בשורות, בשורות (אבל לא שלי)

לי יש עוד שבוע ויומיים לחכות.

ומסתבר שהרופא שלי יהיה בחופש (הוא לא טרח לספר לי... הוא באמת היה נראה טרוד לגמרי בכל הפעמים האחרונות שהייתי אצלו, גם הבעל אמר ככה ביום ההזרעה) אז אני אעשה את הבדיקות פה ואדע רק יום שלם או אפילו יום וחצי אח"כ את התוצאה .

בכל אופן, גיסתי הצעירה הודיעה שהיא בהריון, זה ההריון השני שלה מאז שאני מנסה  אני שמחה בשבילה אבל מאוד עצובה בשבילי ובעיקר אני ממש ממש ממש מקווה שהפעם זו הפעם כי אני ממש אשמח אם לילד שלי יהיה בן/ת דוד בגילו/ה.

טוב, לפחות הפעם זה לא כל שלושת הגיסות הנשואות בהריון באותו זמן, כמו שקרה לפני כשנתיים.

(גם כן נחמה).

אני לא מרגישה כ"כ טוב בימים האחרונים, כל פעם זה משהו אחר - כאבה לי היד, אח"כ מתתי מעייפות, אח"כ שלשלתי.

לא יודעת מה כל זה והאם יש קשר בין האחד לשני לשלישי ובין כל אלו להזרעה.

מה שכן, אני יודעת שמספר הכדוריות הלבנות שלי תמיד עולה בזמן ההזרקות אז אולי הגוף כ"כ עסוק בלהילחם לחינם שהוא שוכח להילחם בדברים החיצוניים וככה אני תופסת כל דבר שעובר בסביבה.

אין פואנטה לפוסט הזה.

גגגררר

הטמבל הזה הולך להיות אבא ומה עם הבעל היקר שלי, שהוא איש טוב פי מליון יותר?

אני יודעת שהאחד לא בא על חשבון השני אבל זה די מתסכל!

בכל מקרה, אנחנו חצי שבוע לתוך תקופת ההמתנה, וכרגיל זו התקופה הכי מחרפנת, קשה עם התקוות ועם הייאוש שמתערבבים זה בזה.

הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה יום ולילה לשנן לעצמי שכמעט תמיד זה נכשל בפעם הראשונה, היא אומרת שברגיל היא לא היתה נותנת למישהי לשנן משהו כזה אבל אני יותר מידי אופטימית והיא חוששת מנפילה מאוד מאוד רצינית ולכן זה מה שאני צריכה לשנן.

אני לא יודעת, כלומר אני משננת כמו שהיא אומרת אבל קשה לומר שזה באמת מפחית את התקווה.

ללכת עם, להרגיש בלי

יותר משמרגיזות אותי כל הנשים שנכנסות להריון לא רצוי ובאות לשאול בפורום פוריות איך אפשר להפיל או לברר אם אכן הן חלילה בהריון, מרגיזות אותי כל הנשים שהרו (בקלות או לא, אבל לרוב זה קורה לאלו שהורות בקלות) שלא מוכנות לנקוף אצבע עבור הילד שלהן.

כל אלו שבגיל שנה עוד לא יודעות איפה הן מחזיקות את האקמולי בבית, כי תמיד הבעל או הסבא/סבתא נותנים לילד.

כל המורות שבמהלך חופשת חנוכה לא חושבות לקחת את הילד יום אחד מהמעון ולעשות איתו כיף בבית.

כל אלו שממשיכות לצאת כמו מקודם וזורקות את הילדים על בייביסיטר, לא שצריך להפסיק לצאת מהשניה שאת אמא, אבל אי אפשר מדי פעם לקחת את הילד איתך לבילוי? למשל כמו שג'וליאנה לוקחת את הקטנטן לארומה?

כל אלו שפתאום, שניה אחרי שהילד נולד, דחוף להן לחזור ללמוד, למרות שהן סיימו בשיניים את התואר הראשון וממש לא הגו בחזרה ללימודים לפני הלידה.

אוף!

(כן, כל הפוסט הזה הוא קיטור מרוכז על מישהי אחת, שהיא במקרה גם גיסתי, ולא, לא סיפרתי פה את הדברים הכי גרועים, תקבלו את זה ככה כי בפעם הקודמת שכתבתי ת'פוסט הזה הוא היה הרבה יותר מפורט אבל אז היתה הפסקת חשמל כללית...)

בפורום הפוריות בו אני משתתפת נכנסו לא מעט בנות להריון לאחרונה, הייתי אומרת שבערך רבע מהקבועות נקלטו.

ואני מקנאה

ורוצה גם.

ופתאום עוברות לי כל מיני מחשבות מגונות בראש - הרי מזמן לא בדקתי, ואולי במקרה... ואני יודעת שהסיכוי אפסי, בקושי קיימנו יחסים אז הסיכוי שגם בייצתי (מה שלא קורה הרבה) וגם קיימנו באותו הזמן...

אוף!

אני שונאת לקנא

הגיע מחזור, ראבק

מסתבר שפה ושם יש לי ביוצים, אם רק הייתי יודעת אולי אפילו הייתי בהריון עכשיו.

האמת שאני יכולה להאשים רק את עצמי ואת הבעל - אם היינו שוכבים יותר אולי משהו היה עובד, בייחוד שעשיתי צילום רחם.

מהצד השני חייבים להודות שבעיות בריאות מנעו מאיתנו לשכב יותר, בעיות בריאות שלי (לא משהו רציני וזה בטיפול ובקרוב יהיה טוב).

אני רק מקווה לא לפספס את המחזור הזה, כי רק ביום ראשון יש לי תור לרופא (הוא לא עובד השבוע), ואני לא יודעת איזה פרוטוקול הוא מתכנן וכמה זה יהיה גרוע להתחיל ביום הרביעי של המחזור (בפרוטוקול הרגיל שלי מתחילים ביום השלישי אבל הפעם מתוכנן משהו חדש כדי למנוע את בעיית הביוץ המוקדם).

משהו חיובי - התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית, בגלל העצבות הרבה שיש לי בנושא, היא מאוד מעשית ולא חפרה איתי בסיבות וכדומה אלא ישר נתנה לי תרגילים-מחשבתיים-ביתיים שאמורים לסייע לי לאמץ השקפת עולם פחות עצובה ויותר סבלנית לדרך התלאות שעוד נכונה לנו.

שתי חברות טובות שלי ילדו מהפעם האחרונה שכתבתי פה, ועוד אחת נכנסה להריון, מתישהו גם לי זה יקרה, נכון?