חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי

פלא!

פעמים רבות משווים שיר לילד.

כמו ילד, גם שיר יוצא אל העולם ואינך יודע לאן ילך, מה יעשה ועל מי ישפיע.

הראל ז"ל היה ילד והשפיע טובה גדולה על סביבותיו

הראל ז"ל היה גבר ונשאר ילד בן 21 אך חי בליבי ובלב רבים אחרים לאורך כל כך הרבה שנים.

פלא!

לעולם אינך יודע מה השפעת על אחר כשחייכת אליו לרגע.

לעולם אינך יודע מה טוב הבאת לעולם אפילו מבלי משים.

לעולם

פלא!

ואני חשבתי שלעמוד על במה ולשיר "דמעות הראל" אל מול המשפחה, החיילים, המכובדים והרמטכ"ל בישיבת ההסדר שנקראת על שמו זה השיא.

אני חשבתי...

פלא כבר אמרתי?

פלא!

את בנימין אסתרליס אני מכיר מספר שנים אבל רק לפני פחות מחודשיים נפגשנו לראשונה פנים אל פנים.

עד אז הכרנו, ודיברנו באופן "וירטואלי" כמו אנשים רבים וטובים שזכיתי להכיר מעל גבי המרשתת.

בזאת הפעם נפגשתי עם בנימין על כוס קפה כדי לדבר ולסער מוחות לטובת הפקת קליפ חדש לאחד השירים הקצביים מהאלבום "עומד, להשתנות".

תוך כדי מפגש, בין השאר, סיפרתי לבנימין את סיפורו המופלא של השיר "דמעות הראל".

בלי להניד עפעף בנימין התנדב להפיק קליפ ל"דמעות הראל".

"אתה בטוח?" שאלתי אותו. "אתה בטוח שאתה בטוח?" שאלתי שוב.

והוא הנהן בראשו, לוקח על עצמו ברגע פרויקט לא מתוכנן.

כך נולד לו קליפ לשיר "דמעות הראל".

טהור הוא הקליפ. נוגע בחיים הממשיכים מכאב עצום שלא יגמר לעולם.

פלא!

פלא היה לצפות בקליפ.

פלא היה לפגוש אנשים טובים לאורך כל הצילומים.

פלא היה לשמוע אחר כך מהמשפחה שצילמנו מבלי יודעים בשדה ליד המושב בו צולמו תמונותיו של הראל ז"ל המופיעות גם הן בקליפ.

פלא היה לפגוש אנשים טובים בכל ערוצי התקשורת שהסכימו לשדר את החומרים בהתראה כל כך קצרה.

פלא אבל לא מפתיע.

הוכחה נוספת ללב חי ואיכפתי המפעם בחזה האדם, יש סביבנו אנשים רבים, אנשים טובים, אנשים עם נשמה גדולה.

דמעות הראל

העבירו קישור זה הלאה:

http://youtu.be/jZh5qQGQ4Po?hd=1

הוסיפו חוליה להנצחת זכרו של הראל.

סגן הראל שרם הי"ד

נהרג חשוף בצריח בסיום פעילות מבצעית ברצועת הבטחון בלבנון.

בן 21 היה במותו

לאחר מותו הוענק לו צל"ש קצין שריון ראשי

לאחר מותו מנגינת חייו ממשיכה להתנגן בחוזקה

"חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי"

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513852

יהי זכרו ברוך!

פלא!

דמעות הראל לא יבשו זה 17 שנים

לפני כ-5 שנים שתלתי בחצר עץ לימון.
רק החורף זכינו לראות ממנו פרי, לימון אחד, לימון ראשון.
במהלך תקופת הרוחות והגשמים האחרונה (כן ירבו) נטה העץ בצורה מסוכנת עד כדי האפשרות שייתלש ממקומו. 
כמובן שכ"אבא" טוב מיד מיהרתי לקבוע עמוד בצדו ולקשור את העץ אליו כדי לעזור לו להחזיק מעמד, על מנת שישרוד את הרוחות החזקות.
עץ אחד, עץ בודד, עץ שאם הרוחות יכולות היו לו הרי שצער היה עולה על ליבי. 

