אני אמנם חדש באיזור

אבל אנשים לא מורידים ממני את המבט

לפעמים אפילו לא נעים לי ממנו

מאז שאנחנו יחד מסתכלים רק עליי

אני חושב שהוא אוהב אותי, קשה לדעת

כשהוא מסתכל עליי, מבטו מהפנט

אני מאוהב בו

הוא מכיל אותי

אני לא מסוגל לעזוב אותו לבד לרגע

אתמול בערב הוא בהה בי קצת

פתאום הוא התחיל לגעת בי

בהתחלה הוא נגע חלש... בקטנה

עם הזמן זה התגבר

הנשימות שלי נעשו כבדות

פתאום הוא נוגע חזק יותר

הוא כבר נוגע בי עם שניי הידיים

זה חזק, אפילו חזק מידי

אני לא יכול יותר

אני מתפוצץ

אני משפריץ את כל הלבן שלי על המראה ממול

את הקצת שנשאר הוא מנגב מעליי

לא עוברת דקה ואני נרגע קצת

אני שם לב שאני מדמם קצת

מנסה לחשוב מתי פעם אחרונה קבלתי מחזור

חשבתי שהוא אוהב אותי

אני מת מפנים

בעצם

חצ'קונים לא אמורים לקבל מחזור!

אז קמת בבוקר ניגשת למראה ומולך מופיע חצ'קון ענק עם שארית קטנה שמזכירה את מה שפעם היה הפרצוף שלך, כאן מתחילה שאלת השאלות  הנצחית – אותה מחשבה שהטרידה את נשיא ארה"ב במלחמת העולם השניה – "לפוצץ או לא לפוצץ?"

מצד אחד, נחמד לך שאנשים שאתה מכיר מזהים אותך ואומרים 'שלום' (לפעמים הם גם אומרים 'תחנק' ודברים אחרים, אנשים מצחיקים), מצד שני אתה יודע שאם תפוצץ אתה עלול להגרר למערכת יחסים ארוכת טווח עם פצע פרצופי שמסרב להגליד (יש גם אנשים שמתמודדים עם זה מלידה ולמעשה מקווים שיצמחו לנו חצ'קונים כדי להסתיר חלקים נרחבים מהפנים שלהם).

[פצע פרצופי, פצע פרצופי – ייפ ייפ

זחל זחלילי, זחל זחלילי – ייפ ייפ]

מה הם בכלל עושים עלינו אחרי גיל התבגרות, הבטיחו לנו שהם יפסיקו, אמרו "פצעי בגרות", נכון?

כשיהיה לי ילד אני אגיד לו: "ילד יקר, החצ'קונים האלה שיש לך עכשיו, לא יפסיקו בחיים! לנצח נצחים הם יצמחו לך על הפרצוף ואנשים יברחו ממך בצרחות". למה להלעיט אותו במעשיות? לצבוע לו את העולם בורוד? נראה לו את העולם כמו שהוא! שיתבגר כבר! אולי ככה ייעלמו לו הפצעי בגרות האלה כבר.

בכלל אם הייתי יודע שפצעי בגרות מופיעים גם אחרי גיל ההתבגרות לא הייתי טורח לעבור את הגיל, הייתי נשאר שם, לפחות בגיל הזה יכולתי לאונן אלפי פעמים ביום.

[פוסטים קצרים, מי בעד ?]