייה שאני מצטער שאני הוא מוות. (שנת 97 הייתה פעם ראשונה). פעם שלישית אין מי שיקנה לי גלידה.

התקרבתי לגעת בו

היד שלי רעדה, הושטתי אצבע לכיוונו, לאט לאט, המרחק ביננו מתקצר.... הנשמה שלו מתחילה להרגיש בנוכחות שלי.

אם לא הייתי המוות, כנראה שעכשיו הייתי רוצה למות. אבל זאת לא פריבילגיה שיש לי.

אני שולח את האצבע ליצור מגע... ומילימטר לפני הנגיעה, פתאום... אהה .. אההה.. אההה ... אאאאפצ'י

אאאאפצ'י, אאאאפצ'י

לעזאזל, אני אלרגי לכלבים.

אולי זה סימן משמיים אני מקווה לעצמי, ואז אני נזכר שהיא בעצמה שלחה אותי לכאן... לעזאזל איתה

אני כבר זקן בשביל המשחקים האלה.

איך אני יוצא מזה ?! אסור לסרב לאלוהים, היא פסיכית בכל מה שקשור במשמעת.

התחלתי את הסיפור הזה לפני שבועיים וחצי ואין לי מושג איך להמשיך...

אתם מוזמנים להציע לי רעיון או לכתוב המשך בעצמכם.

- אגב, בשנת 97 התרחש אסון המסוקים בו נהרגו 73 חיילים, לא יודע למה הרגשתי צורך לדחוף את זה לסיפור.

כנראה שהדבר שאני הכי אוהב בעולם זה כלבים, למרבה היגון לפני כמה שנים התחילה אצלי אלרגיה אליהם. אלוהים בת זונה.

שיהיה לכולם שבוע מהנה, מקווה שאני אמצע זמן גם לרשום פוסט נורמלי במהלכו !