3 ביציות, 1 הפריה

ותקווה גדולה שיהיה בכלל מה להחזיר ביום ראשון.

הייתי מעדיפה לסבול מהשאיבה כמו בפעם הקודמת, אבל להצליח יותר.

איך הפתגם באידיש הולך? האדם מתכנן ואלוהים צוחק

שאבו לי 3 ביציות בלבד.

אפילו הרופא נשמע מאוכזב.

החלק הטוב היחיד - אני מרגישה פי אלף יותר טוב ממה שהרגשתי בפעם הקודמת.

אני לול מהלך

זקיקים:

14, 16, 10, 14, 11, 13, 16 ו 15 בצד אחד.

17 ו 11 בצד השני

כבר בקושי זזה, יש התחלה של קשיי נשימה, אי נוחות המזכירה מחזור וחוסר יכולת למצוא תנוחה נעימה לשכב בה.

רק שיהיה טוב.

יום יום

אני חושבת שבטיפולים יש שני דברים שממש מקשים על ההתמודדות.

האחד הוא היומיומיות שבהם.

מי שיציץ במעקב הזקיקים שבצד יוכל לראות באיזה תדירות אני מגיעה לבית החולים, תתעלמו מהערכים שלא אומרים הרבה לרובכם, תסתכלו על התאריכים.

עכשיו דמיינו שלתוך הלו"ז הרגיל בתכלית שלכם הייתם צריכים לדחוס בתאריכים האלה ביקור על הבוקר (הכי מאוחר להגיע ברבע לשמונה) בבית החולים שאורכו בערך שעה (תלוי בתור... אם תגיעו בשבע בבוקר תצאו מהר יותר), תוסיפו 20 דקות נסיעה הלוך ו20 דקות נסיעה חזור, ואולי תתחילו להבין איזה קושי לוגיסטי עצום מהווה פסיק אחד קטן בתוך הטיפולים.

עכשיו דמיינו משהו אחר, באותם התאריכים עצמם, דמיינו שאת היום אתם מתחילים לא בצורה הרגילה (אני יודעת? להתקלח / לארגן את הילד לגן / לשבת על כוס קפה ועיתון) אלא בבדיקת דם + אולטראסאונד וגינלי, וכמובן קצת תור לחכות בו.

דרך נפלאה להתחיל את היום, נכון?

אפשר להגיד עוד הרבה דברים על היומיומיות של הטיפולים אבל כרגע אשאיר אותכם פשוט עם שתי התמונות האלה.

הדבר השני הוא האור שלא רואים בקצה המנהרה

התרוממות התקוות והמאמץ הנפשי (שרק הוא מאפשר לעבור כזה מאמץ פיזי) בשביל 30% סיכוי בלבד.

הצורך להאמין שיילך, כי אחרת איך עוברים כזה סיוט שוב ושוב, עם הידיעה שרוב הסיכויים ששוב יהיה שלילי.

וכמובן ההתמודדות עם השלילי בכל פעם מחדש.

(ואני עוד במצב טוב, מצבן של אלו שאמרו להן חיובי והוא נהפך אח"כ להריון כימי בלבד / הפלה פי כמה וכמה יותר גרוע).

כשפתחתי את הבלוג עשיתי את זה משתי סיבות

רציתי תיעוד עם תאריכים למקרה הצורך (זה היה אחרי שבבית החולים צעקו עליי שאינני זוכרת את תאריך המחזור שהיה לי וידעתי שהדרך היחידה שאי פעם אזכור משהו שכזה יהיה לרשום)

ורציתי להפיץ ברבים את הקושי שאנחנו חוות, לעורר מודעות.

מה לא עוזר

לבקר החלטה מסויימת שלי שוב ושוב למרות שההסבר והסיבות להחלטה לא משתנים.

אתם באמת לא יכולים לקבל את זה שאולי ההגיון שלי שונה אבל זו ההחלטה שלי ולא יעזור להציק? במיוחד שמעולם לא חוויתם חיים שכאלה אז מאיפה לכם לדעת מה אפשרי ומה לא? ומה זה היה האמירה שבטח יש נשים אחרות שכן פועלות בכיוון שאליו אתם שואפים למרות שהן בטיפולים?!?

להטיף מוסר כשבאים לבקש ממכם עזרה.

לסרב לסייע כספית (מעבר לסיוע לטיפולים) ובו זמנית לתכנן באוזנינו את הטיול החדש שלכם לחו"ל.

לשאול אותי שאלות על הטיפולים או על התסמונת עצמה במקום ציבורי, בלי לברר אם מצב רוחי בכלל מתאים לשיחה שכזו (מה לעשות שמצד אחד נחמדה לי ההתעניינות אבל מצד שני שיחה כ"כ מפורטת על התסמונת שלי מדכאת אותי לא פעם?)

לספר לי בפעם המליון על אותה ההיא שהכרתם שעברה טיפולים לפני שנות דור.

לא להבין רמזים ולהגיע לבקר כשאנחנו אומרים שלא נוח.

(לא נעים להזריק מהר מהר שניה לפני שאתם מגיעים, או להכריח אתכם לשנות את שעת ההגעה כדי שלא אצטרך להסתגר בביתי שלי בשירותים כדי להזריק!).

לא לקנות לי את מתנת היומולדת שביקשתי ספציפית ורשמתי לכם עוד מראש מהי, או מתנת יומולדת בכלל.

(ההורים שלי, בעיקר, ושלו, קצת, מפגיזים רגישויות השבוע)