אני רק עץ אחד שלא נפגע יש לי ואילו בכרמל? 
בכרמל, נפגעו עצים כל כך רבים, 
בעלי חיים כל כך רבים. 
ובני אדם... 
איזה צער עצום זה אדם שאיננו.
"...עולם שלם, אדם"

"חלק ממני הלך לו איתו 
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי"
(מתוך השיר: "דמעות הראל")


תמונה של Andres V תחת רשיון CC

לפני כ-4 שנים כתבתי את הפוסט "האחד".
אז הייתי בטוח שהנה הנה אני מסיים להוציא את אלבום המוזיקה שלי הכולל בתוכו גם את השיר "דמעות הראל".
אבל, עברו 4 שנים, ורק עתה זכיתי להוציא את "עומד, להשתנות".
באופן מצמרר בורא עולם גלגל לו הסבר אחד קטן לשאלה מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן.
לפני כ-17 שנים נהרג סגן הראל שרם הי"ד. אז היינו כבני 20, בחורים צעירים. היום אנחנו בעלי משפחות, אבות לילדים בני מצוות.
והראל?
זכרונו לברכה
והראל?
הוקמה על שמו ישיבה
והראל?
"זמרתו נקטעה באמצע טווית תו
היא נשמעת סביב הקשיבו היטב"
והראל?
אני בטוח שהיה מקים בית לתפארת. 
והראל
...
...
הזמן שחולף מעצים את הבנת החוסר
"עולם שלם, אדם"

לפני מספר שבועות זכיתי לחדש את הקשר עם משפחת שרם היקרה והעברתי להם את האלבום הכולל בתוכו "דמעות הראל".
היה מרגש לדבר עם בני המשפחה ולשמוע איך בכל שנה הם ממש רואים בעיניים בכמה אנשים נגע הראל ז"ל, כמה אנשים "חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי".
והנה בתזמון שלא יאמן זיכוני בני המשפחה לשיר לפני כשבוע "דמעות הראל".
ישיבת ההסדר הקרויה על שמו של הראל ז"ל חוגגת חצי עשור.
מצאתי עצמי שותף לאירוע מכובד ושר בו "דמעות הראל" בפני המשפחה היקרה, בפני הרמטכ"ל ובפני תלמידי/חיילי ההסדר בישיבה הקרויה על שמו.
אין מקום יותר מעצים ומרגש לשיר:
"זמרתו נקטעה באמצע טויית תו
היא נשמעת סביב הקשיבו היטב"
לא היה צריך להתאמץ ולהקשיב רק להביט לכל עבר.
 

דמעות הראל ביוטיוב

דמעות הראל


זמרים אמיתיים אינם מפסיקים לשיר.
חיילים אמיתיים אינם רוצים במתים.
פצע פעור בתוך ישותי,
ככדור שקרע זה לעולם אינו נרפא.
 
דמעה מתנוצצת בעיני לוחם,
היא מראה על זעקות גדולות שלא נשמעות.
קול דממה רמה משתולל.
דמעות קטנות, דמעות גדולות.
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.
 
זמרתו נקטעה באמצע טווית תו,
היא נשמעת סביב הקשיבו היטב.
צדיק תמים, ממש מלאך,
כולם אהבו אותו כל כך.
 
ואותה התפילה במשך אלפי שנים,
מתנגנת בתחינה על שפתי יהודים:
"אלוקים, עד מתי? מתי תאמר די?"
מתי תאמר די? עד מתי?
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.

הראל שרם הי"ד - יזכור
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513852
 

אף אחד לא רוצה למצוא עצמו במציאות של

"....

קלינמן, אתה רואה את האקדח הזה" מצהיר סיוון (שם בדוי) "הסברתי לדומיניק ולנוימן מה צריך לעשות לי איתו במקרה ו...".

חצי בצחוק, חצי ברצינות.

בדיחות והצהרות.

אף אחד לא רוצה למצוא עצמו במציאות של אלדד רגב, אודי גולדווסר וגלעד שליט.

... "

(נראה שכתבתי לפני עידן ועידנים)

וכמו לפני שנתיים, וכמו לפני שנה, אף עתה אין ולא יהיו הקופצים להחליפם במקום כאבם.

"אף אחד לא רוצה למצוא עצמו במציאות של אלדד רגב, אודי גולדווסר וגלעד שליט."

אף אחד לא רוצה שמשפחתו תהיה במצבן של משפחות רגב, גולדווסר, ארד ושליט.

אף אחד.

מאיפה חושבים? מהראש או מהלב?

