פרויקטון הטלפון (תתאמצו לקרוא את זה בתור חרוז, אל תהיו מנייקים)

את יאיר הכרתי בצבא, הגעתו  ליחידה בה שירתתי לא ממש הרטיט אותו מעונג, למעשה הוא היה כל כך לא מרוצה מהעניין עד שמייד טרח לבקש טיפול פסיכולוגי לאור חיבתו העמוקה ומעוררת הזקפה לעיזים. המפקד כמובן הפנה אותו לקב"ן וביקש ממנו לישון בחדר 6, החדר של שני ה"מיוחדים" האחרים - אני ועוד אחד.

הזמן חלף לו וביני לבין יאיר התפתחה חברות נפש עמוקה, השיא היה כאשר במהלך אחד הלילות כששנינו לא נרדמנו ופתחנו בשיחה בחזקת החושך על המשפחות הדפוקות שלנו הוא סיפר לי כיצד אביו היה מרביץ לו ולאחיו בצעירותם ועל ההתעללות שעבר. תגובתי לעניין היתה מעט קיצונית:

"פחחחח, אתה כזה אפס, כלכך מתאים לך להיות ילד מוכה, אני לא מבין איך אמא שלך התאפקה לא לפוצץ אותך בעצמה"

נכון, סימפטיה מעולם לא היתה הצד החזק שלי ויאיר לא ממש ידע מאיפה התגובה הזו נחתה עליו, אחרי שתיקה קצרה הוא נקרע מצחוק והסכים עם כל מילה שלי כששכנעתי אותו שזה שאמא לא הרביצה לו  זה אומר שהיא לא אהבה אותו מספיק.

כאלה היו היחסים בייננו, יאיר תמיד חיפש מישהו שירד עליו ואני אהבתי להיות באזור, למעשה אין דבר שאהבתי יותר מלתעב אותו בכל פיקסל קיים של נפשי העדינה. קצת אחרי שהכרנו הוא סיפר לי על אחותו הצעירה, העובדה שהוא די גונן עליה והיה מתרגז שמישהו מזכיר את אחותו הביאה אותי למצב שבמשך שנתיים דיברתי בעיקר על אחותו שמעולם לא ראיתי וכמה שהיא כוסית ואיך הייתי רוצה לטבול איבר מגופי בחלקי גופה הלחים והשעירים אלא אם היא מגלחת למטה, כמובן שהוא תמיד היה מגיב בצרור קללות שהתנגן כמוסיקה לאוזניי.

קיומו הפתטי אך מעורר החיוך של יאיר הביא אותו למצב של אהבה חסרת פשרות לבריטני ספירס והוא אפילו תלה תמונות שלה בחדרנו, הוא לימד אותי את המילים של השיר " Oops, I did it again" ובכל טקס צבאי בזמן שירת ההמנון ('התקווה' למי שלא מכיר) אני והוא היינו פוצחים בשירה שקטה של הלהיט הגדול "Oops, I did it again".

למחרת במפגש עם המפקדים בבוקר הם היו מספרים על תלונות מצד רמי הדרגות על צחקוקים מאיזור היחידה שלנו בזמן שירת ההמנון ודרשו לדעת מי האחראי לעניין. זה היה קטע די קבוע שמייד הייתי מגיב ב "אני לא רוצה להלשין אבל זה יאיר אשם בהכל".

אמנם היינו חברים טובים אבל זו היתה חברות שניזונה מהסיטואציה של השירות הצבאי, עם השחרור הקשר התרופף לו ונעלמנו איש איש לעולמו.

יאיר הפך לשורה כזו בפלאפון, מספר שאני לא אמחק אבל אני גם לא משתמש בו, יש לי הרבה כאלה, כל אחד מסיבותיו, לפעמים זה מישהו שסתם לא כיף לדבר איתו, לפעמים זה מישהו שהייתי אמור להחזיר לו טלפון והתעכבתי אז לא היה לי נעים- אחרי שבוע זה כבר מטופש להחזיר טלפון ואיכשהו אחרי שנה זה כבר מרגיש אבוד.

כנראה שכמעט לכולנו יש מספרים כאלה בטלפון או איפשהו, אנשים שהכרנו בסיטואציות כמו עבודה/ צבא/קורס ובמהלך הזמן הזה היינו חברים טובים אבל הקשר נעלם לו כשהסיטואציה השתנתה, הם הופכים למספרים בטלפון שאנחנו עוברים עליהם בדרך למספרים אחרים ולפעמים אנחנו חושבים לעצמנו שאולי יום אחד נתקשר וזה לא ממש קורה.

יאיר גר בצפון ובזמן המלחמה החלטתי לבדוק מה איתו, מיד למשמע ה 'הלו' שלו התפתחה לה השיחה:

אני : מה עם אחותך, עדיין מזדיינת עם כל העולם ?

הוא : שמוק, מה קורה ?

אני: אצלי הכל טוב, ואצל אחותך ?

הוא: היא בסדר, יש לה חבר

אני: איך הוא ?

הוא: אדיוט

אני: אתה קורא לי אדיוט ??

הוא: חחח, אז מה חדש בחייך האומללים ?

אני: שום דבר מעניין, מה איתך, מצאת מישהי מספיק טיפשה בשביל לסבול אותך ?

הוא : דווקא כן!

אני: וואלה? בטח סתומה לגמרי, בת כמה ?

הוא: גדולה ממני ב 10 שנים

אני: די! מה ההורים שלך אומרים על זה ?

הוא: הם מרוצים

אני : איך זה?

הוא : הם חשבו שאני הומו עד היום

אני: J , חשבו שאתה הומו ?! הם לא ידעו שאתה מזיין רק עיזים ממין נקבה? אגב, היא מחליפה לך חיתולים ?

הוא: הספר שקנית לי לשחרור היה ממש טוב, איפה תלית את התמונה שקניתי לך ?

אני: חשבתי לתלות אותה בשירותים אבל היא לא התאימה אז עטפתי אותה שוב ונתתי מתנה לקבצן שנראה לי חביב

וכך נמשכה לה השיחה שבה עדכנו אחד את השני על אירועי השנים האחרונות כשבמקום פסיקים אני מזכיר את אחותו והוא מקלל אותי.

זה לא שאני רוצה או מקווה לחדש את החברות, אבל היה נחמד לשמוע ממנו והשיחה היתה כיפית וחביבה, הוא הבטיח לנסות לתפוס לי קטיושה וקבענו לדבר שוב במלחמה הבאה.

אז עכשיו תורכם, תעברו על המספרים בפלאפון שלכם, בטח תתקלו במספר של מישה/י שהשנה אפילו אפילו לא החלפתם איתו/ה 'שנה טובה', בלי סיבה מוצלחת, סתם כי הקשר כבר לא ממש קיים, אז למה לא תרימו טלפון, אולי אפילו ייצא לכם פוסט מזה.

שנה טובה