אז עכשיו שוב לציפיה

הכדורים נגמרו, כל יום יכול להגיע המחזור, איפשהו בין מחרתיים לעוד שבוע וחצי...

מצד אחד אני מתה שהוא כבר יתחיל כי אז הסבב מתחיל רישמית

מצד שני, איזו אישה ששה לקבל מחזור? אני אף פעם לא שמחה (בלי קשר להיבט ההריוני, זו פשוט לא תקופה של פריחה או נוחות)

ומצד שלישי ממילא כשיגיע המחזור כל מה שאני אעשה זה לקחת גלולות לשבועיים, גם כן התחלה של סבב...

התחלה שכזו

היום התחלתי לקחת את הפרוברה.

בדומה לדופסטון גם זה הורמון מסונתז של פרוגסטרון שאחרי הבאתו מגיע המחזור.

תוכלו לקפוץ לפה ולראות מה בעצם התרופה עושה.

מה זה אומר? שעוד שבוע וחצי-שבועיים, אני מקווה, יגיע המחזור ונתחיל את הסבב.

אומנם הפעם מתחילים בלקיחת גלולות ורק אח"כ בהזרקות אבל עדיין התחלה זו התחלה ואנחנו מאושרים שסוףסוף הסבב מתחיל.

חוצמזה אני משופעת ומתכוונת להעלות הלילה פוסט בנוגע לשאלה החוזרת ונשנית (לגבי הסרטן).

על קו הזינוק

ביום שישי, שבוע ויום לאחר שנשלח, הגיע האישור!

אז ביום שישי הבעל עלה למרפאה עם המרשמים הרבים שקיבלנו (7 דברים שונים) ובקרוב, אני מקווה, יגיע ההורמון הדרוש להתחלה ונתחיל כבר.

ההתחלה, כרגיל, היא בהבאת המחזור ע"י הורמון שמחקה פרוגסטרון (הפעם לא דופסטון אבל אני לא זוכרת את השם ובכל מקרה זה אמור להיות משהו מקביל).

בנתיים אני מתחילה לקלוט מה אני הולכת לעשות לעצמי - גם כמות הורמונים גדולה פי כמה (כשברקע החשש מצד אחד למיעוט ביציות ומצד שני לביוץ מוקדם או תגובת יתר) וגם הרדמה מלאה על סיכוניה השונים - ונכנסת ללחץ!

חוצמזה אנחנו סוףסוף פועלים במרץ להשלמת כל הדרוש על מנת שנוכל לשלוח את טפסי האימוץ, למקרה שלא נצליח בהפריות (אני גם לא יודעת כמה כוחות יש לי בשביל לעשות עוד הפריה ועוד הפריה, נעשה אחת ונראה מה הלאה...).

ובנוסף גיליתי שיש עוד מישהי (במקום הקטנטן שאני גרה בו) שעוברת עכשיו טיפולים (אני כבר יודעת על כמה וכמה פה שעברו בעבר ועם אחת אני מדברת המון על הנושא, היא מאוד מסייעת), זו מישהי שפעם היינו די מיודדות ואיכשהו התרחקנו (היתה לריחוק סיבה אבל לספר אותה פה יכול להיות מגלה מידי מיהי אותה אחת אז אוותר על כך) ובאיזה הקשר היא שאלה אותי אם התחלנו לחשוב על משפחה ופשוט סיפרתי לה שאנחנו כבר כמה שנים בטיפולים ואז היא סיפרה שהם התחילו גם לאחרונה בטיפולים, ואז כמובן שהיתה לנו שיחה די ארוכה בנושא.

זה נחמד שיש לצידך מישהי שגם באותה צרה, במיוחד כשמדובר במישהי שגם ככה את מחבבת.

חוצמזה נראה לי שלא כתבתי פה אבל נולדה לנו אחיינית חדשה ומהממת, מה שמביא אותנו למניין 3 אחיינים ו3 אחייניות!

חיי הנישואים שלנו הם כמו ים סוער - רגע למעלה ורגע למטה, כרגע הכיוון הוא למעלה ואני מקווה שזה יימשך ככה.

והחלטתי לשוב לדיאטה כי ככה כבר אי אפשר יותר.

ובנימה אופטימית זו אלך לי לעשות כביסה.

ניסיתי לצלם לכם אך לשווא

תאלצו לסמוך על המילה שלי.

