חרוטון

כשאתה באמת תנסה להתאבד - אתה תצליח!

אי שם בפוסט מספרים שלי עלו כמה תהיות לגבי איך הצלחתי גם לבקר בכלא צבאי ואחר כך גם לקבל חייל מצטיין, אמרתי שאני אכתוב על זה פעם בפירוט ביום מן הימים והיא המשיכה להזכיר לי את הענין.

אז הנה מגיע לו הפוסט ה 100 שלי (לא כולל אחד שמחקתי) וחשבתי שזו הזדמנות טובה לגון והפעם אני אשעמם אתכם בפוסט כנה וארוך על עצמי. ממש 'חיי שכאלה':

קצת לפני גיל 16 מצאתי את עצמי (די במקרה) עובד בתור מתכנת בחברת הייטק בחופשים וגם במשרה חלקית במהלך הלימודים, לקראת גיל 18 קצת חששתי שאני אהיה קרבי ורציתי להבטיח לעצמי שירות צבאי שלא יקטע את הקריירה שהתחלתי בה. התקופה היתה תקופה טובה בהייטק ולהמשיך לעבוד עוד שנה-שנתיים נשמע כמו רעיון טוב. למרות שלא הייתה לי בגרות נרשמתי ל י"ג (לימודי טכנאי/הנדסאי) ומידי פעם אפילו הגעתי לשיעורים, למרות שלא עשיתי את המבחנים של י"ג המורים הכירו אותי וידעו שאני די טוב אז גם לי"ד לא היתה לי בעיה להתקבל למרות המחסור בציונים. לי"ד כבר בכלל לא טרחתי להגיע אבל גם לא הודעתי לצה"ל אז התאפשר לי לעבוד במשרה מלאה.

רק באיזור גיל 19.5 נכנס הצבא לתמונה, מחיים של ארוחות צהריים מדושנות של איזור תעשיה בתקופת בועת ההיטק פגשתי מקרוב את חדרי האוכל הצבאיים. צה"ל שיבץ אותי בקורס מסוים שדווקא לא נחשב גרוע אבל לא היה קשור באופן ישיר לקריירת ההיטק שהתחלתי.

אמנם לרוב אני לא אדם שנאבק ודי נוטה להשלים עם דברים, החלטתי שהפעם אני נאבק עד חורמה על מנת לשנות את התפקיד שלי.

מסיבה לא ברורה בזמן הפנוי בקורס עשיתי לעצמי הרבה שריטות קטנות על היד עם אולר (לאורך, לא לרוחב) ובמהלך השיעורים עצמם כל מה שעשיתי היה למלא את המחברת בשורות של:

"אני לא רוצה להיות כאן"

(בכתב יד, לא היה לי קופי-פייסט)

בעמוד האחרון של המחברת ציירתי ציור ילדים כזה, עם בית, שמש, ילד ואבא (שצוייר עם ידיים גדולות בכוונה וכל סממנן של ילד מוכה שיכולתי לחשוב עליו), ליד כל דבר עשיתי חץ קטן ורשמתי תיאור: 'ילד', 'אבא', 'דלת', 'חלון' וכן הלאה. ליד העשן שיצא מהארובה רשמתי 'יהודים'.

אחרי שהגשתי את כל המבחנים שלי ריקים המפקדים בדקו לי את המחברת, שלחו אותה לקב"ן ואותי למשפט על זה שהגשתי מבחנים ריקים (סעיף סירוב פקודה).

כשעליתי למשפט הרב סרן ששפט אותי ניסה בכל הכח לתת לי עונש מינימלי, הוא כמעט התחנן שאני אגיד לו שאני אשנה את דרכי אם ייקל עליי בעונש, הוא ניסה בכל כוחו לשנכע אותי להגיד שאני אשתדל להתחיל ללמוד אבל אני בחור עקשן והודעתי לו שאני את הקורס שלי לא מסיים ואני מתכוון להגיש מבחנים ריקים עד שגהנום יקפא.

לא השארתי לו הרבה ברירה והוא הכניס אותי למספר ימי מעצר בבסיס, מדובר בבסיס הדרכה גדול שהמעצר שלו באותה תקופה נחשב אחד הקשים. האנשים שהיו במעצר כשנכנסתי היו בודדים והשאירו רושם של ערסים די כבדים, האמת שהייתי קצת מפוחד, כשעשינו בערב שיחה על מה כל אחד הוכנס למעצר, זה הלך בערך ככה:

ערס1: קיללת את הקצין שלי

ערס2: עריקות

ערס3: הרבצתי למפקד שלי

ערס4: איימתי על מישהו עם הנשק

אני: אממ, אני ? אני הגשתי מבחן ריק

עד אותה שיחה באותו ערב לא ממש היתה לי הזדמנות לדבר איתם וגם ככה לא ממש רציתי לדבר עם אף אחד. באופן אירוני זה ששתקתי רב היום , השריטות הקטנות על הידיים שלי וזה שהם לא האמינו לי שהכניסו אותי למעצר על מבחן ריק הביא לזה שהם דווקא פחדו ממני.

