הלחץ הזה באוויר

מחר מתחילים.

בלתי נתפס כמעט אחרי כל כך הרבה זמן.

ושוב הזריקות, והתופעות, והריבים.

איכשהו ההורמונים תמיד גורמים לי לריבים עם בעלי.

וכרגע החשש הכי ממוקד - מחר אני עושה בפעם הראשונה מעקב זקיקים בבית החולים.

לא יודעת לאיפה הולכים, לא יודעת באיזה תור עומדים.

תכננתי להבין הכל הכל מחברה אחת פה אבל היא ילדה לפני שבוע וחצי ולא מתאים לי לנדנד לה על דברים כאלו עכשיו.

אני יודעת שאני צריכה קודם כל להגיע לדלפק מסויים עם טופס 17, אני מקווה שהמזכירה שם תהיה מספיק נחמדה ואדיבה להסביר לי איפה בדיקות הדם ואיפה האולטראסאונד, הבנתי שזה במקומות נפרדים.

מקווה שהתוצאות יהיו מתאימות כדי להתחיל, אני כבר לא יכולה לחכות, למרות החששות.

החיים עוברים בעצלתיים

אני לא כותבת כי אין לי כל כך מה.

כל יום אני לוקחת גלולה ומחכה בקוצר רוח ל25 לחודש.

בשבת היינו בכפר נופש עם הוריי ואחיי והיה ממש נחמד, גם טיילנו קצת וראינו כלניות וכאלה.

הבית שלי נראה כאילו טורנדו עבר בו והבעל ממשיך לא לעשות יותר מידי (אני חייבת להזיז אותו אחרת הוא לא עושה כלום ולא תמיד יש לי כח להזיז אותו).

אני קצת בחרדות לקראת הסבב הזה, מפחדת לא להגיע לשאיבה, מפחדת מביוץ מוקדם ומגירוי יתר, מפחדת מכאבים אחרי השאיבה אם אגיע אליה, מפחדת שלא יהיו לי הפריות, מפחדת מההרדמה המלאה, מפחדת ששוב לא יצליח לנו (ואנחנו מדברים רק על 30% סיכוי הצלחה), מפחדת שבעלי לא יהיה שם כשאזדקק לו (כלומר הוא יחזיק את היד ויחבק וכל זה אבל אם יהיה לי קושי גופני לעשות דברים הם פשוט יחכו עד שאוכל לעשות אותם וכדומה), אני גם חוששת מהתגובה בעבודה כשאתחיל להיעדר בשעות הכי קריטיות (ואל תחזרו על העניין שהחוק מגן עליי, זה הרבה יותר מסובך מזה).

זהו, אלו החיים שלי כרגע.

מוזר לי להיות בסבב ולא להזריק

אולי בגלל שאת השלב של רק כדורים עברתי די מהר (סבב אחד שנמשך פחות משבוע, כ"כ לא הגבתי אליהם שויתרו לי מייד, אולי זה גם קשור לגיל שהייתי בו ואולי גם לעובדה שכבר היה לי סרטן ושהכדורים האלה חשודים כמסרטנים).

בכל מקרה אני עמוק בשלב הדיכוי, בנתיים היו יותר כאבי מחזור מדימום ממש, ונראה לי שזה וגם זה כבר פסו להם (הלוואי, הכאבים היו יותר רציניים מהרגיל).

התור הבא שלי הוא רק ב25 לחודש, ביקורת ראשונה ובאותו היום אני אמורה להתחיל להזריק, על הבוקר אני אעשה ב"ד ואולטראסאונד ואז בצהריים אני מתקשרת ואמורה לקבל אור ירוק לתחילת הזריקות.

המצב רוח שלי הוא בעיקר חסר מנוחה, בא לי לעשות מליון דברים, אבל לא כאלה שצריך לעשות, את כל חובותיי בבית הזנחתי השבוע, ואני בעיקר זוללת ובעיקר מתוקים, ממש לא לעניין, בעבודה אחת לעומת זאת אני משקיעה את מירב מרצי, זו העבודה שאני הכי אוהבת מארבעת העבודות שלי (כן, יש לי עוד אחת אבל רק לשלוש שעות שבועיות או משהו כזה, במקום מישהי שילדה ורק עד שהיא תחזור מחופשת הלידה).