מהיכן מרגישים? מהמצפון או מהשכל החושב?

כל החלטה שתלקח היא גרועה, במלחמה יש רק מפסידים, במלחמה יש רק מבוכים של אין ברירה.

אנחנו הבנו את זה כבר מזמן, השונאים שלנו ממשיכים לחשוב אחרת, לחשוב קטן קטן.

ברוכים השבים!

אחים יקרים, אלדד ואהוד.

ברוכה השוים!

יקרים יקרים.

ברוכים באשר תהיו.

כפי שתהיו, אהובים.

שמעת? ספרד אלופת אירופה! גברה על גרמניה!

אתה מבין אין ברירה... רק כך אפשר להסתכל לקרנית בעינים ולומר ולומר ולומ...

טפו! הגרמנים, מגיע להם! מצויין שהפסידו! 

אין ברירה אחרת... זאת המציאות... זאת הבחירה היחידה, אין...

סלט מעורב של אסקפיזם ומחשבה בהירה.

סלט של אמת מרירה.

לעזוב משפחה, לעזוב אישה, לעזוב ילדים, לעזוב  ולצאת למילואים.

אין מי שיערב לך שתחזור, כל הפרות הקדושות נשחטו מזמן, כל הפרות הקדושות הפכו שישליק עם הרבה בצל מטוגן.

אף אחד.

כל כך הגיוני הם כותבים, טיעונים טעונים, וראש המוסד איך שדבריו כל כך משכנעים.

ושוב, במציאות של שחור שחור מעורבב היטב עם קמצוץ של לבן,

אני נשאר עם "אף אחד", שתי ידייים לכתוב ופה אחד להתפלל: אוי, אנא עשה שיהיה פה כבר טוב.

<

o-k

הצלחת לבנון

איזה הצלחה זאת היתה!

הראנו להם לחיזבאלונים המצ'וקמקים הללו!!!1

כולנו זוכרים את תגובת ישראל מיד לאחר שנחטפו שלושת החיילים .

כמו שפירשנו פרשנים רבים לפני ובצדק: "בעוצמה ובחכמה".

השמדנו תשתיות, הצנחנו כוחות, שברנו את כל צמרת הפיקוד של החיזבאללה תוך ימים ספורים, שלטנו בשטח ביד רמה והוצאנו את כל חיילי החיזבאללה משמורות הטבע שלהם ע"פ תורת הלחימה החדשה של הרמטכ"ל חלוץ.

גאון אהוד ברק שצפה בזמנו את העתיד ודאג כבר אז שמערכת הנאוטילוס תהיה מבצעית. מערכת מצויינת שהשמידה בזריזות וביעילות כל קטיושה טיפשה שניסו לירות לכיווננו.

זוכרים איך נסראללה התחנן שנפסיק שניה לפני שהקומנדו הוריד אותו?

מה אגיד לכם, אין על אולמרט ופרץ!  אני מוריד בפניהם את הכובע. שני מנהיגים תותחים שידעו לקחת את ההחלטות בזמן, בצורה שקולה, נבונה, חדה ונטולת אינטרסים אישיים.

וכמובן, גולת הכותרת של מבצע "שלושת הבנים" בצפון, ההחזרה של החיילים האהובים הביתה ע"י סיירת מטכ"ל, כבוד!!!1

אח, איך שאני גאה להיות חלק מהעם הזה.

אשרינו שיש לנו מנהיגים כאלה, בעלי שיעור קומה שמחוברים לעם בכל רמ"ח אבריהם ועוסקים בעבודת קודש יומם ולילה.

מנהיגים שרק חושבים, פועלים ועושים הכל כדי להקל על השכבות החלשות, כדי להטיב עם כל אחד ואחד מאיתנו.

איזה מזל שאולמרט נענה לקריאת העם שלא להתפטר אחרי הלחימה. אם לא היתה הפגנת ההמונים בכיכר רבין הוא עוד היה מוותר על ראשות הממשלה בגלל הכאב הגדול שחש לאחר שנהרגו בבינת ג'בל 3 חיילים.

אשרינו מה טוב חלקנו.

אשרינו שפקחנו את עינינו.

