בר קבועים    הוסף לקבועים שלי    שלח המלצה לחבר    משלוח תמונות לסלולר    לינק ישיר לבלוג    דף כניסה

אין מה לספר, יש אנשים שחושבים שהם מכירים אותי אבל זה לא נכון. הם מנסים להכיר אותי ולהתקרב ואני משחק איתם את המשחק שלהם רק כדי לגלות שמאוחר יותר הם לא מכירים. זה באמת שווה את זה? החיים שלי, גם כן חיים.. אולי בסוף אני אמצא את הסדר שאני רוצה.
כינוי: Oxygen
בן: 43
תמונה
מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

 << יולי 2006 >> 
א ב ג ד ה ו ש
            1
2 3 4 5 6 7 8
9 10 11 12 13 14 15
16 17 18 19 20 21 22
23 24 25 26 27 28 29
30 31          


שיר שתמיד עושה לי טוב
Louis Armstrong - What A Wonderful World


מסרים:
הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« • התואמים • » ±
« טיפוסים של חורף. » ±
« צמחונות » ±




בריאות, כי כבר הגעתי לשפל
ספורט ודיאטה, מלחמה לכל החיים לצערי
לחיות חיים "אמיתיים" (לפי ההגדרה שלי)
להפסיק לחשוב בצורה מקובעת
לא להיות לחוץ מכל שטות
לעוף!

את הצלצול ב8 בערב לקחת כדורים
משחקים ברגשות
צביעות
שקרים
לעמוד במקום
טיפשות
כשעוברים כמה ימים בלי להיות אקטיבי

מיוחדת שלי
חורף
לעשות לאנשים טוב
להוציא חיוכים מאנשים זרים
מקלחת חמה
להכין ארוחות מרשימות
לצלם
בנות..
אלכוהול

A Perfect Circle
Anouk
Cascada
Cradle Of Filth
Dee Dee
Dream Theatre
Evanescence
Fountains of Wayne
Kittie
Korn
Porcupine Tree
Radiohead
Rage Against The Machine
Randy Crawford
Slipknot
דניאל סלומון
קרן פלס

A Clockwork Orange
American History X
Back to the Future
Beetlejuice
Cube
Fight Club
Forrest Gump
Indiana Jones
James Bond
Kill Bill I
Lost and Delirious
Memories of a Geisha
Nightmare On Elm Street
Pulp Fiction
Requiem for a Dream
Star Wars
The Butterfly Effect
The Fifth Element
The Princess Bride
Trainspotting
Twelve Monkeys
What the Bleep Do We Know
Willy Wonka & the Chocolate Factory
חוכמת הבייגלה
מבצע סבתא
7/2006    
בין זלזול להתנשאות
יש לי בעיה.
אני לא מסוגל להתחבר לאנשים שאני מוצא אותם שיטחיים.
אני מסתכל על אנשים שנמצאים איתי בפרוייקט הקטן שלי ומשתגע!
אני צריך להזכיר לעצמי שבעצם לא באתי לשם לעשות חברים אבל כמו כל דבר בחיים, זה הרבה יותר קל כשאתה מוקף באנשים שאתה אוהב.

הומור של ילדים!
באופן טבעי התחלקנו לנו הצעירים והמבוגרים. אם תשאלו אותי, החיבור הכי נהדר שיש לי הוא עם מישהי בת 30 שהיא כ"כ כמו החברים שלי =)
אני מסתכל על הקבוצה ה"צעירה" וכל הזמן צוחקים משטויות. הומור של גנון!
בא לי לקום וללכת בכל פעם שיש את המשחק הזה "בובי.. בעלי.. אני אשתך". תסתמי כבר את הפה!! את בת 28 והוא בן 17 ואין לי זין לשטויות האלו.
היום לפני המתיחות: "בעלי עובר טסט כרגע אז אנא לחשוב מחשבויות חיוביות". רציתי למות.
וזו רק דוגמה. זה מטריף אותי..

