הפער הבלתי נתפס

שוב ושוב מתגלגלת לי במוח מחשבה אחת ויחידה.

שוב ושוב אני מנסה לתפוס בהגיוני את הפער הבלתי נתפס.

איך זה ש80% מהזוגות עושים סקס, הנאה אדירה, כיף וחיזוק הזוגיות והאינטימיות.

ובנוסף על כל הפלוסים האלה עוד מרחיבים כך את המשפחה.

ואילו אנחנו, ה20% (בערך) הנותרים צריכים לעבור תהליכים רפואיים מתישים, כואבים.

שאין שום קשר בינם לבין הנאה.

זה לא שכולם עוברים משהו רפואי רק שאצל חלק זה לקחת אקמול ולהרות ואצל חלק זה לעבור שאיבות בהרדמה.

זה שרוב רובו של העולם פשוט נהנה ועוסק באחת מהחוויות היותר כיפיות ומקבל כבונוס גם ילדים

ואנחנו, לעומתם, צריכים לעבור חוויות כמו זריקות יומיומיות, בדיקות בלתי פוסקות, הרדמה מלאה וכן הלאה.

פער בלתי נתפס, כבר אמרתי?

בוקר חדש, הרגשה חדשה

התפרצות הקנאה עברה.

כלומר עדיין אני קצת בקריז למחשבה שהיא תהרוס עוד ילד, אבל אני יודעת (אחרי ההתפרצות הראשונית) שזה באמת לא קשור אליי.

החתונה היתה כיף אמיתי למרות החום והעייפות הרבה.

במסיבת הסיום הייתי לרגע וחצי.

על הבוקר הייתי במשתלה, יש פה במקום הקטן שאני גרה בו משתלה שהיא לא פרטית, לצורך ההסבר נגדיר אותה כשלוחה של המחלקה שאחראית על הנוף במקום, האחראית במשתלה משרישה צמחים מהגינות של אלו שגרים פה (באישורם כמובן), מהצמחיה המייפה את המקום ומצמחי הבר, ואת הצמחים האלה היא או שותלת במקומות הציבוריים או מוכרת במחירים מגוחכים.

כל דבר, לא משנה מה גודלו, עולה במשתלה אותו מחיר בדיוק שזה שקל וכמה אגורות (נדמה לי שקל ורבע), אם היא נותנת לך משהו לא בעציץ אז לא משלמים עליו וכאלה.

בקיצור - תענוג.

אז הפינוק היומי היה לקנות וגם לשתול לא מעט ממה שקניתי, הגינה מאורגנת מחדש וקצצתי המון וגם העברתי כמה דברים מעציצים וכדומה.

התכנון הוא מחר לארגן סוףסוף את גינת התבלינים (הבאתי מהמשתלה גם עוד תבלינים) ואז לארגן עוד פינה של הגינה שכרגע מונחים בה עציצי התבלינים.

אחרי השתילה עשיתי מקלחת טובה-טובה, מאוד נחוץ ביום כל כך חם.

חוצמזה אני הולכת ללמוד למבחנים שיש לי בשבוע הבא.

יש לי עוד המון מה לכתוב אז החלטתי שבכל פעם שאני אסיים מטלה לימודית אני ארשה לעצמי עוד פוסט כצ'ופר.

ובמילים מבטיחות אלה אני אנטוש אתכם לעכשיו.

פוף (כמו של בלון שהתפוצץ)

עוד מישהי בהריון

מישהי שאני לא ממש מסמפטת, למעשה אני לא ממש מכירה מישהו שמסמפט אותה (מלבד הגיסה שלי שגם אותה אני לא מסמפטת וגם לגביה ניתן לומר שאני לא מכירה מישהו שממש מכיר אותה ומסמפט אותה, מלבד הבעלים של שתיהן, כנראה).

האישה הזו מפוצצת את הילדה שלה באוכל עד שהאצבעות שלה נראות כמו נקניקיות (זה לא שומן תינוקות חינני ובריא זה ממש חולני) ולה מי שמסדר את העניינים בעולם (יש אחד כזה בכלל?) חושב שמגיע להיות בהריון.