היד הימנית שלי נראית כמו של נרקומן

כלומר, יש לי ארבעה חורים, שניים מהם צמודים אחד לשני ומוקפים בשטף דם גועלי

אחד לא מאוד רחוק מהזוג ואחד באזור אחר לגמרי.

כן, כן, לקח לאחיות היום ארבעה דקירות שכל אחת כללה לא מעט חטטנות ובסוף הצליחו לקחת לי דם, אחרי שכבר התחלתי לבכות.

כשהבאתי את המבחנה המלאה, מותשת וחצי בוכה, האחות הראשונה שדקרה אותי (מותק אמיתית) חיבקה אותי שארגע מה שגרם לי להתייפח פי כמה, היא אפילו זכרה את שמי (קצת עצוב, תודו, שמכירים אותי כ"כ טוב שם... זה לא איזה מרפאה קטנה ביתית, ממש לא), היא הכניסה אותי לחדר האחיות והכינה לי תה רותח וכולן התחילו לכרכר סביבי, האחיות, עובדת הניקיון, המזכירה של אגף הנשים (שגם ידעה את שמי, בחורה פופולרית שכמותי), בסוף נרגעתי ונסעתי, איחרתי לעבודה בדיוק בשעתיים (אם כי הודעתי לבוסית מראש שאאחר).

אחרי העבודה היו לי 25 דקות בבית להתארגן ונסעתי שוב למרפאה, את הבעל פגשתי שם ונכנסנו ביחד לרופא.

למעשה רק כשהגענו ראינו את הרופא שהלך להכין לעצמו כוס קפה ואיך שהוא ראה אותי הוא אמר "איזה יופי שעכשיו את לא בוכה", אתם קולטים את גודל הפאדיחה? כל המרפאה יודעת שבכיתי הבוקר...

זוכרים את הפוסט הקודם עם ה9 מ"מ? אז בשני ובשלישי היה לי דימום שהוא בהחלט מחזור אבל גם בהחלט לא רציני, משלישי בלילה אין כלום, או ליתר דיוק זה כמו מה שהיה בשבת, לא משהו שמצריך אפילו לשים פד.

אז הרופא מסתכל לו בא"ס ואומר שהרירית ירדה ל3 כלומר זהו, היה מחזור.

אני לא הצלחתי להבין לאיפה נעלמו כל ה9, הם בהחלט לא יצאו החוצה בצורה הרגילה והרופא האדיש אך הכפרה שלי אמר שככה זה פוליציסטיות ושאין מה להתרגש.

הכי חשוב ומעמיד את כל השאר בצל - התחלנו בסבב סוףסוף!!!!

קיצורו של דבר, היד עוד כואבת רצח אבל מצד שני ההזרקה בבטן היתה peace of cake לאחר הסיוט בבוקר.

4 חורים ביד, 1 בבטן, ביום שני הביקורת הבאה, כמות פיורגון בנתיים: 50.

מבחנים כרגעי אושר

כל הזמן המחשבות מטרידות את המוח שלי.

לא מצליחה להתנתק (אין לכן מה להציע רעיונות, זה לא מרפה ולא משנה מה, ניסיתי בערך הכל)
זה תמיד היה ככה, כלומר אחרי הסבב הראשון שבו כולם אופטימיים לאללה ובטוחים שהם אוטוטו יוצאים מהעולם הזה.
מי שצודק - סבבה לו, אבל השאר נשאבים עמוק פנימה.

אבל הפעם זה הרבה יותר חזק, כי בחיים לא חשבתי שההתחלה יכולה להימתח ככה כמו מסטיק בזוקה שכל הטעם שלו פג כבר לפני שבוע והוא עדיין נלעס.  

רק במבחנים אני מצליחה להתנתק לגמרי ולא לחשוב על מה קורה לגוף שלי באותו הזמן, אלו רגעי השיכחה הנדירים שלי.
ספרים גם עוזרים, אני לא אכחיש, אבל באופן מוזר המבחנים מוצלחים יותר בלהעביר אותי לעולם שכולו נפש/ידע/רוח ולהתנתק מהגוף לגמרי, אולי כי בספרים מסופר על גוף ובמבחנים הוא פחות מופיע, לא יודעת, לא בטוח בכלל.  

אבל ללמוד למבחנים... זה ממש בלתי אפשרי.