לבנון השניה, נתינה ומנהיגות

 
"מה אתה אומר, גם אלירן (שם בדוי) הגיע? כל הכבוד!"
שבת בצהריים, נהג האוטובוס השקיע נסע בדרך לא סלולה והוריד אותנו קרוב לכל המהומה. מסביבנו רכבים, חיילים, קצינים, כולם מתארגנים. התחלנו לצעוד לכיוון הפלוגה שלנו מריחים את האווירה המהולה בקדחתנות של העושים ובשקט של אלה שיושבים מוכנים ומהרהרים במתקרב.
כשהגענו אל הפלוגה גילינו שרוב החבר'ה כבר הגיעו. היה מדהים לגלות שהיתה התייצבות של 105% מהאנשים. אלירן שתמיד חיפש תירוצים שישחררו אותו ממילואים, דומיניק שהיה בחו"ל וחזר במיוחד בשביל להתייצב, וכמובן שאר החבר'ה שפגשתי לאורך השנים האחרונות בתעסוקות ובאימונים, אנשים שעזבו אישה, ילדים, בית ועבודה, אנשים יקרים שלא שאלו יותר מדי שאלות, אלא קיבלו את הודעת ההקפצה שבמקום להציב אותנו בג'נין לתעסוקה יחסית שקטה הציבה אותנו במלחמה.
מרחוק אנחנו שומעים צפירות ולאחר מכן קרוב יותר את נפילות הטילים, נפילות שמזכירות לנו את נסיבות התכנסותנו.
כאן, בשטחי ההתארגנות, ברור לכולם שצריך לטפל בחיזבאללה, כולם מבינים שהמלחמה הזאת מוצדקת, שהמצב בגבול הצפון לא יכול להמשך כפי שהיה עד עכשיו.
הטנקים עומדים מסודרים, מוכנים, החבר'ה עובדים ודואגים ששום דבר לא יחסר ומחכים להמשך פקודות.
כולם מנסים לקלוט כל שבב ידיעה, כל זיק של הודעה. כולנו כבר שמענו והפנמנו את משמעות טילי הנ"ט, המטענים והשַמות שהם עשו במספר טנקים שכבר היו בפנים.
הלא ידוע מתגבש באופק ולובש גווני שחור, מלחמה.

o-k  
 
כה אמר המ"פ:
"חבר'ה, מחר אנחנו מתחילים אימון של יומיים, מתרעננים ומיד לאחריו נכנס ללבנון לעשות את העבודה שלנו".
"חבר'ה, מסיבות שונות שינו את ההוראות והאימון יתקיים עוד הערב במתקן אימונים אחר".
"חבר'ה, תכינו את הטנקים בעוד כמה שעות אנחנו זזים לגבול הצפון ללא אימון, זקוקים לנו".
"חבר'ה, שינוי בתוכניות רק מחר עולים לגבול, אני זז לפקודות נוספות".
 
כבר בשלב זה של הטרום לחימה השתאנו מהברבור, פקודות השתנו בחטף והבלגן התחיל לחגוג.
בסופו של דבר עלינו ללבנון מבלי להתאמן סומכים על יכולתנו ויודעים שניתן את כל שנוכל לשמירת המדינה שאנחנו אוהבים.

o-k 

"קלינמן, אתה רואה את האקדח הזה" מצהיר סיוון (שם בדוי) "הסברתי לדומיניק ולנוימן מה צריך לעשות לי איתו במקרה ו...".
חצי בצחוק, חצי ברצינות.
בדיחות והצהרות.
אף אחד לא רוצה למצוא עצמו במציאות של אלדד רגב, אודי גולדווסר וגלעד שליט.

o-k 


נכנסים!!!
יוצאים.
טלפון הביתה: "הכל בסדר".
נכנסים!!
יוצאים.
SMS הביתה: "ב"ה, בריאים ושלמים".
יושבים על הגדר.
הבלבול חוגג.
נכנסים!
יוצאים.
המג"ד חורק שיניים, מתוסכל מפקודות סותרות.
ככה לא מנהלים מלחמה.
אבל החבר'ה נותנים את כל הנשמה
 

שוב על הגבול, חלק מהפלוגה בפנים, חלק מהפלוגה הוחלף ומחכה להמשך פקודות, הסמ"פ ושאר הצוות שלנו יושב עם עוד טנקים ככח חילוץ גדודי ומתפלל שלא יהיה בנו שוב צורך.
צפירות, נפילות, יציאות תותחים שלנו, שקט. בהתחלה זה עוד הקפיץ אותנו עכשיו כבר התרגלנו.
"חבר'ה, קרה אירוע בכפר גלעדי, קטיושה נפלה על קבוצת חיילים, אני מבקש להתייחס יותר ברצינות לאזעקות ולתפוס מחסה בתוך הטנקים" מודיע הסמ"פ.
החבר'ה מתייחסים בכובד ראש לדברים ובעת צפירה נעמדים בצמוד לטנקים המגוננים, אף אחד לא רוצה לפגוע בחייו, במשפחתו.