טיפשות!
של מישהי אחרת.. היא זועפת ושמה זין על החיים כי היא "עושה מוסיקה" ולשמוע את הדיון הפנימי שלה לגבי זה שהיא צריכה תעודת בגרות רק בשביל לעשות את אבא שלה שמח בגיל 20. אני מצטער אבל אין לי שום כבוד לאנשים כאלה. תעודת בגרות! זה המינימום.. אני לא מדבר על תואר אבל זה הידע הבסיסי שאני חושב שכל בן אדם זקוק לו. ממש אפשר לראות ולהרגיש אנשים שהם לא משכילים.

ואלה רק דוגמאות.
אז כנראה שהבעיה היא אצלי?
תנו לי את המבוגרים יותר שאפשר לנהל איתם שיחה רצינית בארוחה ולא לשמוע את היבבות הילדותיות האלו.
אני מתגעגע להומור ציני טוב. כזה שבא בתור הערות קטנות. ככה אני מתבדח..
יש מצב.. זורמים עם המצב ואז זורקים איזו הערה צינית מבדחת שמעלה חיוך או צחוק.

יש שם אנשים שאני לא אוהב. אני מצטער.. ניסיתי ו..לא. אני כ"כ עצבני כלפי אנשים.


קשה לי עם ההגדרות החדשות של ירידה במשקל.
לרדת רק בשומן ולהעלות שריר ומים בגוף ואז להשאר באותו המשקל פחות או יותר.
אני מרגיש ורואה שאני יורד. יש לי חולצות שממש גדולות עלי כבר =)
הכושר השתפר באופן משמעותי. אני רואה את זה על שעון הדופק. אני שורף פחות קלוריות ולא ממש מגיע לטווח העליון של הדופק שלי.
בהתחלה כשהייתי עושה אופניים, הייתי עושה 2 וחצי דקות ואז מפסיק כי הרגליים שלי כאבו ודופק רץ. אח"כ כבר 5 דקות והיום הצלחתי יותר מ10 דקות רצופות!
אם פעם היה לוקח לי שעה וקצת לעשות 45 דקות אופניים כולל עצירות, היום לקח לי 48 דקות לעשות את הכל והדופק לא ממש רץ. אני כ"כ שמח! מחר אני אנסה יותר.

היום בחדר כושר אחת המדריכות ראתה אותי עם המכשיר של הבטן ואמרה לי שעוד קצת ויש לי בטן כמו שוקולד. (במבטא צרפתי כבד.. לקח לי זמן להבין למה היא מתכוונת: -קוביות!-) אני עדיין טוען שיש בעיה עם המכשיר כי כשאני עושה לבד כפיפות בטן, כואב לי ועם המכשיר אני כבר מרים 72 ק"ג וזה לא כ"כ מרגיש. אבל זה יוצר המון רושם =)שמור   בטל
    נכתב על ידי Oxygen ב 31/7/2006 17:38
    24 תגובות     הוסף תגובה     הצג תגובות כאן    לינק ישיר לקטע    שלח ל'שווה קריאה'

בעירי היו שתי עלמות
אחת רצתה רק סקס והתאהבה. אהבה בלתי אפשרית למימוש.
עם השניה הייתה אהבה ועכשיו היא רוצה רק סקס.

ואני אידיוט.
מכניס את עצמי למלכודת הדבש.

איך אפשר לכעוס על עצמך? להעניש? מגיע לי.

אולי תלמד להגיד -לא- פעם אחת?!שמור   בטל
    נכתב על ידי Oxygen ב 27/7/2006 17:22
    34 תגובות     הוסף תגובה     הצג תגובות כאן    לינק ישיר לקטע    שלח ל'שווה קריאה'

קצת פרטים (כושר, אקסית ותאונה)
אני ממש מצטער שהבלוג שלי נעשה משעמם לאחרונה. החיים שלי לא ממש משעממים וכל יום אני מגלה משהו חדש.
הבנתי דרך אנשים (בלי להלשין) שהסוד שלי התגלה. זה פשוט מוזר כל העניין..
באתי לוינגייט ופתאום היא שם. אחת מהאקסיות. הקשר המשמעותי האחרון שהיה לי.