לי לא.

לא ייאמן איך קנאה קטנה ופשוטה יכולה להוציא לי כ"כ הרבה רוח מהמפרשים.

חוצמזה אני מרגישה לא משהו כבר יומיים שכל הזמן האוכל עולה לי אבל אני לא מקיאה, לא פה ולא שם (באידיש זה בטח נשמע יותר טוב רק שאני לא יודעת מספיק אידיש) לא יודעת אם חטפתי משהו או שאני מגיבה בתגובה מוזרה להורמונים שלקחתי (דופסטון כלומר סוג של פרוגסטרון שסינתזו במעבדה), כי זה היה אחרי שסיימתי לקחת אותם ואני גם לא זוכרת שבפעמים הקודמות זה היה ככה.

והיום בנדוד שלי מתחתן ואין לי כח לזה, בטח גם הם ייכנסו להריון לפנינו.

ואני גם מרגישה רע שזה לא תזמון טוב לחתונות.

וגם מפסידה את מסיבת הסיום בעבודה הנוכחית.

וגם השמנתי לאללה ואין לי בת'כלס מה ללבוש.

אני עוד לא יודעת שומדבר בקשר לעבודה, רק שאני לא ממשיכה בזו הנוכחית.

אני חושבת, אבל, שהמקור הראשון לרוח שנעלמה קצת הוא הבעל שלי, קשה להשקיע ולהשקיע ולהשקיע כשאת היחידה שעושה משהו והשני מתבטל ומתעצל.

אני לא זוכרת מי שרה את זה וגם לא את שם השיר, רק שורה אחת מתנגנת לי במוח: "מי יציל את הבית שלי? אולי הכל קורה פה בגללי?"

חייבת לחזור לתנופה שהיתה לי לפני שההזרקות יגיעו, גם ככה זה לא קל אז לפחות להיכנס עם מרץ.

קוביות הדומינו נופלות

כל השכבות מתקלפות.

מה יש לו לאדם בחיים?

בן זוג, משפחה, דירה, קצת כסף בבנק, עבודה, לימודים, חברים, תחביבים

והבריאות, זה הכי חשוב.  

מה נשאר לי?

דירה, נגיד ש...

בן זוג, בערך...

לימודים שיסתיימו עוד חודש  

זהו  

הגיע הזמן לבנות מחדש את כל המגדל.

שאיפה:

להגיע למוטו של לי.

אתמול בלילה

הגיע אימייל מחברה ישנה-נושנה שלא שמרתי איתה על קשר, בעיקר כי כלו כוחותיי להתמודד עם כל בעיותיה הפסיכולוגיות (על גבול הפסיכיאטריות, אני מדברת על נסיונות התאבדות אחת לכמה חודשים וכאלה).

כבר קיבלתי ממנה אימייל, לא זוכרת איך היא הגיעה אליי, בכל מקרה היא סיפרה מה קורה איתה, לפני שנה ומשהו, כמדומני, ואני נתתי תקציר חיי (התחתנתי, אני גרה בX, אני לומדת Y) ולא עניתי על התגובות שלה.

אח"כ הגיע אימייל שהפנה לפליקר עם תמונות מחתונתה.

ואתמול הגיע האימייל שהודיע על הולדת בתה.

אפשר לומר שנשברתי סופית.

אפשר לומר גם שאני לא מכירה עוד מישהי לא וירטואלית שכל כך מתקשה להרות, טוב, אני כן מכירה אבל כאלה שכבר הצליחו ומנסות עכשיו את השלישי/ת, ושחסרה לי החברה, נמאס לי להעמיד פנים ואני לא מסוגלת לקבל את כל מה שיקרה אם אפסיק להעמיד פנים.

בלי שום קשר בכלל, אני כנראה לא אהיה פה עד יום שלישי כי יש לי מטלת לימודים לחוצה ודחופה.