אבולוציה
צעקה, 
שומעים אותה נובעת הישר מהנשמה.
ביטוי שכזה של הבנופכו האישי, הפנים האישיותי, איך שהכל מתפרץ החוצה בכח.
כשהצעקה פורצת הדרך נפרצת, כמו סכר שעולה על גדותיו, סוחפת סוחפת ולא מוותרת.
 
מני בגר

(03:20 דקות, קישור לסרטון)
 

 

נונסנס
אין פרה קדושה שלא ניתן לה בטוויסט
הצעקה שהיתה פה קודם, מישהו זוכר?
עברו כמה שנים והכח התפוגג
כזה כאילו או כאילו שכזה
לך תמצא את הדרך בזה 

אינפקציה

(02:57 דקות, קישור לסרטון)
 

 

מוזיקה אלקטרונית נותנת את הקונטרה לדיבור ה"פשוט"
והדוּבי, גב של דובי.
הצעקה חוזרת, משתקפת בראי הנשמה.
דמעה ועוד דמעה. 

הילה הררי, מני בגר וכלא 6

 

 (03:43 דקות, קישור לסרטון)

 

o-k

 
שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 25/7/2007 12:55, בקטגוריות זכרונות, מוסיקאלי
30 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-7/8/2007 15:40

---

הצלחת לבנון

 

 

 

 

 

איזה הצלחה זאת היתה!

הראנו להם לחיזבאלונים המצ'וקמקים הללו!!!1

כולנו זוכרים את תגובת ישראל מיד לאחר שנחטפו שלושת החיילים .

כמו שפירשנו פרשנים רבים לפני ובצדק: "בעוצמה ובחכמה".

השמדנו תשתיות, הצנחנו כוחות, שברנו את כל צמרת הפיקוד של החיזבאללה תוך ימים ספורים, שלטנו בשטח ביד רמה והוצאנו את כל חיילי החיזבאללה משמורות הטבע שלהם ע"פ תורת הלחימה החדשה של הרמטכ"ל חלוץ.

גאון אהוד ברק שצפה בזמנו את העתיד ודאג כבר אז שמערכת הנאוטילוס תהיה מבצעית. מערכת מצויינת שהשמידה בזריזות וביעילות כל קטיושה טיפשה שניסו לירות לכיווננו.

זוכרים איך נסראללה התחנן שנפסיק שניה לפני שהקומנדו הוריד אותו?

מה אגיד לכם, אין על אולמרט ופרץ!  אני מוריד בפניהם את הכובע. שני מנהיגים תותחים שידעו לקחת את ההחלטות בזמן, בצורה שקולה, נבונה, חדה ונטולת אינטרסים אישיים.

וכמובן, גולת הכותרת של מבצע "שלושת הבנים" בצפון, ההחזרה של החיילים האהובים הביתה ע"י סיירת מטכ"ל, כבוד!!!1

אח, איך שאני גאה להיות חלק מהעם הזה.

אשרינו שיש לנו מנהיגים כאלה, בעלי שיעור קומה שמחוברים לעם בכל רמ"ח אבריהם ועוסקים בעבודת קודש יומם ולילה.

מנהיגים שרק חושבים, פועלים ועושים הכל כדי להקל על השכבות החלשות, כדי להטיב עם כל אחד ואחד מאיתנו.

איזה מזל שאולמרט נענה לקריאת העם שלא להתפטר אחרי הלחימה. אם לא היתה הפגנת ההמונים בכיכר רבין הוא עוד היה מוותר על ראשות הממשלה בגלל הכאב הגדול שחש לאחר שנהרגו בבינת ג'בל 3 חיילים.

אשרינו מה טוב חלקנו.

אשרינו שפקחנו את עינינו.

 

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 4/7/2007 16:50, בקטגוריות צבא, שחרור קיטור, ביקורת, זכרונות, ביקורתי, צבאי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-25/7/2007 18:12

---

האחד

לכל אחד יש את האחד שלו.
אותו אהוב שזימן מבלי לשאול פגישה חשובה, פגישה שהשתתפת בה בפעם הראשונה ואילו הוא השתתף בה בפעם האחרונה.
לכל אחד יש את האחד שלו.
זה לא משנה שבמשך השנים לאחר מכן נספגו פצעים רבים רבים של כאב, איך רבים כל כך הלכו אחריו, רבים שהכרת והוקרת, זה לא משנה, כי הראשוניות היתה שלו, הוא זה ש"זכה" ופער את הפצע השותת הראשון.
לכל אחד יש את האחד שלו.

  
הראל שרם הי"ד, היה איש של כריזמה שקטה. גם מי שלא הכיר את הראל  כחבר קרוב מצא עצמו עומד מרחוק, מביט ואומר: "וואו, איזה דמות, יש בו משהו מיוחד".
אני זוכר אותו מבקר אותנו בבסיס ההדרכה, אנחנו עוד חיילים חדשים והוא אוטוטו גומר קורס קצינים, והחיוך אמר הכל.
אני זוכר את ההודעה על מותו, איך עלה חשוף בצריח כדי לשמור על גזרתו, והשפתיים התעקלו מטה מטה.
אני זוכר איך השתתפנו בלוויה, ואיך מיד לאחריה אוטובוס של חיילים נכאים חוזר לבסיס, לשגרה, והעיניים של כולם, הו, העיניים...
תרבות יום אלף שכזאת, איך היינו מוותרים עליה בשמחה. 
אני זוכר גם עכשיו, לאחר יותר מ-13 שנה.
אני זוכר איך באותו הלילה בשמירה של שעות, הטנקים שותקים שותקים והרוח צועק צועק.
אני זוכר ולא שוכח.
אני זוכר איך השיר התנגן בכח, בכאב, מילים ומנגינה יחדיו.
אני זוכר.
עד היום אני שומר את פיסת הנייר המגורזת וזוכר מילים ומנגינה שעלו מנהמת הלב ונחרטו שחור על שחור.
אני זוכר ולא אשכח.

  
דמעות הראל
זמרים אמיתיים אינם מפסיקים לשיר.
חיילים אמיתיים אינם רוצים במתים.
פצע פעור בתוך ישותי,
ככדור שקרע זה לעולם אינו נרפא.
 
דמעה מתנוצצת בעיני לוחם,
היא מראה על זעקות גדולות שלא נשמעות.
קול דממה רמה משתולל.
דמעות קטנות, דמעות גדולות.
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.
 
זמרתו נקטעה באמצע טווית תו,
היא נשמעת סביב הקשיבו היטב.
צדיק תמים, ממש מלאך,
כולם אהבו אותו כל כך.
 
ואותה התפילה במשך אלפי שנים,
מתנגנת בתחינה על שפתי יהודים:
"אלוקים, עד מתי? מתי תאמר די?"
מתי תאמר די? עד מתי?
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.
 

הראל שרם הי"ד, יהי זכרו ברוך!
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 22/4/2007 20:07, בקטגוריות צבאי, צבא, זכרונות
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-23/4/2007 12:08

---