אז אולי הייתי מצפה לקצת מתח או משהו אבל הכל טוב. אני מניח שאני והיא מגיבים אחד לשני בדיוק כמו שאנחנו מגיבים לאנשים אחרים.
מה שעצבן אותי עדיין מעצבן ומה שמשך עדיין מושך. =) גרר.

אז נספר לכם קצת על מה שעובר עלי ואח"כ נספר גם למה אני לא הולך להתעמק בזה.
די נעצרתי אחרי ה15 ק"ג. זה בטח בגלל שאני לא ממש עושה ספורט כי אני מפחד. הרגליים כואבות ואני בכלל דואג.
החלטתי ללכת לתוכנית של מכון וינגייט. זו תוכנית לשנה כשבחודש הראשון אני מגיע לשם בכל יום (חוץ משבת).
מגיעים מוקדם בבוקר, עושים ספורט שעה ואז אוכלים ארוחת בוקר. אחרי הארוחה יש הרצאה ואז עוד שתי פעילויות, ארוחת צהריים וחוזרים ביחד עם הפקקים הבייתה במצב הזוי של בין שינה לתשישות להיי מחורבן וחרמנות יתר.
אחרי החודש הראשון כל אחד מתאמן לבד אבל עדיין יומיים בשבוע צריך ללכת לשם לעשות את סדר היום הזה.

אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לקחת על עצמי כזאת תוכנית אז עכשיו זה הזמן. בכל זאת אני יכול להתנתק מהכל לכמה רגעים.
הכושר הוא כמובן עם פיקוח רפואי ואני לא חושב שאני יכול למצוא מקום אחר בארץ עם כזאת רמת מקצועיות. יש המון גיוון וזה לא סתם חדר כושר וזה מסלול שפשוט נראה מתאים.

ד"א, זה לא ממש כמו "לרדת בגדול" למרות שתוכנית הטלוויזיה מבוססת על התוכנית הזאת ויש לי המון מה להגיד על זה אבל זה לא לכאן. אל תשכחו שבכל זאת זו רק טלוויזיה מכל מה שמשתמע. (לא שהם לא ירדו במשקל. ראיתי ודיברתי איתם אבל יש דברים אחרים..)

אז עכשיו זה השבוע השני שלי שם.
אני מרגיש את הנזק שהקריש עשה ואני מתפלל שזה יעבור אבל בגלל שאני פסימי אני די מתבאס. איזה חרא פסימי אני =) אומרים שפסימים לא מתאכזבים אז אני גם יודע שיהיה רע וגם רע לי בגלל זה. חח..
אני לא יכול ללכת הרבה. מחר יש לי פגישה עם הפרופסור שעוקב אחרי ואני אברר דברים יותר לעומק.
אני לא יודע אם הרגליים כואבות בגלל זרימת הדם או בגלל שלא הפעלתי אותן כ"כ הרבה זמן.
בנתיים אני לא מעמיס עליהן ועושה 45 דקות אופניים וביחד עם הפסקות בגלל הכאבים וזה לוקח לי בסביבות שעה (ועכשיו קצת פחות! שזה טוב).
אנחנו קבוצה שלמה של אנשים ויש שם אנשים שאני ממש אוהב. יש לי את החבר'ה שלי ואני פשוט גרוע עם שמות של אנשים. כולם מכירים אותי ומדברים איתי ואני.. אני יודע רק את השמות של ה4-5 אנשים שקרובים אלי וגם זה לא תמיד.
זה די מבאס כי במקום להיות במכון הכושר ולעשות אופניים, אני יכול ללכת על הדיונות שזה נשמע פשוט יפה. גבעות חול מעל לים.. כ"כ לנקות את הראש וכולם הולכים שם וזה נורא מגבש. נו שוין.

