כשהייתי בצבא היינו מוקפים באנשי קבע שפיתחו תחביב מעצבן שקוראים לו 'להתחתן', לא שיש לי בעיה עם מוסד הנישואין אבל הם פשוט עשו את זה ממש ממש הרבה. לעיתים קרובות החתן היה עובר בין הרווקים באירוע ומשתמש בצירוף המילים המטריד:
"טוב שבאת, בקרוב אצלך".
קצת אחרי שיאיר (חבר) ואני שמנו לב שמדובר במאורע שחוזר על עצמו אימצנו את אותו צירוף המילים כתחליף למילים קצרות כגון: 'שלום', 'היי', 'תחנק' ... וכך קרה שבכל בוקר היינו נפגשים בבסיס ומייד מברכים אחד את השני "טוב שבאת, בקרוב אצלך". זה הפך למין 'קטע' שכזה, סוג של הרגל חביב ששעשע רק את שנינו. מבין כל הקטעים שהיו לנו זה הקטע היחיד ששרד גם אחרי הצבא וחזר על עצמו גם כשנפגשנו אחת לשנה באיזה חתונה של מישהו מהצבא או אפילו סתם ברחוב.
וגם לפני כמה שבועות כשנפגשתי עם יאיר אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו קפצתי אל מולו בהנאה ואמרתי בקול רם וצלול: "טוב שבאת, בקרוב אצלך".
כמה חבל שהאירוע בו נפגשנו היה ההלוויה של אמא של חבר משותף.
אפילו יותר חבל שיאיר לא שם לב לשתיקה והמבטים שנחרטו בפניהם של הסובבים אותנו ובחר דווקא באותה נקודת זמן אומללה להעלב על זה שאיחלתי לאימו למות (מהתקף לב אם מתייחסים לסיבת המוות בהלוויה).
כמובן שמתוך אינסטינקט הוא מייד ענה בשצף קללות שנפסק רק כאשר הוא שם לב שאני כבר לא במקום ושכל משתתפי ההלוויה כולל סבתא מרגלית (שתזכה לחיים ארוכים) בוהים בו.
אבל אפילו עוד יותר חבל שאני יושב פה וממציא סיפורים שלא היו ולא קרו סתם בגלל שאני נזכר באנשים ותוהה איזה חוויות היו יכולות לקרות אם היינו נפגשים לעיתים יותר קרובות.
ולנושא אחר, מכירים את הקליפ "אחריות" של יוני בלוך (קליפ פשוט וממש חמוד לדעתי) ?
זה רק אני או שהימני שם נראה וזז לגמרי כמו ג'ק בלאק ??? בכלל לא ידעתי שהוא בארץ