שמעתי אחד מהם לוחש לשניים אחרים "נראה לי זה כבד כבד בפלילים"

הסתרתי את זה שזה הצחיק אותי ובימים שאח"כ הסתדרתי עם כולם מצוין.

המעצר הקצר שם היה קשה בטירוף, עבדנו כמו חמורים מצאת החמה עד הלילה כשאפילו מש"קי המעצר עובדים איתנו.

כשיצאתי משם התקפלתי מההצהרות שלי לגבי הקורס, השלמתי את כל המבחנים ביומיים ונשלחתי לבסיס חדש. (מתוך כוונה להמשיך את המאבק בבסיס עם מעצר יותר אנושי).

בבסיס החדש טרחתי ליידע את כל מי שאפשר שאני לא מרוצה מהמקצוע שנתנו לי ושגם השיבוץ שלי לא מוצא חן בעיניי, התחלתי לעשות בעיות בקטנה ... מהר מאוד הגעתי לקב"ן של הבסיס שהיה ידוע בתור קב"ן שלא מוציאים ממנו כלום וניסיתי להסביר לו בהגיון למה הוא צריך לפסול את המקצוע שלי.

הוא לא השתכנע ובבפעמים הבאות כבר די התרסקתי אצלו... התחלתי לבכות אצלו על כמה רע ומר גורלי. אחרי תקופה של ביקורים אצלו שלא נתנו לי כלום (חוץ מהפניה לפסיכאטר שגם לא נתן לי כלום) הוא אמר לי "אם כלכך רע לך אתה יכול ללכת" (ללא אישור כמובן)

אז באמת הלכתי

אחרי נפקדות של כמעט שבועיים הסגרתי את עצמי והוכנסתי למספר ימי מעצר בבסיס, הפעם המעצר המעצר היה קל ואיך שיצאתי משם דרשתי לראות את הקב"ן ששוב אמר לי "אף אחד לא מחזיק אותך כאן בכח, אתה יכול ללכת". אז מייד הלכתי שוב.

אחרי חודש ומשהו לוכדי עריקים הגיעו לביתי ונשלחתי לכלא צבאי לתקופה קצרה... אמנם חווית הכלא היתה דווקא סבירה לחלוטין אבל כשיצאתי מהכלא כבר היתה לי בעיה, צברתי הרבה זמן "על תנאי" שהיה מופעל לי אם הייתי נפקד/עורק שוב. מה גם שהפז"מ לא דופק בכל הזמן הזה וזה מבאס נורא.

לא הייתי ביחידה שלי כבר תקופה ארוכה ובנתיים התחלף שם המפקד, למפקד החדש קראו ד'.

ד' רק שמע סיפורים עליי ואני מניח שהוא דמיין אותי באופן שונה לגמרי (בפועל אני נראה ילד טוב ירושלים) ...

כשנכנסתי למשרד שלו בפעם הראשונה הוא ישר צחקק והופתע שאני הוא החייל הבעייתי שלו...

החלטתי שאני כבר רוצה להשתחרר בכל מחיר ושאני אשיג לעצמי פרופיל 21 נפשי.

באחד הפעמים שהייתי בבית חיממתי סכין לא חדה על הגז וכשהיא להטה הנחתי אותה לרגע במקום שבו נהוג לחתוך את הורידים, שטפתי את זה עם מים וחיכיתי מעט, כששלפוחית בצורת פס נוצרה מייד קילפתי אותה, זה יצר אדומומיות כזו שנראתה ממש כמו חתך עמוק.

בפעם הבאה אצל הקב"ן התפרצתי עליו והראיתי לו את ה"חתך", אמרתי לו שחתכתי את עצמי.

הוא ענה לי ברוגע: "כשבאמת תנסה להתאבד, אתה תצליח!"

המחמאה הכי מעוותת שקיבלתי בחיי.

הייתי חסר אונים ... חסר כוחות ... חסר תקווה... הרגשתי צורך לנח לאיזה חודש ואז להמשיך לערוק ולעשות בעיות (לא התכוונתי באמת לנסות להתאבד, הרי רק כשהייתי באמת מצליח זה אולי היה משכנע את הקב"ן שלי).

אבל עם כל הכבוד לתוכניות והכוונות שלי, ל ד' כבר היו תוכניות אחרות לגבי איך הוא הופך אותי לחייל מהשורה.

המשך יבוא

נכתב על ידי חרוטון-, 13/12/2006 17:49, בקטגוריה
106 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק לקטע