אני לומד המון מההרצאות. הבנתי למה דיאטת אטקינס היא חרא ולמה צריך לאכול מאוזן ולא לשכוח פחממות. בחצי מילה, הגוף צריך פחממות בשביל לפרק שומנים. אם אין לו פחממות הוא יכול לפרק חלבון לפחממה ואז לפרק את השומן אבל חלבון זה שריר אז יוצא שאנחנו מפרקים שריר ובעצם ושריר זה 80% מים אז מאבדים די יפה במשקל.
אנשים שלא אכלו מספיק לחם למשל, השקילה הראתה להם שהם איבדו מים ושריר ולא הרבה שומן.
אני ירדתי 2.2 ק"ג אבל אני לא יודע כמה זה שריר וכמה זה שומן. דפקתי את הבדיקה המקדימה כי לא הייתי בצום גם עם מים. מסתבר שאין לי אחוזי שומן כ"כ גדולים. כאילו.. ברור שאני שמן ואפילו מ-א-ד אבל מבחינת אחוזים יש יותר נוראיים.
אני שרירי =) נגיד, יש מכשיר במכון כושר של שרירי הבטן אז אני מתאמן עם 52 ק"ג. יש ריבועים. אפישהו.. האמת, אני גם שמן בלי ממש כרס אז בכלל.. אבל בואו לא נכנס לזה כי אני לא אוהב לדבר על זה.

אה, ויש גם התעמלות בבריכה. אני בין היחידים שנכנסים עם חולצה. אני מתבייש ואני לא חושב שזה יעבור לי אי אפשר. אני חושב שרק עם 3 בחורות הרגשתי מספיק בנוח והורדתי חולצה והאחרות.. היו צריכות לבקש ולא הסכמתי.
אני עובד שם שעה. רץ.. שוחה.. קופץ.. מפעיל שרירים ואני לא מצליח להתחמם. תמיד הייתי כוסית שקר לה אבל זה מוגזם. בטח בגלל בעיות זרימת הדם שיש לי.
בפעם האחרונה שנכנסתי, אחרי שעה של אימון אני התנשפתי כי עבדתי קשה אבל גם רעדתי כולי ונקשתי עם השיניים. אני לא אוהב את זה..
ואם מדברים על בעיות אז גם עם האופניים אני נדפק. אחרי השעה הירכיים שלי נורא קשות. קשות כמו שהן היו עם הקריש וזה כואב ללכת. אני צריך לשכב על המזרון ולהחזיק את הרגליים למעלה על הסולמות במשך 10 דקות ואז הכל מתנקז וזה כ"כ כואב!!! אבל צריך.

אז זה הסוד הגדול שיצא.

למה לא סיפרתי?..
כי נמאס לי.
אני מרגיש שאני חצי מהזמן הורס לעצמי דברים ובחצי השני אני מתקן אותם (בצורה לא ממש מוצלחת).
נמאס לי ששואלים אותי איך הולך לי עם X והרי אני יודע שלא הולך לי טוב ואז אני רוצה להעלם. אני רוצה להיות פעם אחת גאה במשהו שעשיתי. אני לא מדבר על עוגה מוצלחת או מסיבה אלא משהו שבאמת נחשב.
אני רוצה פעם אחת לספר על תוצאה שהצלחתי להשיג ולא לספר על הדרך. אני אספר על הדרך רק אחרי ולא להתבכיין על הקשיים.
אז זה לא יהיה כאן אבל לא נורא. מי כמוני יודע שיש לי עוד כ"כ הרבה דברים לתקן ולהרוס ולתקן שנית.

חבל שאין לי פוסטים של תמונות. אולי כשאני ארגיש בנוח אני אצלם לכם קצת את וינגייט. אני רוצה שיהיו לי תמונות =)
בנתיים תסתפקו בתמונה הזאת..