מה עוד? המצב ביני לבין בעלי התייצב קלות, מחרתיים ההורים שלי מגיעים לפה לטיול בסביבה ביחד איתנו, אמור להיות נחמד.

הגיע (ל"ת)
שמור   בטל

כמו ג'אנקי בקריז

גם אני מרגישה שעבר הרבה יותר מידי זמן מאז ההזרקה האחרונה שלי...

אני מתה כבר להתחיל את הסבב, גם כי ראבק, מאז אוקטובר לא הזרקתי כלום, ובמירוץ אחרי השעון הביולוגי 4 חודשים הם המון, עוד שניים ואני כבר בת 33, עוד שנתיים ואני כבר בת 35.

(אל תגידו שזה חישוב מטופש, שונאת כשאומרים את זה, אני כבר יותר משנתיים וחצי בתהליך, התחלנו כשהייתי קצת אחרי גיל 30, עכשיו אני אוטוטו 33... כשהתחלתי אף אחד לא שיער או ניבא שעדיין אהיה ללא ילד בגיל 33, וכן, גיל 35 הוא קריטי כי יש בו ירידה חדה ביכולת הפריון הנשית שאצלי היא גם ככה בכי-רע, חוצמזה שיש כל מיני תחלואים שנשים שיולדות לפני גיל 35 פחות חשופות אליהן, ויולדות כולל בתוכו גם את כל חודשי ההריון, כלומר למען בריאותי הפיזית עדיף שאכנס להריון מקסימום חודשים ספורים אחרי גיל 34, כלומר בערך בשנה וחצי הקרובות, ולא, זה בכלל לא מובן מאליו שיצליח לנו בשנה וחצי הקרובות).

(כל זה בלי לדבר כמובן על ההיבט הנפשי)

בנתיים יש הכתמות אבל אין מחזור, יש כאבים כמו של אוטוטו מחזור כבר יומיים ויש הרבה תסכול שנובע מכך שעוד לא התחלנו, שמאוקטובר לא עשיתי בעצם כלום ושאם חושבים על זה אז מאז ההזרעה האחרונה שהיתה ב21/8 לא היה לי סיכוי ממשי להריון.

ה21/8/07, כלומר עברו מאז 5.5 חודשים! כבר חמישה וחצי חודשים של כלום (בת'כלס) מלא בסבל!

אוף!

אני מתחרפנת.

חלק נוסף מהרצון להתחיל כבר נובע מהאימה הטהורה שממלאת אותי המחשבה על השאיבה, ככל שאחכה לזה יותר יהיה לי יותר זמן להילחץ, ככל שזה יקדים להגיע ככה אני אגיע לשאיבה בפחות היסטריה, והיסטריה זה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה.

אז שיתחיל כבר, שנהיה כבר אחרי השאיבה הראשונה, שנדע כבר שאנחנו יכולים לעמוד בפני הקושי הזה או שאנחנו לא יכולים, אבל שנהיה כבר אחרי, כל הנושא הזה ממש מלחיץ אותי.

בעבר אמרתי חד משמעית ששאיבות אני לא מתכוונת לעשות, שזה הקו האדום שאני לא חוצה, שאם לא יהיה לי ילד בלי שאיבות - אני אאמץ וזהו.

החיים חזקים יותר מכל הבטחה.

ביחד עם העובדה שמחכים שנים על גבי שנים לילד לאימוץ, ואני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על ציפיה כל כך ארוכה בלי לעשות דבר במטרה להצליח קודם.

אז אני כן אוזרת אומץ וכוחות והולכת על שאיבה, אבל חוששת שככל שההמתנה תתארך כך יקשה עליי לעבור את זה באמת.

(וכן, עדיין חייבת לכם פוסט על ענייני סכנות לסרטן וכדומה, מנסה לנסח ולא כל כך מצליחה)