צוות צילום מגיע למקום מראיין את החבר'ה, החבר'ה מתבדחים איתו ומספרים שאצלנו הדברים היו בסדר, הגדוד היה מוכן למלחמה.
אני יושב בשקט ולא מתערב, אין לי מה להגיד.
הצוות מסתובב בשטח מצלם, מראיין, מסיים לצלם ומתחיל להתקפל.
פתאום צפירה, החבר'ה עוזבים את מה שעשו וניגשים לטנקים, חלקם מתכופפים פנימה כמו מתחבאים מפני הקטיושות.
הכתב מסמן לצלם: מהר, מהר תתפוס את האפיזודה הזאת.
אני כועס, אם יראו את התמונות האלה בעורף מה זה יעשה לאנשים? יחשבו שהחיילים בגבול מפחדים, חוששים מהאויב וזה ממש ממש לא נכון.
הרגליים מריצות אותי מבלי שאוכל לשלוט בהן לחזית הצילום של המצלמה.
"מה שאתם רואים עכשיו..." אני אומר בנחרצות אל מול המצלמה "מה שאתם רואים עכשיו, זה את ההורים שומרים על עצמם בשביל הילדים שלהם".
הכתב מנצל את ההזדמנות ושואל אותי "מה דעתך? יש אמירות בעורף שהצבא לא היה מוכן למלחמה, יש בזה אמת?"
ההתלבטות היא גדולה, להגיד עכשיו כמה זה נכון, לספר על האוכל שלנו שהעברנו בפנים לח"ירניקים וראינו אותם רבים על פרוסת לחם, לספר על התסכול של כולם ובלגן הפקודות שמקיף אותנו או לשתוק ולתת הרגשה לעורף שהכל בסדר.
בחרתי לרמוז:
"אנחנו נמצאים כאן בשביל הילדים שלנו, בשביל תושבי הצפון, בשביל הילדים שלהם, אני מבקש ממקבלי ההחלטות שיחשבו טוב מה הם עושים איתנו, אנחנו נעשה ועושים את העבודה שלנו בנחישות ובצורה הטובה ביותר".
לא היה לי לב להגיד כבר אז בצורה ברורה: "אולמרט, פרץ וחלוץ לכו הביתה".

o-k

שוב הגיעה שבת, עבר שבוע של התשה, תנאי שדה, הרס"פ התותח הצליח לארגן לנו אוהל סביר לשהות בו, אנשים טובים הביאו לנו לאורך הימים האחרונים כל כך הרבה דברים טובים, איזה עם נפלא.
קבלת שבת.
בצדו האחד של האוהל החבר'ה ה"חילוניים" יושבים על ערימת הציוד ונחים, באמצע האוהל נורה דולקת שהשארנו בשביל  שאנשים יראו משהו בלילה ואילו בצדו השני של האוהל מתקיים מניין מאולתר.
אני ניגש להתפלל כחזן והנשמה צועקת אל הבורא.
"לכו נרננה להשם נריעה לצור ישענו"
כולם משתתפים בתפילה, בשירה, שופכים החוצה את אור הנשמה.
"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית השם בחצרות אלוקינו יפריחו..."
אחד מהחבר'ה נושא דבר תורה לפרשת השבוע וכולם נישאים איתו.
בסיום התפילה באופן ספונטני ממשיכים לשיר ושומעים לאחר מכן את הדהוד הנשמה של החבר'ה בצדו השני של האוהל, הנה הקיבוצניק שר משירי ארץ ישראל, הנה חיוך בלתי מוסבר על פני אחר ושוב מתחילים הדיונים ברומו של עולם, רחוקים כל כך מעולם של לחימה.

מיד לאחר מכן כולם כאיש אחד ניגשים לעשות קידוש יחד עם המג"ד והוא מתוסכל מאחל לנו "שבת טובה", שבת של פריצה, קרבות ומלחמה, שבת של נחישות.
הוא מתוסכל מתוסכל ואילו אני עוד יותר מתוסכל וצועק בלבי את שאמרתי לו בסוף המלחמה: "שבת טובה היא שבת שלום, לא שבת של מלחמה".
 

אור וחושך משמשים בערבוביה.

ברור לי לחלוטין שמה שניצח את המלחמה האחרונה (כן, אני כן חושב שניצחנו) היא רוח הלחימה של דרג השדה. למרות הבלבול, למרות חוסר הציוד, למרות העדר הקו המנחה, למרות הכל, אנשים נתנו את כל נפשם למען עמם וניצחו את החיזבאללה שברח.

אנשים אלה, נשמות טהורות ורבות שמסביבנו, כולם ממשיכים לחנך את עצמם, בני משפחותיהם וסביבתם להמשך נתינה.

o-k

 אנשים.
אנחנו ראויים למנהיגים ראויים.
מגיע לכולנו שינהיגו אותנו מנהיגים בעלי שאר רוח.
מנהיגים שלא נגררים.
מנהיגים שחיים את עמם.
מנהיגים שאוהבים את ארצם ומדינתם בכל ליבם, נפשם, רוחם ונשמתם.
מנהיגים שנותנים את כל כולם.
מנהיגים!!!1 

"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה..."

o-k

שמור   בטל

האחד

לכל אחד יש את האחד שלו.
אותו אהוב שזימן מבלי לשאול פגישה חשובה, פגישה שהשתתפת בה בפעם הראשונה ואילו הוא השתתף בה בפעם האחרונה.
לכל אחד יש את האחד שלו.
זה לא משנה שבמשך השנים לאחר מכן נספגו פצעים רבים רבים של כאב, איך רבים כל כך הלכו אחריו, רבים שהכרת והוקרת, זה לא משנה, כי הראשוניות היתה שלו, הוא זה ש"זכה" ופער את הפצע השותת הראשון.
לכל אחד יש את האחד שלו.

  
הראל שרם הי"ד, היה איש של כריזמה שקטה. גם מי שלא הכיר את הראל  כחבר קרוב מצא עצמו עומד מרחוק, מביט ואומר: "וואו, איזה דמות, יש בו משהו מיוחד".
אני זוכר אותו מבקר אותנו בבסיס ההדרכה, אנחנו עוד חיילים חדשים והוא אוטוטו גומר קורס קצינים, והחיוך אמר הכל.
אני זוכר את ההודעה על מותו, איך עלה חשוף בצריח כדי לשמור על גזרתו, והשפתיים התעקלו מטה מטה.
אני זוכר איך השתתפנו בלוויה, ואיך מיד לאחריה אוטובוס של חיילים נכאים חוזר לבסיס, לשגרה, והעיניים של כולם, הו, העיניים...
תרבות יום אלף שכזאת, איך היינו מוותרים עליה בשמחה. 
אני זוכר גם עכשיו, לאחר יותר מ-13 שנה.
אני זוכר איך באותו הלילה בשמירה של שעות, הטנקים שותקים שותקים והרוח צועק צועק.
אני זוכר ולא שוכח.
אני זוכר איך השיר התנגן בכח, בכאב, מילים ומנגינה יחדיו.
אני זוכר.
עד היום אני שומר את פיסת הנייר המגורזת וזוכר מילים ומנגינה שעלו מנהמת הלב ונחרטו שחור על שחור.
אני זוכר ולא אשכח.

  
דמעות הראל
זמרים אמיתיים אינם מפסיקים לשיר.
חיילים אמיתיים אינם רוצים במתים.
פצע פעור בתוך ישותי,
ככדור שקרע זה לעולם אינו נרפא.
 
דמעה מתנוצצת בעיני לוחם,
היא מראה על זעקות גדולות שלא נשמעות.
קול דממה רמה משתולל.
דמעות קטנות, דמעות גדולות.
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.
 
זמרתו נקטעה באמצע טווית תו,
היא נשמעת סביב הקשיבו היטב.
צדיק תמים, ממש מלאך,
כולם אהבו אותו כל כך.
 
ואותה התפילה במשך אלפי שנים,
מתנגנת בתחינה על שפתי יהודים:
"אלוקים, עד מתי? מתי תאמר די?"
מתי תאמר די? עד מתי?
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.
 

הראל שרם הי"ד, יהי זכרו ברוך!