זה מה שקורה כשלא עוצרים בתמרור עצור.
לאמא ואחות שלום. האוטו.. אני עוד לא יודע. נסעתי לאסוף אותן היום אחרי.
אני מרחם על אמא שלי. התקופה האחרונה נורא קשה לה. כתבתי לכם על השכנים שמציקים וזה משגע אותה. לחוץ במדינה.. העסקה עם הדירה התבטלה ואנחנו גם מפסידים המון כסף בבורסה ועכשיו זה.
אולי אני ואחותי נלחץ עליה שנעשה קצת חופש ביחד איפשהו ונברח מכל. (לא שאני יכול אבל הרעיון בפני עצמו די קוסם לי)

ועוד משהו קטן.
מישהו ראה את המפתחות שלי?? הגעתי היום הבייתה ומאז אני לא מוצא אותם. כמובן שאם אני לא אמצא אותם אז זה יכניס את אמא ללחץ עוד יותר גדול. הכנסתי את עצמי הבייתה אבל אני לא מוצא וחיפשתי בכל פינה. אני ואחותי. בלה.

ורק שתדעו שהיום התחיל מצויין!!
היו לי בדיקות היום בוינגייט (אני שורף 2300 קלוריות בלי לעשות כלום. זה מה שהגוף שלי שורף המנוחה!!) ואחרי הבדיקות הלכתי לחדר כושר להתאמן קצת ונכנסתי לאיזה חלום מתוק.
הייתה שם קבוצה של דוגמניות או משהו. כולן כ"כ יפות!! חטובות להפליא.. ארוכות.. בלונדיניות.. לבשו מכנס כ"כ קצר וחולצה שכתוב עליה "i love israel" ואני.. אני כמעט בכיתי.שמור   בטל
    נכתב על ידי Oxygen ב 24/7/2006 17:38
    21 תגובות     הוסף תגובה     הצג תגובות כאן    לינק ישיר לקטע    שלח ל'שווה קריאה'

עדכון קטן
היומיים האחרונים ובטח החודש הקרוב יבואו כמקשה אחת.
אני צריך לעצור את עצמי וכשאני לא עוצר אז כואב לי.

אני דוחף את הגוף שלי.. אני צריך להזכיר לעצמי שאני לא כמו כולם וכשאני מנסה להיות אז הגוף דואג להזכיר לי.
הידיים שלי כ"כ תפוסות מאחורי המרפקים. בחיים לא היה לי כאב כזה.. זה כאב חד.

יש לי שותפים למאמץ שאולי יהפכו לחברים אח"כ. יש סיכוי =)

בטח אין לכם מושג על מה אני מדבר.. או שאתם כבר מבינים.

היה לי היום ויכוח מפגר עם אמא ואחותי. רציתי לסוע לבקר ידידה בחיפה. היא כל הזמן בבית אז רציתי לבוא ולעשות לה קצת טוב אבל זה הפך להיות מכוער איתן אז ויתרתי. נורא קשה לי לקבל את זה שבגיל 24 אני עוד עושה חשבון לאמא לאן היא מרשה לי לסוע.

בכלל.. הבועה התל-אביבית הזאת..
אני מתנתק מהכל וכשאני מגיע הבייתה בצהריים אני פותח טלויזיה ורואה מה הפסדתי וזו מלחמה וכמה ק"מ דרומה אין (עדיין?) כלום.
בזמן שיורים בצפון ואנשים נהרגים, הלכתי לראות הצגה ה"קאמרי".

אם לא יצא לכם לראות את "המלט" אז ממש פספסתם.
זה מומלץ ברמות מטורפות. איתי טיראן הוא שחקן בחסד וכולם פשוט משחקים נפלא.
בכלל הקונספט נורא מעניין כי יושבים על כסאות שמסתובבים ואתה זז ומסתובב לכל מקום שיש אקשן וזה המון תזוזה והמון דינאמיות ו.. לכו לראות!! תאטרון במיטבו.

יאללה, צריך לקום מחר ב5 בבוקר אז לילה טוב.שמור   בטל
    נכתב על ידי Oxygen ב 17/7/2006 23:51
    20 תגובות     הוסף תגובה     הצג תגובות כאן    לינק ישיר לקטע    שלח ל'שווה קריאה'


   הדף הבא
דפים: 1  2  3  

החודש הקודם (6/2006)  החודש הבא (8/2006)  
33,838
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לOxygen אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Oxygen ועליו/ה בלבד
2004-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze